הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
הקדמונת זעירונת ממש ממש:
1- תודה גדולה לידידי החסיד הנלבב הרה"ח יוסף ו' על הסיפור.
2- הסיפור מוקדש לכמה ניקים יקרים ומוערכים, שנקעה נפשם מטורים גדושים במילים בוטות, ולאחר שניסו לתקן את אורחותיי המקולקלים ולא הצליחו, חפצו להתפטר מהפורום בשל כך. (ההתפטרות, כמובן, נדחתה...)
אז הנה, סיפור חסידי, מוגש במתינות, ללא מילים בוטות ומעכירות שלווה, בערך.
3- הסיפור מיועד לקריאה בשעות היום בלבד, ובלי קשר: עבדתי עליו לילות רבים. עריכה והגהה שוב ושוב.
4- תודה גדולה לניק נוסף שעבר על הטור טרם העלאתו, ואף מצא כמה טעויות מזעזעות. נו, העיקר מצאת מה להעיר, חוכעם..
5 - ועכשיו, אל הסיפור.
הם היו שני חברים טובים, דומים זה לזה באופיים, בכישוריהם.
ישראל ודודי, דודי וישראל, החברים הטובים.
שניהם עשו את אותו מסלול, במדוייק:
ילדוּת בכפר הקטן, חיידר, ישיבה, חתונה.
הם התחתנו בזמן די חופף, ושמחו מכל הלב זה בשמחתו של זה.
הבדל אחד היה ביניהם, והוא שהכתיב את האסון שאירע בהמשך:
ישראל זכה במחותן אמיד, חסידי, בר אוריין. משכך - תיכף עם חתונתו עבר ישראל לגור בעיר החסידית הנלבבת ראחמיסטריווקא.
דודי, לעומתו, זכה במחותן אמיד, אך גר בעיר אודסה, העיר הקרירה, המשכילה, עיר הנמל.
השנים חלפו אט אט, ועם השנים ספגו שניהם את אווירת העיר סביבם.
ישראל ספג אל תוכו את האווירה החסידית בעיר ראחמיסטריווקא, גדל וצמח במעלות החסידות, וינק מתורתו של הרבי מראחמיסטריווקא זצ"ל.
לעומתו, דודי ספג אל תוכו את אווירת החולין של העיר אודסה, שאף אותה חזק חזק אל ריאותיו, ופנה לו אל לימודי הרפואה, עליהם שקד במסירות נפש והגה בהם יומם ולילה.
השנים חלפו אט אט, ישראל הקים משפחה חסידית גדולה ועניפה, וזכה לראות חתנים ועובדי ה', כולם כולם חסידי ראחמיסטריווקא.
לעומתו, המשיך דודי בענייני החולין, גדל וצמח ונעשה פרופסור. כלומר - דוקטור ממולח ובעל נסיון.
מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים ועברו, כך התרחקו החברים זה מזה, והקשר התקרר ושינה פניו וטיבו.
בעוד ישראל מתחסד ומחסיד, דודי הלך והחלין, הלך והתחלן. סוף דבר, התייצבו הדברים כך:
ישראל מונה למשרה רבנית ונכבדה בעירו, ודודי נעשה לדוקטור מוכר, יציב, בעל שם מפורסם בכל הארץ.
כיוון שראה ישראל חברו בכך, תמה:
האם נשתטית, ידידי היקר והאהוב?
האם אחזך קורדייקוס אכזר ורע לב?
הכיצד יכול הנך לדרוך ולרמוס ברגל גסה את תורת ישראל הקדושה, נר לרגלינו ואור לנתיבתנו? הכיצד בחרת רחמנא לצלן לזרוק הכל ולחיות כגוי טמא וערל לב??
ודודי לא עונה, ולא משיב, ולא מתייחס.
ענה ואמר ישראל לנפשו:
אבוי, ידידי אהובי - השתטה, איבד את שפיות דעתו. שמא מחמת חיידקים אכזריים וסודיים, או שמא מחמת סמי רפואה לא מפוקחים שנטל ובלע, ונתבלעה עליו דעתו.
ובזו עלה הכורת על קשר הידידות ששרר ביניהם בעבר, ומאז לא פנו עוד איש אל זולתו, ושמא אף שכחו שניהם לחלוטין זה את זה ולא הוסיפו להרהר בחברותם הנושנה.
השנים הוסיפו לחלוף לאט לאט, והזמן לא עצר את זרימתו לרגע.
זקנו של ישראל הלך והכסיף, חתניו התרבו ופסעו לצידו בליל שבת, ואילו דודי התרחב לרוחב, כרסו התופחת והעשירה גדלה וגדלה, ועיניי תלמידי בית הספר לרפואה ע"ש ליאוניד גורבאצ'ייב הולכות ומעריצות אותו יותר ויותר.
לעומת האימפריה שהקים ישראל, דודי הקים משפחה צנועה. בן ובת, שניהם גדלו, והצליחו בדרכם: סווטלנה נעשתה לרופאת עיניים דגולה, ואילו בנו ג'ורג' עבר לגור במדינת קזאחסטן וייסד שם רשת מרפאות יוקרתיות לטיפול בנפש.
והשנים - הוסיפו לחלוף. שנה ועוד שנה. שנה ועוד שנה, וזקנו של ישראל כבר לבן כמעט לחלוטין.
במשך השנים נעשה הקשר בין ישראל מיודענו ובין מורו ורבו הרבי מראחמיסטריווקא קרוב וקרוב יותר, ויהי הדבר ידוע ומוכר בחוצות העיר, ושמא אף מוקד לקנאת סופרים המרבה חוכמה בעיניי שאר החסידים.
ויהי היום, ויקם ר' ישראל בבעתה נוראה, ויאמר לבני ביתו:
הסכיתו ושמעוני נא, בני ביתי.
טרם ימים אחדים חלמתי חלום צח וברור, ובחלום ראיתי בית מלון אודסאי שאינני מכיר, ובחלום עברתי ריחפתי במבואו, ורגליי נשאוני אל החצר האחורית.
שם בחצר, נשאוני רגליי בקלילות אל הצריף האפלולי בפינת החצר, ואפתח את הדלת, ואתעורר, ואתעלם מן החלום.
קרן ר' ישראל אל בני ביתו:
שמעוני היטב.
אותו החלום חזר ונשנה גם אתמול, וגם אז פטרתיו כחלומות שווא ידברון, ושכחתי ממנו תיכף עם הקיצי.
אבל...
הלילה הזה חלמתי בשלישית את החלום, ויהי כאשר כלה החלום ועזבני, שמעתי בחלומי קול נורא:
קום וסע אודסהה, פן יבולע לנפשך.
ועל כן, אבקשכם להמתין לי בכאן ולא להתחיל את יומכם, עד אשר איוועץ במורי ורבי שליט"א.
וילך רבי ישראל אל מורו ורבו, הרבי מראחמיסטריווקא, ולא נודע מהו אשר דיבר ביניהם.
ויחזור רבי ישראל לביתו, ויצוו על בני ביתו להרבות באמירת תהילים עד שובו, ויפן וייסע אודסהה.
כיוון שהגיע לעיר, לא המתין לרגע, ויאזור מותניו בגבורת לב וילך לבית המלון.
ויהי כאשר ראה את בית המלון - אחזתו רעדה קשה בכל גופו:
בית המלון היה זהה לחלוטין לחלומו!
רועד, חושש, מזיע וממלמל פרקי תהילים - נכנס ר' ישראל ללובי.
בצעדים איטיים קרב אל היציאה האחורית, ויצא אל החצר, היא חצר בית המלון.
פסע לאיטו על השבילים המטופחים, עבר את פינת הבניין, ואז הרים את עיניו אל פינת החצר - - -
הצריף החלומי היה שם. איתן, קיים, פיזי ומוחשי לחלוטין!
מלמל ר' ישראל בקצב גובר והולך את פסוקי התהילים משובבי הנפש, פסע אט אט אל הצריף, לטש עיניו קדימה, לא ראה לא שמע ולא הבחין בדבר נוסף.
קרב אל הדלת, הניח ידיו על הידית המעוטרת והכבדה - והדלת נפתחה.
מחשבה זריזה חלפה בו כהרף עין: הנה, כלום לא קרה, אתה יכול כבר לחזור לביתך.
רגע לאחר מכן, קול שלא מעלמא הדין בקע מתוך הצריף:
ר' ישראל, היכנס נא.
ליבו בל עמו, שפיותו מתערערת כערער בערבת הנגב, ידיו רועדות כנידון למוות בדרכו האחרונה נכנס ר' ישראל אל הצריף - - -
לנגד עיניו נגלה חזיון שמימי, או בלשונם המתחכמת של בני אודסה: סוריאליסטי.
שבעה זקנים באים בימים, ישובים אל שולחן רחב ידיים. מואר באור נרות, הנתונות בפמוטות שחורים, מעוצבים, מעוטרים בעיטורים מסולסלים, ומאחוריהם - פרגוד.
הזקן היושב במרכז נשא את פניו אל ר' ישראל, ושאלו:
האתה הוא ישראל הדר בעיר ראחמיסטריווקא?
השיבו ר' ישראל מתהומותיה של הנפש, בחרדה נוראה:
כן. אני הוא.
הכה הזקן באצבע צרידה, והפרגוד הוזח מעט.
רגע לאחר מכן, יצאה מתוכו דמות לבנה, עטויית תכריכים.
שאל הזקן שוב, בקולו הנורא, הפעם מבטו מופנה אל עבר הגוף הכרוך העומד בצד הפרגוד:
דוד מהעיר מילצ'וב, האם אכן נאמן עליך חברך ישראל, ומקובל עליך כי הוא יעיד בדינך?
ולזוועתו של ר' ישראל, הגוף הכרוך ענה ואמר בקולו של דודי ידידו הוותיק לשעבר:
כן - - -
שקט מוחלט כמו נפל מן השמיים לפתע.
שקט שלא מעלמא הדין, שקט מוחלט.
לא פרעושים, לא זבובים, לא עכברים, לא רוחות, לא אוושוש הדשא, לא קולות אורחי המלון.
שקט מוחלט.
ובשקט המוחלט הזה, פנה אב בית הדין אל ר' ישראל בקול רך ויציב, ושאלו:
האם ידעת כי חברך סר מן הדרך?
כן, השיב ר' ישראל בקול יבש וסדוק, מוכה אימה.
הוסיף הזקן לשאול:
שמא יש בפיך הסבר או ידיעה מדוע זה ירד חברך מן הדרך?
היסס ר' ישראל היסוס כביר, ויהי היסוסו מקיפו בהילה רוטטת.
כיוון שראה הזקן כך, חייך מעט, ואמר: אל נא תחשוש, ר' ישראל. אמור את דעתך.
נרעד ר' ישראל, היטיב יציבתו, ואמר:
אינני יודע בוודאות, אך למיטב הבנתי ושיפוטי, דוד ידידי יצא מדעתו, והשתטה לחלוטין. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע סר מן הדרך הישר, ונטש את מסורת אבותינו אשר הייתה צרובה כה חזק בליבו. אין לי אלא לומר, כי רוח רעה אחזתו, ויצא מדעתו, ורק משום כך עזב את דרך הישר.
נענע הזקן בראשו לאישור, ויחתום:
לו יהי כדבריך.
ושוב שרר השקט כמקודם, עב, ממשי, מוחשי לחלוטין.
פרק זמן בלתי מדיד חלף לו, והזקן אמר:
שמא תרצה להיפרד מידידך? הלא סייעת בעדו...
הבין ר' ישראל כי מצופה ממנו לגשת אל הנפטר הכרוך, ויפסע לעברו בצעדים איטיים, רעועים, מנוענעים, מטלטלים, מכורכמים, מטולטלים, בלתי יציבים.
נשא ר' ישראל את ידו אל הנפטר, ואף הנפטר הרים לפתע את ידו, וילחצו השניים ידיים, משל נפגשים הן בשמחת הבר מצווה של ר' ישראל בעיירה מילצ'וב עשרות שנים קודם לכן.
רגע לאחר לחיצת היד בין העולמות, עטף ר' ישראל את ידו בחיקו, ונס החוצה מהצריף מנוסת בהלה, מנוסת אימה, מנוסת הלם.
רץ, רץ, רץ. עלה על הרכבת, ישב בה ברתת וזיע, אץ רץ לבית המדרש הראחמיסטריווקאי. וכל אותה העת לא הוציא ידו תחת חיקו.
כאשר נכנס פנימה, הוציא את ידו תחת חיקו, והניפה מול עיני החסידים - - -
כף היד הייתה שרופה כולה.
כוויה בצורה נוראה, מזעזעת.
אדומה כאש.
השפיל ר' ישראל את קולו מטה מטה, ואמר בשקט:
יש, יש עלמא דאתי, ויש דין ויש דיין - - - !
הקדמונת זעירונת ממש ממש:
1- תודה גדולה לידידי החסיד הנלבב הרה"ח יוסף ו' על הסיפור.
2- הסיפור מוקדש לכמה ניקים יקרים ומוערכים, שנקעה נפשם מטורים גדושים במילים בוטות, ולאחר שניסו לתקן את אורחותיי המקולקלים ולא הצליחו, חפצו להתפטר מהפורום בשל כך. (ההתפטרות, כמובן, נדחתה...)
אז הנה, סיפור חסידי, מוגש במתינות, ללא מילים בוטות ומעכירות שלווה, בערך.
3- הסיפור מיועד לקריאה בשעות היום בלבד, ובלי קשר: עבדתי עליו לילות רבים. עריכה והגהה שוב ושוב.
4- תודה גדולה לניק נוסף שעבר על הטור טרם העלאתו, ואף מצא כמה טעויות מזעזעות. נו, העיקר מצאת מה להעיר, חוכעם..
5 - ועכשיו, אל הסיפור.
הם היו שני חברים טובים, דומים זה לזה באופיים, בכישוריהם.
ישראל ודודי, דודי וישראל, החברים הטובים.
שניהם עשו את אותו מסלול, במדוייק:
ילדוּת בכפר הקטן, חיידר, ישיבה, חתונה.
הם התחתנו בזמן די חופף, ושמחו מכל הלב זה בשמחתו של זה.
הבדל אחד היה ביניהם, והוא שהכתיב את האסון שאירע בהמשך:
ישראל זכה במחותן אמיד, חסידי, בר אוריין. משכך - תיכף עם חתונתו עבר ישראל לגור בעיר החסידית הנלבבת ראחמיסטריווקא.
דודי, לעומתו, זכה במחותן אמיד, אך גר בעיר אודסה, העיר הקרירה, המשכילה, עיר הנמל.
השנים חלפו אט אט, ועם השנים ספגו שניהם את אווירת העיר סביבם.
ישראל ספג אל תוכו את האווירה החסידית בעיר ראחמיסטריווקא, גדל וצמח במעלות החסידות, וינק מתורתו של הרבי מראחמיסטריווקא זצ"ל.
לעומתו, דודי ספג אל תוכו את אווירת החולין של העיר אודסה, שאף אותה חזק חזק אל ריאותיו, ופנה לו אל לימודי הרפואה, עליהם שקד במסירות נפש והגה בהם יומם ולילה.
השנים חלפו אט אט, ישראל הקים משפחה חסידית גדולה ועניפה, וזכה לראות חתנים ועובדי ה', כולם כולם חסידי ראחמיסטריווקא.
לעומתו, המשיך דודי בענייני החולין, גדל וצמח ונעשה פרופסור. כלומר - דוקטור ממולח ובעל נסיון.
מטבע הדברים, ככל שחלפו השנים ועברו, כך התרחקו החברים זה מזה, והקשר התקרר ושינה פניו וטיבו.
בעוד ישראל מתחסד ומחסיד, דודי הלך והחלין, הלך והתחלן. סוף דבר, התייצבו הדברים כך:
ישראל מונה למשרה רבנית ונכבדה בעירו, ודודי נעשה לדוקטור מוכר, יציב, בעל שם מפורסם בכל הארץ.
כיוון שראה ישראל חברו בכך, תמה:
האם נשתטית, ידידי היקר והאהוב?
האם אחזך קורדייקוס אכזר ורע לב?
הכיצד יכול הנך לדרוך ולרמוס ברגל גסה את תורת ישראל הקדושה, נר לרגלינו ואור לנתיבתנו? הכיצד בחרת רחמנא לצלן לזרוק הכל ולחיות כגוי טמא וערל לב??
ודודי לא עונה, ולא משיב, ולא מתייחס.
ענה ואמר ישראל לנפשו:
אבוי, ידידי אהובי - השתטה, איבד את שפיות דעתו. שמא מחמת חיידקים אכזריים וסודיים, או שמא מחמת סמי רפואה לא מפוקחים שנטל ובלע, ונתבלעה עליו דעתו.
ובזו עלה הכורת על קשר הידידות ששרר ביניהם בעבר, ומאז לא פנו עוד איש אל זולתו, ושמא אף שכחו שניהם לחלוטין זה את זה ולא הוסיפו להרהר בחברותם הנושנה.
השנים הוסיפו לחלוף לאט לאט, והזמן לא עצר את זרימתו לרגע.
זקנו של ישראל הלך והכסיף, חתניו התרבו ופסעו לצידו בליל שבת, ואילו דודי התרחב לרוחב, כרסו התופחת והעשירה גדלה וגדלה, ועיניי תלמידי בית הספר לרפואה ע"ש ליאוניד גורבאצ'ייב הולכות ומעריצות אותו יותר ויותר.
לעומת האימפריה שהקים ישראל, דודי הקים משפחה צנועה. בן ובת, שניהם גדלו, והצליחו בדרכם: סווטלנה נעשתה לרופאת עיניים דגולה, ואילו בנו ג'ורג' עבר לגור במדינת קזאחסטן וייסד שם רשת מרפאות יוקרתיות לטיפול בנפש.
והשנים - הוסיפו לחלוף. שנה ועוד שנה. שנה ועוד שנה, וזקנו של ישראל כבר לבן כמעט לחלוטין.
במשך השנים נעשה הקשר בין ישראל מיודענו ובין מורו ורבו הרבי מראחמיסטריווקא קרוב וקרוב יותר, ויהי הדבר ידוע ומוכר בחוצות העיר, ושמא אף מוקד לקנאת סופרים המרבה חוכמה בעיניי שאר החסידים.
ויהי היום, ויקם ר' ישראל בבעתה נוראה, ויאמר לבני ביתו:
הסכיתו ושמעוני נא, בני ביתי.
טרם ימים אחדים חלמתי חלום צח וברור, ובחלום ראיתי בית מלון אודסאי שאינני מכיר, ובחלום עברתי ריחפתי במבואו, ורגליי נשאוני אל החצר האחורית.
שם בחצר, נשאוני רגליי בקלילות אל הצריף האפלולי בפינת החצר, ואפתח את הדלת, ואתעורר, ואתעלם מן החלום.
קרן ר' ישראל אל בני ביתו:
שמעוני היטב.
אותו החלום חזר ונשנה גם אתמול, וגם אז פטרתיו כחלומות שווא ידברון, ושכחתי ממנו תיכף עם הקיצי.
אבל...
הלילה הזה חלמתי בשלישית את החלום, ויהי כאשר כלה החלום ועזבני, שמעתי בחלומי קול נורא:
קום וסע אודסהה, פן יבולע לנפשך.
ועל כן, אבקשכם להמתין לי בכאן ולא להתחיל את יומכם, עד אשר איוועץ במורי ורבי שליט"א.
וילך רבי ישראל אל מורו ורבו, הרבי מראחמיסטריווקא, ולא נודע מהו אשר דיבר ביניהם.
ויחזור רבי ישראל לביתו, ויצוו על בני ביתו להרבות באמירת תהילים עד שובו, ויפן וייסע אודסהה.
כיוון שהגיע לעיר, לא המתין לרגע, ויאזור מותניו בגבורת לב וילך לבית המלון.
ויהי כאשר ראה את בית המלון - אחזתו רעדה קשה בכל גופו:
בית המלון היה זהה לחלוטין לחלומו!
רועד, חושש, מזיע וממלמל פרקי תהילים - נכנס ר' ישראל ללובי.
בצעדים איטיים קרב אל היציאה האחורית, ויצא אל החצר, היא חצר בית המלון.
פסע לאיטו על השבילים המטופחים, עבר את פינת הבניין, ואז הרים את עיניו אל פינת החצר - - -
הצריף החלומי היה שם. איתן, קיים, פיזי ומוחשי לחלוטין!
מלמל ר' ישראל בקצב גובר והולך את פסוקי התהילים משובבי הנפש, פסע אט אט אל הצריף, לטש עיניו קדימה, לא ראה לא שמע ולא הבחין בדבר נוסף.
קרב אל הדלת, הניח ידיו על הידית המעוטרת והכבדה - והדלת נפתחה.
מחשבה זריזה חלפה בו כהרף עין: הנה, כלום לא קרה, אתה יכול כבר לחזור לביתך.
רגע לאחר מכן, קול שלא מעלמא הדין בקע מתוך הצריף:
ר' ישראל, היכנס נא.
ליבו בל עמו, שפיותו מתערערת כערער בערבת הנגב, ידיו רועדות כנידון למוות בדרכו האחרונה נכנס ר' ישראל אל הצריף - - -
לנגד עיניו נגלה חזיון שמימי, או בלשונם המתחכמת של בני אודסה: סוריאליסטי.
שבעה זקנים באים בימים, ישובים אל שולחן רחב ידיים. מואר באור נרות, הנתונות בפמוטות שחורים, מעוצבים, מעוטרים בעיטורים מסולסלים, ומאחוריהם - פרגוד.
הזקן היושב במרכז נשא את פניו אל ר' ישראל, ושאלו:
האתה הוא ישראל הדר בעיר ראחמיסטריווקא?
השיבו ר' ישראל מתהומותיה של הנפש, בחרדה נוראה:
כן. אני הוא.
הכה הזקן באצבע צרידה, והפרגוד הוזח מעט.
רגע לאחר מכן, יצאה מתוכו דמות לבנה, עטויית תכריכים.
שאל הזקן שוב, בקולו הנורא, הפעם מבטו מופנה אל עבר הגוף הכרוך העומד בצד הפרגוד:
דוד מהעיר מילצ'וב, האם אכן נאמן עליך חברך ישראל, ומקובל עליך כי הוא יעיד בדינך?
ולזוועתו של ר' ישראל, הגוף הכרוך ענה ואמר בקולו של דודי ידידו הוותיק לשעבר:
כן - - -
שקט מוחלט כמו נפל מן השמיים לפתע.
שקט שלא מעלמא הדין, שקט מוחלט.
לא פרעושים, לא זבובים, לא עכברים, לא רוחות, לא אוושוש הדשא, לא קולות אורחי המלון.
שקט מוחלט.
ובשקט המוחלט הזה, פנה אב בית הדין אל ר' ישראל בקול רך ויציב, ושאלו:
האם ידעת כי חברך סר מן הדרך?
כן, השיב ר' ישראל בקול יבש וסדוק, מוכה אימה.
הוסיף הזקן לשאול:
שמא יש בפיך הסבר או ידיעה מדוע זה ירד חברך מן הדרך?
היסס ר' ישראל היסוס כביר, ויהי היסוסו מקיפו בהילה רוטטת.
כיוון שראה הזקן כך, חייך מעט, ואמר: אל נא תחשוש, ר' ישראל. אמור את דעתך.
נרעד ר' ישראל, היטיב יציבתו, ואמר:
אינני יודע בוודאות, אך למיטב הבנתי ושיפוטי, דוד ידידי יצא מדעתו, והשתטה לחלוטין. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע סר מן הדרך הישר, ונטש את מסורת אבותינו אשר הייתה צרובה כה חזק בליבו. אין לי אלא לומר, כי רוח רעה אחזתו, ויצא מדעתו, ורק משום כך עזב את דרך הישר.
נענע הזקן בראשו לאישור, ויחתום:
לו יהי כדבריך.
ושוב שרר השקט כמקודם, עב, ממשי, מוחשי לחלוטין.
פרק זמן בלתי מדיד חלף לו, והזקן אמר:
שמא תרצה להיפרד מידידך? הלא סייעת בעדו...
הבין ר' ישראל כי מצופה ממנו לגשת אל הנפטר הכרוך, ויפסע לעברו בצעדים איטיים, רעועים, מנוענעים, מטלטלים, מכורכמים, מטולטלים, בלתי יציבים.
נשא ר' ישראל את ידו אל הנפטר, ואף הנפטר הרים לפתע את ידו, וילחצו השניים ידיים, משל נפגשים הן בשמחת הבר מצווה של ר' ישראל בעיירה מילצ'וב עשרות שנים קודם לכן.
רגע לאחר לחיצת היד בין העולמות, עטף ר' ישראל את ידו בחיקו, ונס החוצה מהצריף מנוסת בהלה, מנוסת אימה, מנוסת הלם.
רץ, רץ, רץ. עלה על הרכבת, ישב בה ברתת וזיע, אץ רץ לבית המדרש הראחמיסטריווקאי. וכל אותה העת לא הוציא ידו תחת חיקו.
כאשר נכנס פנימה, הוציא את ידו תחת חיקו, והניפה מול עיני החסידים - - -
כף היד הייתה שרופה כולה.
כוויה בצורה נוראה, מזעזעת.
אדומה כאש.
השפיל ר' ישראל את קולו מטה מטה, ואמר בשקט:
יש, יש עלמא דאתי, ויש דין ויש דיין - - - !
