הנושאים החמים
הנושאים החמים
בלי שברור למה, בלי שמותר
התמקמה לה מועקה בין צלעותיי.
ודמעה שקופה ועגלגלה איימה ממש להתפרץ ממני
כשעוד מילאתי את התפקיד המושלם.
לא יודעת.
הכל מושלם, אסור לבכות, אין לך זמן.
לא יודעת.
תמיד הכללים לא אהבו אותי במיוחד
ועכשיו, אל מול עיניו הנפחדות של ארי
שזקוק כל כך לאמא חזקה.
נשכתי שפתיים חזק וכל כך רציתי שכבר ייצא לבית תלמודו.
להתייפח- מרות, קשות.
סתם,
כי אין לי כוח, אין לי כוח-
לקנות, לנקות, לסדר.
לעמוד בקצב מטורף כמו כל אישה.
לענות על כל דרישה.
לא מלחמה, לא מחלה, לא מחלוקת קשה.
לא פרנסה, לא ירושה, לא חולשה.
סך הכל- ביזיונות קטנטנים,
והסתרבלות עם דרישות החיים
וסרוטונין שירד פלאים.
חשכות גדולה של עננים שמסתדרים,
מבשרים על ממטרים צפויים.
ממשיכה לבהות כך עם כוס קפה,
בחושך המתהווה
עם כל ענן נוסף שמסתדר שם ברקיע.
מתמקם לו במתח גבוה
והופך אותי למבוהלת.
מתחפרת לי בתוך שמיכה-
ילדה קטנה שזרקו אותה פתאום לחיים ענקיים.
אין זמן, אין זמן, אין זמן.
קול דופק לי במוח.
לך כבר ילדי, אל תראה,
אל תביט כל כך עמוק אל תוך עיניי
עוד רגע קט זה יתפרץ לי לכל הרוחות.
לך ללמוד, ילד.
אם תלך עכשיו אולי תרגיש
שאם גדולה עומדת מאחוריך.
לך כבר ילד,
מהר.
זה תכף מתפרץ.
הלך הילד, והגוש חוסם את האוויר בצלעות.
אוי, טאטע,
בוא כבר גשם-
הנח לי להישטף יחד אתך אל תוך בורות הניקוז.
לרקוד בדמיון בתוך גשם ששוטף את כל העכירות.
שוטף אותי ואת הדמעות המפונקות שלא יצליחו להתאפק.
מחליטה! וטרם אבין מה שעושה-
עושה:
הבטן מתערבלת.
מביטה לכל הצדדים.
שהשכנה לא מסתכלת.
כגנב במחתרת.
הרוח מכה בפניי.
התרגשות חדשה נושבת בעורפי,
נמסכת בעצמותיי.
נהנית לצאת ממחילתי לחלל שכולם נחבאים מפניו-
דווקא עכשיו.
לבד ברחוב. רצה, צוחקת, רטובה עד לשד עצמותיי.
נושפת הברות בלתי ברורות לאופק המעורפל.
מגיעה למצפה הגבוה
בו יכולים כמעט לגעת בהם-
העננים המאיימים.
עכשיו הם ב"גובה העיניים".
מושיטה את היד
ומערבלת-
את היופי, את הנקיות והטוהר,
יחד עם החשכות והערפל, והאין אונים.
פתאום זה לא מאיים.
ואני- נטמעת עם הבריאה.
משפיעה.
נושמת אותה מלא ריאותיי.
מניחה לדמעות מלוחות להתייבש על זוויות עיניי
ברוח הקפואה.
ורצה חזרה.
חוזרת מתנשפת,
אפי שקפא חוטף מכת חום.
מתפקעת בצחוק מטורלל.
האדרנלין שטף אותי גם הוא.
ורק כעת.... הנני מוכנה ומזומנה.
להיות אם ורעיה בישראל.
כמו כולן.
התמקמה לה מועקה בין צלעותיי.
ודמעה שקופה ועגלגלה איימה ממש להתפרץ ממני
כשעוד מילאתי את התפקיד המושלם.
לא יודעת.
הכל מושלם, אסור לבכות, אין לך זמן.
לא יודעת.
תמיד הכללים לא אהבו אותי במיוחד
ועכשיו, אל מול עיניו הנפחדות של ארי
שזקוק כל כך לאמא חזקה.
נשכתי שפתיים חזק וכל כך רציתי שכבר ייצא לבית תלמודו.
להתייפח- מרות, קשות.
סתם,
כי אין לי כוח, אין לי כוח-
לקנות, לנקות, לסדר.
לעמוד בקצב מטורף כמו כל אישה.
לענות על כל דרישה.
לא מלחמה, לא מחלה, לא מחלוקת קשה.
לא פרנסה, לא ירושה, לא חולשה.
סך הכל- ביזיונות קטנטנים,
והסתרבלות עם דרישות החיים
וסרוטונין שירד פלאים.
חשכות גדולה של עננים שמסתדרים,
מבשרים על ממטרים צפויים.
ממשיכה לבהות כך עם כוס קפה,
בחושך המתהווה
עם כל ענן נוסף שמסתדר שם ברקיע.
מתמקם לו במתח גבוה
והופך אותי למבוהלת.
מתחפרת לי בתוך שמיכה-
ילדה קטנה שזרקו אותה פתאום לחיים ענקיים.
אין זמן, אין זמן, אין זמן.
קול דופק לי במוח.
לך כבר ילדי, אל תראה,
אל תביט כל כך עמוק אל תוך עיניי
עוד רגע קט זה יתפרץ לי לכל הרוחות.
לך ללמוד, ילד.
אם תלך עכשיו אולי תרגיש
שאם גדולה עומדת מאחוריך.
לך כבר ילד,
מהר.
זה תכף מתפרץ.
הלך הילד, והגוש חוסם את האוויר בצלעות.
אוי, טאטע,
בוא כבר גשם-
הנח לי להישטף יחד אתך אל תוך בורות הניקוז.
לרקוד בדמיון בתוך גשם ששוטף את כל העכירות.
שוטף אותי ואת הדמעות המפונקות שלא יצליחו להתאפק.
מחליטה! וטרם אבין מה שעושה-
עושה:
הבטן מתערבלת.
מביטה לכל הצדדים.
שהשכנה לא מסתכלת.
כגנב במחתרת.
הרוח מכה בפניי.
התרגשות חדשה נושבת בעורפי,
נמסכת בעצמותיי.
נהנית לצאת ממחילתי לחלל שכולם נחבאים מפניו-
דווקא עכשיו.
לבד ברחוב. רצה, צוחקת, רטובה עד לשד עצמותיי.
נושפת הברות בלתי ברורות לאופק המעורפל.
מגיעה למצפה הגבוה
בו יכולים כמעט לגעת בהם-
העננים המאיימים.
עכשיו הם ב"גובה העיניים".
מושיטה את היד
ומערבלת-
את היופי, את הנקיות והטוהר,
יחד עם החשכות והערפל, והאין אונים.
פתאום זה לא מאיים.
ואני- נטמעת עם הבריאה.
משפיעה.
נושמת אותה מלא ריאותיי.
מניחה לדמעות מלוחות להתייבש על זוויות עיניי
ברוח הקפואה.
ורצה חזרה.
חוזרת מתנשפת,
אפי שקפא חוטף מכת חום.
מתפקעת בצחוק מטורלל.
האדרנלין שטף אותי גם הוא.
ורק כעת.... הנני מוכנה ומזומנה.
להיות אם ורעיה בישראל.
כמו כולן.
נערך לאחרונה ב:
