הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
שורת נואמים ארוכה, מייגעת, טרחנית, משמימה- נאמה. כולם נאמו. כולם. הגדול, הקטן, הרב החדש, הרב העתיק, הרב המארח, המחותן, המחתנים, החתן. כולם.
כאבו לי האוזניים!
די כבר!
תנו לאכול את העוף בשקט!
הנואם האחרון הגיע לנאום. בהיתי בו בעיניים מזוגגות. די, אוסקוט, תעזוב אותנו. תן שורת מחץ אחת בהתחלה, תדביק אליה את שורת המחץ שתכננת לתת עוד חצי שעה לסיום, וסגור עניין.
שקט, אוף.
התחלתי לפרק את העוף השרוף השומני במזלג המתפרק. כמו כל שמחה משמימה אחרת.
אבל... פתאום כולם הפסיקו בבת אחת את ההתעסקות הקטנונית שלהם בצלחתם, ובסידור הפתיתים.
הס הושלך בקהל. בבת אחת. ספלאש! יכולנו לראות את ההס צונח על ראשינו מתקרת בית המדרש, ומתפרק למליוני חלקים קטנים מעל ראשינו.
דום. שתיקה רועמת. הדרשן התחיל לספר סיפור!
יותר מכך, ברגע אחד הרגשנו כולנו, כי לא סתם ההס הושלך על כולנו בו זמנית:
הדרשן הגיש למאזינים את ליבו, את אישיותו.
בפנים סמוקות ונרגשות, שח:
הייתי בחור צעיר, למדתי בישיבת מילצ'וב. הייתי משועמם לגמרי. התפלחתי החוצה באמצע הסדר, הסתובבתי כה וכה, חיפשתי מפלט. הרבי הגיע לבקר בישיבה, ואני חמקתי מהסדר, לתפוס איזו שאיפת אוויר צח בחוץ.
נו, לא היה לי הרבה איפה להסתובב. אבל הסתובבתי. הלכתי פה, הלכתי שם. ניסיתי לפתוח כל מיני דלתות מסתוריות נעולות, שכמותן יש בכמויות בכל ישיבה. כל מיני מחסנים סודיים שכוחים, שחוץ מהשרת ומנכ"ל המוסדות אף אחד לא יודע מה יש בהם.
הילכתי בשעמום, ובסבלנות פתחתי דלת אחרי דלת.
ניסיתי את ההיא מתחת המדרגות, את ההיא מעליהם, את ההיא בצד.
נחלתי כשלון סדרתי, בכולן, כצפוי. אוף.
לפתע.. התמזל מזלי!!!
אחת הדלתות, דווקא זו עם המראה הכי פחות מבטיח- נפתחה בקול קרקוש! קליק קלאק!
מאושר, מסופק, נכנסתי.
להפתעתי מצאתי את עצמי בהיכל הטישים! היכל גדול, מרווח, שנעול ומסוגר היטב כל השבוע. כן-בדיוק מפני בטלנים כמוני שרק רוצים מקום שקט הרחק הרחק מעיניו המחטטות של המשגיח.
חיפשתי קצת שקט, מקום להניח את הרגליים.
משכתי בעדינות סטנדר אחד מחומת הריהוט לשמאלי, בעדינות. לא רציתי למות צעיר, ועוד בגלל ערימת סטנדרים חצי חלודים, בזיונות.
הסטנדר נענה להצעת החברות בינינו, והחליק החוצה לעומתי בהנאה. משכתי אותו, התיישבתי על הספסל, השענתי את ידיי על הסטנדר, והודאתי להקב"ה על פינה זו של גן עדן, שבה מצאתי מנוחה באמצע הסדר המעיק.
א מחייה!!!!
התחלתי ממש להנות.
שאפתי אוויר צלול של חדר תת קרקעי אבל ממוגן עיניים זרות.
נרגעתי לגמרי.
אבל כצפוי, אין שקט לאנשים הטובים.
שניות בודדות חלפו, ולמרבה הזעזוע וההלם- דלת ההיכל נפתחה פנימה בבת אחת, ומצאתי את עצמי מיישיר מבט אל---
הרבי שליט"א!
לא החברותא
לא המשגיח
לא הראש ישיבה
לא מנכ"ל המוסדות
הרבי שליט"א. בכבוד ובעצמו.
עמד בכניסה, ופשוט הסתכל עליי בכינון ישיר.
אבוי.
איך יוצאים מהברוך, איך.
הייתי קפוא לגמרי, והחלאט שלי נשמט עוד כמה מ"מ על כתפיי המהוהות.
הרבי ניגש אליי במאור פנים, ואמר לי מילים ספורות: אח. אח. איזה בעל כשרון אתה. איזו עדינות, איזה יכולות.
ראיתי מקודם איך הצלחת להוציא בכזה כשרון את הסטנדר החוצה, בלי להפיל כלום. בוודאי שתגיע לגדולות. ויצא החוצה!
הייתי בהלם.
הרבי לא אמר לי בקול פדגוגי: אתה צריך ללמוד.
הוא לא שאל אותי בקול חינוכי: למה אתה בחוץ?
הוא לא רעם עליי: בטלן!!! לא יוצלח!!!
הוא לא ציווה עליי כלום.
הוא לא גער בי.
ההפך. הוא רצה להחמיא לי, ועוד הצליח למצוא על מה.
וסיים הנואם, אדום כולו, מרוגש, בעוד ההס עדיין פעיל והקהל מרותק בעליל:
תקופה ארוכה הילכתי חדור גאווה על כישוריי הנדירים, עד שנפל לי האסימון. עד שהבנתי כי אין לי שום כישרון מיוחד בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים. הרבי פשוט מצא דרך לראות בי את הטוב, את היופי, גם בשעה קשה זו של בזיון.
כיהודים, מצוותינו לטרוח ולהזיע, ולחפש מתחת הבלטות נקודות טובות איש ברעהו. כן, אפילו מעלות מגוחכות כדוגמת התמחות ייחודית בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים...
ובנימה זו סיים הנואם את הדרשה, ההס פקע ונעלם, כולם התחילו לדבר בכפיתיות, העופות חזרו להתפרק בצלחות, מלצרים זריזים באו לחלק מים אחרונים, והטור נגמר.
שורת נואמים ארוכה, מייגעת, טרחנית, משמימה- נאמה. כולם נאמו. כולם. הגדול, הקטן, הרב החדש, הרב העתיק, הרב המארח, המחותן, המחתנים, החתן. כולם.
כאבו לי האוזניים!
די כבר!
תנו לאכול את העוף בשקט!
הנואם האחרון הגיע לנאום. בהיתי בו בעיניים מזוגגות. די, אוסקוט, תעזוב אותנו. תן שורת מחץ אחת בהתחלה, תדביק אליה את שורת המחץ שתכננת לתת עוד חצי שעה לסיום, וסגור עניין.
שקט, אוף.
התחלתי לפרק את העוף השרוף השומני במזלג המתפרק. כמו כל שמחה משמימה אחרת.
אבל... פתאום כולם הפסיקו בבת אחת את ההתעסקות הקטנונית שלהם בצלחתם, ובסידור הפתיתים.
הס הושלך בקהל. בבת אחת. ספלאש! יכולנו לראות את ההס צונח על ראשינו מתקרת בית המדרש, ומתפרק למליוני חלקים קטנים מעל ראשינו.
דום. שתיקה רועמת. הדרשן התחיל לספר סיפור!
יותר מכך, ברגע אחד הרגשנו כולנו, כי לא סתם ההס הושלך על כולנו בו זמנית:
הדרשן הגיש למאזינים את ליבו, את אישיותו.
בפנים סמוקות ונרגשות, שח:
הייתי בחור צעיר, למדתי בישיבת מילצ'וב. הייתי משועמם לגמרי. התפלחתי החוצה באמצע הסדר, הסתובבתי כה וכה, חיפשתי מפלט. הרבי הגיע לבקר בישיבה, ואני חמקתי מהסדר, לתפוס איזו שאיפת אוויר צח בחוץ.
נו, לא היה לי הרבה איפה להסתובב. אבל הסתובבתי. הלכתי פה, הלכתי שם. ניסיתי לפתוח כל מיני דלתות מסתוריות נעולות, שכמותן יש בכמויות בכל ישיבה. כל מיני מחסנים סודיים שכוחים, שחוץ מהשרת ומנכ"ל המוסדות אף אחד לא יודע מה יש בהם.
הילכתי בשעמום, ובסבלנות פתחתי דלת אחרי דלת.
ניסיתי את ההיא מתחת המדרגות, את ההיא מעליהם, את ההיא בצד.
נחלתי כשלון סדרתי, בכולן, כצפוי. אוף.
לפתע.. התמזל מזלי!!!
אחת הדלתות, דווקא זו עם המראה הכי פחות מבטיח- נפתחה בקול קרקוש! קליק קלאק!
מאושר, מסופק, נכנסתי.
להפתעתי מצאתי את עצמי בהיכל הטישים! היכל גדול, מרווח, שנעול ומסוגר היטב כל השבוע. כן-בדיוק מפני בטלנים כמוני שרק רוצים מקום שקט הרחק הרחק מעיניו המחטטות של המשגיח.
חיפשתי קצת שקט, מקום להניח את הרגליים.
משכתי בעדינות סטנדר אחד מחומת הריהוט לשמאלי, בעדינות. לא רציתי למות צעיר, ועוד בגלל ערימת סטנדרים חצי חלודים, בזיונות.
הסטנדר נענה להצעת החברות בינינו, והחליק החוצה לעומתי בהנאה. משכתי אותו, התיישבתי על הספסל, השענתי את ידיי על הסטנדר, והודאתי להקב"ה על פינה זו של גן עדן, שבה מצאתי מנוחה באמצע הסדר המעיק.
א מחייה!!!!
התחלתי ממש להנות.
שאפתי אוויר צלול של חדר תת קרקעי אבל ממוגן עיניים זרות.
נרגעתי לגמרי.
אבל כצפוי, אין שקט לאנשים הטובים.
שניות בודדות חלפו, ולמרבה הזעזוע וההלם- דלת ההיכל נפתחה פנימה בבת אחת, ומצאתי את עצמי מיישיר מבט אל---
הרבי שליט"א!
לא החברותא
לא המשגיח
לא הראש ישיבה
לא מנכ"ל המוסדות
הרבי שליט"א. בכבוד ובעצמו.
עמד בכניסה, ופשוט הסתכל עליי בכינון ישיר.
אבוי.
איך יוצאים מהברוך, איך.
הייתי קפוא לגמרי, והחלאט שלי נשמט עוד כמה מ"מ על כתפיי המהוהות.
הרבי ניגש אליי במאור פנים, ואמר לי מילים ספורות: אח. אח. איזה בעל כשרון אתה. איזו עדינות, איזה יכולות.
ראיתי מקודם איך הצלחת להוציא בכזה כשרון את הסטנדר החוצה, בלי להפיל כלום. בוודאי שתגיע לגדולות. ויצא החוצה!
הייתי בהלם.
הרבי לא אמר לי בקול פדגוגי: אתה צריך ללמוד.
הוא לא שאל אותי בקול חינוכי: למה אתה בחוץ?
הוא לא רעם עליי: בטלן!!! לא יוצלח!!!
הוא לא ציווה עליי כלום.
הוא לא גער בי.
ההפך. הוא רצה להחמיא לי, ועוד הצליח למצוא על מה.
וסיים הנואם, אדום כולו, מרוגש, בעוד ההס עדיין פעיל והקהל מרותק בעליל:
תקופה ארוכה הילכתי חדור גאווה על כישוריי הנדירים, עד שנפל לי האסימון. עד שהבנתי כי אין לי שום כישרון מיוחד בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים. הרבי פשוט מצא דרך לראות בי את הטוב, את היופי, גם בשעה קשה זו של בזיון.
כיהודים, מצוותינו לטרוח ולהזיע, ולחפש מתחת הבלטות נקודות טובות איש ברעהו. כן, אפילו מעלות מגוחכות כדוגמת התמחות ייחודית בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים...
ובנימה זו סיים הנואם את הדרשה, ההס פקע ונעלם, כולם התחילו לדבר בכפיתיות, העופות חזרו להתפרק בצלחות, מלצרים זריזים באו לחלק מים אחרונים, והטור נגמר.
...
