הנושאים החמים
הנושאים החמים
זכרונות של ירושלמים / פרק א' / מאת א. תכול
מאז ומקדם אפפה הילה את ירושלים. רוח הקודש שלא זזה מירושלים, רוממה את כל עסקי החולין שבה טפח מעל הקרקע. ומעתה גם לעסקי החול ניחוח של קדושה אופפו, ומענג כל המיטיב להריח אישה שמע"ק ניחוחו.
בימים עברו הייתה ירושלים חלוצית, כמו התנחלה ביהודה ושומרון. שהלוא זקנינו עוד הראו לנו את הגבול שסבב אחרי מטרסדורף, והליפטא הקסומה. ידעו להצביע לנו על מקום נפילת פגז, חור מקליע של צלף, ולנשום את אווירת ההתחדשות השבה ופועמת בירושלים.
צודקים אתם ידידי, אינני מסדר את דברי. הן שטף זרמי זיכרונותיי, כמו נחשול המאיים להטביע את מילותיי.
אלגום לי לגימה שיש בה ממש מחצי כוס התה, העטור בתיון בעל הכיפה האדומה של ויסוצקי. אנגוס ב'בפלה' הוורודה מעשי ידי 'מן' להתפאר, ואתחיל אט אט - -
היום רוצה אני לספר לכם מעט על ההווי בשכונה בה גדלתי, שכונת רוממה.
כאשר באנו לרוממה הזהירו אותנו מכרינו מאינשי דלא מיעלי המסתובבים ברחובותיה. כאשר היינו רואים אותם, היינו מחישים צעדנו אל המדרכה מעבר לכביש.
סימן היה לנו לזהותם, ולא נחשוש לספרו היום. מביטים היינו תמיד בקצה שרוולו של הבא כנגדנו ברחוב, ואם הייתה חפת חולצתו פתוחה ומשולשלת כלפי מטה, ידענו שעלינו להשקיף מהר ככל שנוכל היאך לעקוף את בעל החפת לבל ישטיננו.
רחובותיה של רוממה היו מן הרחובות השקטים, שאין בהם מן ההמולה השייכת לשכונות כדוגמת גאולה. ולמרות הכל, אף אווירת טוהר הייתה מרחפת באוויר.
אמנם היו שלושה קולות שהתמזגו כחלק מן השכונה, והייתה השכונה חלק מהם.
הראשון - וממנו לא נהנתי כלל - היה קול האזעקה הקצר שבקע מתוככי מפעל האלומיניום 'שבב בנית'. אשר בכל עת שסיימה המכונה שלב בהכנת המוצרים, הייתה פוצחת בקול תרועה רמה לבל יפסיד איש את הישגה הלזה. ותושבי השכונה עשו עצמם כביכול לא שמעו מאומה, והוליכו עצמם לענייניהם.
השני - ממנו נהנתי בעונג רוחני - היה קולו של גבאי בית הכנסת של הספרדים במתנ"ס השכונתי. רבי דודו שמו, זריז וחרוץ ולא חת מפני איש. בכל שבת מעשהו. בהגיע זמן תפילת מנחה בצהרי יום השבת, היה קולו העצום ממלא את כל רחובות השכונה, והיה מקום עמידתו בפתח בית הכנסת.
ועודני רואהו בעיני רוחי, עומד וקורא את הציבור; "מ-נ-ח-ה ת-פ-י-ל-ה"! "ת-פ-י-ל-ה מ-נ-ח-ה"!
והיו הרחובות אוספים את קולו, ומשחילים את הדיו בין חרכי התריסים. ולא היה אדם שנם בשעה ההיא במיטתו ולא ניעור כנשוך נחש. ואם אירע והיה מי שחזקה עליו שנתו, הנה באו קולותיהם של ילדי שכונת מטרסדורף שהחרו החזיקו אחרי רבי דודו, והבריחו את אחרוני האוחזים בקרנות מיטתם.
והשלישי - והוא העולה על כולנה. המזכיר מידי יום על יראת השם לבל תהיה מלומדה, ממנו הייתי נהנה בכל זמן בו נשמע הקול - ובכן, כל בוקר מתעוררים היינו לשאגת האריה שהיה נשמע עם שחר, וכן לעת ערב שומעים היינו את שאגתו, אם לא הפריעו אותנו האוטומובילים של חברת אגד הצעירה.
שכן במורדות מחנה שנלר תחת בית יעקב הישן, נקבצו להם כל החיות לגן אחד. אחר שעזבו את חורשת החיות ברחוב הרב קוק, אשר הרביץ שם את משכנם בראשונה, הד"ר אהרן שולוב מבאי האוי'ניברסיטה העברית. ומעתה בכל עת בה צווחו החיות ושאגו לטרפם היו קולותיהם באים עד למבואותינו.
ולשמע שאגת אריה זה, היו עוצרים אנשי המחשבה ממחשבותיהם, ואנשי המעשה ממעשיהם, ומביטים נכחם היאך הם יראים משאגת מי שאמר והיה העולם. ואף יגעי הכפיים היו עוצרים עבודתם מפטירים אנחה המשברת חצי דעתו של אדם, שמא יתעורר בחצי דעתו הנותר על תהלוכות חייו.
מתחת דירתנו התגורר יהודי מבוגר זעף ושתקן, אכן ניחשתם, הוא בא 'משם'... קשה היה לו עם הרעש אותו הקימו הילדים. מכה היה במקלו לעבר תקרתו, והילדים היו שומעים ובשרם נעשה חידודים חידודים.
למולו גר זוג פולנים שאותם לא היינו רואים באמצע השבוע... אינני יודע מדוע.
למול דירתינו גרה אשה אלמנה וחביבה, אשר חונכה על ברכי ההשכלה. והיו הילדים בורחים מפניה בשבת לבל תנציח את דמותם במצלמתה בעצם יום השבת.
ומעלינו גרו שתי משפחות בני תורה עם המון 'ערליכקייט', אשר האחת גדלה על מבועי החסידות, והשנייה על מורשת חכמי ספרד וארצות המזרח.
זהו היה בניין של קיבוץ גלויות. בניין שאין ריח תבשיל מבית אחד דומה לחברו. בניין שאין זמר מבית אחד דומה לחברו. אך למרות הכל מעולם לא נבטו ניצני מחלוקת בינינו. ותהי זכות השלום הלזו, על ידידינו שכבר נחים על משכבם בשלום.
לא נוכל שלא להתענג על אווירת שכונתנו. בין בימים בהם עטפנו את חלונותינו בדבק עבה וחום, ובין בימים בהם אטמנו חלונותינו מאבק הבנייה בהתרחבות השכונה.
ריחות החמוצים היו מכים באפי שעה שנכנסתי לרכוש את קניית הבוקר. ולא שלא היו קופסאות השימורים מוכרים לנו, אלא שנוהג היה 'בן יהודה' למכור כריכים מידי בוקר, ולשם כך על יד משטח העץ לחיתוך הלחם בדלפק, שכנה אחר כבוד קופסת חמוצים פתוחה.
בני משפחתו היו באים לעזור לו והיה מראה תאווה לעיניים, לראות את ההרמוניה ששררה ביניהם.
אך אני הייתי פוסע לתוככי החנות אל המקרר, ומוציא גביע גבינה ושקית חלב. אחר הייתי שב אל הכניסה לחנות שם המתינו כיכרות הלחם השחור, חמים ריחניים ופריכים. עד שאמרו שהאוחז בהם יאטום אפו לבל יאחזנו הבולמוס. ומשם פונה הייתי להמתין בתור.
שעה של קורת רוח הייתה שעת ההמתנה בתור. דלפקו המכובד במסטיקים עגולים וצבעוניים, בבמבליק אדום, ובבמבליק שחור, במציצות על מקל העטורות כשושנים יחדיו, ובסוכריות הסודה האבקתיות. היו נוסכים במביט בהם חוויה של מסיבת יומולדת, וכמעט שהיה העומד שם פוצח בגיל.
וכאשר הייתי מתקדם ועוד רגע קט ומגיע אל תורי, לא הייתי מתאפק ושולח ידי אל בינות ה'בזוקה' המבדחת וחפיסות ה'עלמה' הדגולות בסמלי המדינות, ושולף לי קופסת מתכת עגלגלה מלאה בסוכריות מאובקות. שכל הנוטל מהם בידוע שחיוך יעטר את לחייו למשך זמן מרובה, מגדול חמיצותם המענגת.
והנה בא תורי, המעוררני מחלומותיי. ידיו הגדולות והזריזות של 'בן יהודה' נוטלות היו את המוצרים שלקחתי, ומניחים אותם בכבוד בשקית הניילון החדישה. 'ששה שקלים וארבעים ושש אגורות' היה נשמע קולו הגרוני והעמוק של בן יהודה. ואני מנהג קבוע היה לי להוציא את שטר העשרה שקלים ולתתו לבן יהודה. מן העודף יהיה לי די מעות לנסיעותיי באותו היום, לי ולבני ביתי.
אח, מה נעמו חיוכי הפרידה מידידינו 'בן יהודה', ומיתר העומדים בתור. משל לא עמדנו כאן אתמול ולא עתידים אנו לעמוד כאן גם מחר. היה זה חיוך ששלווה נסוכה בצדו. היה זה השקט באוויר – השקט שאמר הכל.
בדרכי חזור משתדל הייתי לנענע את ידי כנדרש. כך גם התעמלתי עם משקל שקית המצרכים, וגם הטענתי את שעוני כדי הצורך עד למחר בשעה זו. אז נכון, אפילו מלאך לא עושה שתי שליחויות בבת אחת. אבל ירושלמי כן!...
--------
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
מאז ומקדם אפפה הילה את ירושלים. רוח הקודש שלא זזה מירושלים, רוממה את כל עסקי החולין שבה טפח מעל הקרקע. ומעתה גם לעסקי החול ניחוח של קדושה אופפו, ומענג כל המיטיב להריח אישה שמע"ק ניחוחו.
בימים עברו הייתה ירושלים חלוצית, כמו התנחלה ביהודה ושומרון. שהלוא זקנינו עוד הראו לנו את הגבול שסבב אחרי מטרסדורף, והליפטא הקסומה. ידעו להצביע לנו על מקום נפילת פגז, חור מקליע של צלף, ולנשום את אווירת ההתחדשות השבה ופועמת בירושלים.
צודקים אתם ידידי, אינני מסדר את דברי. הן שטף זרמי זיכרונותיי, כמו נחשול המאיים להטביע את מילותיי.
אלגום לי לגימה שיש בה ממש מחצי כוס התה, העטור בתיון בעל הכיפה האדומה של ויסוצקי. אנגוס ב'בפלה' הוורודה מעשי ידי 'מן' להתפאר, ואתחיל אט אט - -
«««
היום רוצה אני לספר לכם מעט על ההווי בשכונה בה גדלתי, שכונת רוממה.
כאשר באנו לרוממה הזהירו אותנו מכרינו מאינשי דלא מיעלי המסתובבים ברחובותיה. כאשר היינו רואים אותם, היינו מחישים צעדנו אל המדרכה מעבר לכביש.
סימן היה לנו לזהותם, ולא נחשוש לספרו היום. מביטים היינו תמיד בקצה שרוולו של הבא כנגדנו ברחוב, ואם הייתה חפת חולצתו פתוחה ומשולשלת כלפי מטה, ידענו שעלינו להשקיף מהר ככל שנוכל היאך לעקוף את בעל החפת לבל ישטיננו.
רחובותיה של רוממה היו מן הרחובות השקטים, שאין בהם מן ההמולה השייכת לשכונות כדוגמת גאולה. ולמרות הכל, אף אווירת טוהר הייתה מרחפת באוויר.
אמנם היו שלושה קולות שהתמזגו כחלק מן השכונה, והייתה השכונה חלק מהם.
הראשון - וממנו לא נהנתי כלל - היה קול האזעקה הקצר שבקע מתוככי מפעל האלומיניום 'שבב בנית'. אשר בכל עת שסיימה המכונה שלב בהכנת המוצרים, הייתה פוצחת בקול תרועה רמה לבל יפסיד איש את הישגה הלזה. ותושבי השכונה עשו עצמם כביכול לא שמעו מאומה, והוליכו עצמם לענייניהם.
השני - ממנו נהנתי בעונג רוחני - היה קולו של גבאי בית הכנסת של הספרדים במתנ"ס השכונתי. רבי דודו שמו, זריז וחרוץ ולא חת מפני איש. בכל שבת מעשהו. בהגיע זמן תפילת מנחה בצהרי יום השבת, היה קולו העצום ממלא את כל רחובות השכונה, והיה מקום עמידתו בפתח בית הכנסת.
ועודני רואהו בעיני רוחי, עומד וקורא את הציבור; "מ-נ-ח-ה ת-פ-י-ל-ה"! "ת-פ-י-ל-ה מ-נ-ח-ה"!
והיו הרחובות אוספים את קולו, ומשחילים את הדיו בין חרכי התריסים. ולא היה אדם שנם בשעה ההיא במיטתו ולא ניעור כנשוך נחש. ואם אירע והיה מי שחזקה עליו שנתו, הנה באו קולותיהם של ילדי שכונת מטרסדורף שהחרו החזיקו אחרי רבי דודו, והבריחו את אחרוני האוחזים בקרנות מיטתם.
והשלישי - והוא העולה על כולנה. המזכיר מידי יום על יראת השם לבל תהיה מלומדה, ממנו הייתי נהנה בכל זמן בו נשמע הקול - ובכן, כל בוקר מתעוררים היינו לשאגת האריה שהיה נשמע עם שחר, וכן לעת ערב שומעים היינו את שאגתו, אם לא הפריעו אותנו האוטומובילים של חברת אגד הצעירה.
שכן במורדות מחנה שנלר תחת בית יעקב הישן, נקבצו להם כל החיות לגן אחד. אחר שעזבו את חורשת החיות ברחוב הרב קוק, אשר הרביץ שם את משכנם בראשונה, הד"ר אהרן שולוב מבאי האוי'ניברסיטה העברית. ומעתה בכל עת בה צווחו החיות ושאגו לטרפם היו קולותיהם באים עד למבואותינו.
ולשמע שאגת אריה זה, היו עוצרים אנשי המחשבה ממחשבותיהם, ואנשי המעשה ממעשיהם, ומביטים נכחם היאך הם יראים משאגת מי שאמר והיה העולם. ואף יגעי הכפיים היו עוצרים עבודתם מפטירים אנחה המשברת חצי דעתו של אדם, שמא יתעורר בחצי דעתו הנותר על תהלוכות חייו.
«««
הבניין בו גרנו היה קיבוץ נדחי עמו ישראל באהבה.
מתחת דירתנו התגורר יהודי מבוגר זעף ושתקן, אכן ניחשתם, הוא בא 'משם'... קשה היה לו עם הרעש אותו הקימו הילדים. מכה היה במקלו לעבר תקרתו, והילדים היו שומעים ובשרם נעשה חידודים חידודים.
למולו גר זוג פולנים שאותם לא היינו רואים באמצע השבוע... אינני יודע מדוע.
למול דירתינו גרה אשה אלמנה וחביבה, אשר חונכה על ברכי ההשכלה. והיו הילדים בורחים מפניה בשבת לבל תנציח את דמותם במצלמתה בעצם יום השבת.
ומעלינו גרו שתי משפחות בני תורה עם המון 'ערליכקייט', אשר האחת גדלה על מבועי החסידות, והשנייה על מורשת חכמי ספרד וארצות המזרח.
זהו היה בניין של קיבוץ גלויות. בניין שאין ריח תבשיל מבית אחד דומה לחברו. בניין שאין זמר מבית אחד דומה לחברו. אך למרות הכל מעולם לא נבטו ניצני מחלוקת בינינו. ותהי זכות השלום הלזו, על ידידינו שכבר נחים על משכבם בשלום.
לא נוכל שלא להתענג על אווירת שכונתנו. בין בימים בהם עטפנו את חלונותינו בדבק עבה וחום, ובין בימים בהם אטמנו חלונותינו מאבק הבנייה בהתרחבות השכונה.
«««
המכולתניק החביב עלי, היה 'בן יהודה'. דומה היה כי בסוף כל לילה בודקת השמש אם קם לו 'בן יהודה' ממשכבו, וכשמצאה משכבו ריקן הייתה אף היא ממהרת אחריו להתעורר מרבצה ולעורר היקום עמה.
ריחות החמוצים היו מכים באפי שעה שנכנסתי לרכוש את קניית הבוקר. ולא שלא היו קופסאות השימורים מוכרים לנו, אלא שנוהג היה 'בן יהודה' למכור כריכים מידי בוקר, ולשם כך על יד משטח העץ לחיתוך הלחם בדלפק, שכנה אחר כבוד קופסת חמוצים פתוחה.
בני משפחתו היו באים לעזור לו והיה מראה תאווה לעיניים, לראות את ההרמוניה ששררה ביניהם.
אך אני הייתי פוסע לתוככי החנות אל המקרר, ומוציא גביע גבינה ושקית חלב. אחר הייתי שב אל הכניסה לחנות שם המתינו כיכרות הלחם השחור, חמים ריחניים ופריכים. עד שאמרו שהאוחז בהם יאטום אפו לבל יאחזנו הבולמוס. ומשם פונה הייתי להמתין בתור.
שעה של קורת רוח הייתה שעת ההמתנה בתור. דלפקו המכובד במסטיקים עגולים וצבעוניים, בבמבליק אדום, ובבמבליק שחור, במציצות על מקל העטורות כשושנים יחדיו, ובסוכריות הסודה האבקתיות. היו נוסכים במביט בהם חוויה של מסיבת יומולדת, וכמעט שהיה העומד שם פוצח בגיל.
וכאשר הייתי מתקדם ועוד רגע קט ומגיע אל תורי, לא הייתי מתאפק ושולח ידי אל בינות ה'בזוקה' המבדחת וחפיסות ה'עלמה' הדגולות בסמלי המדינות, ושולף לי קופסת מתכת עגלגלה מלאה בסוכריות מאובקות. שכל הנוטל מהם בידוע שחיוך יעטר את לחייו למשך זמן מרובה, מגדול חמיצותם המענגת.
והנה בא תורי, המעוררני מחלומותיי. ידיו הגדולות והזריזות של 'בן יהודה' נוטלות היו את המוצרים שלקחתי, ומניחים אותם בכבוד בשקית הניילון החדישה. 'ששה שקלים וארבעים ושש אגורות' היה נשמע קולו הגרוני והעמוק של בן יהודה. ואני מנהג קבוע היה לי להוציא את שטר העשרה שקלים ולתתו לבן יהודה. מן העודף יהיה לי די מעות לנסיעותיי באותו היום, לי ולבני ביתי.
אח, מה נעמו חיוכי הפרידה מידידינו 'בן יהודה', ומיתר העומדים בתור. משל לא עמדנו כאן אתמול ולא עתידים אנו לעמוד כאן גם מחר. היה זה חיוך ששלווה נסוכה בצדו. היה זה השקט באוויר – השקט שאמר הכל.
בדרכי חזור משתדל הייתי לנענע את ידי כנדרש. כך גם התעמלתי עם משקל שקית המצרכים, וגם הטענתי את שעוני כדי הצורך עד למחר בשעה זו. אז נכון, אפילו מלאך לא עושה שתי שליחויות בבת אחת. אבל ירושלמי כן!...
--------
© כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לצלם, להפיץ, וכו' (השלם את החסר....) ושארית ישראל לא יעשו עוולה.
נערך לאחרונה ב:
...
