שיתוף- אולי זה היומן של אשתו?

[מרחבית]

אולי תעזרי להם להמשיך לריב על האמת.
לדבר על מה שכואב באמת.
ואז להתחיל לצמוח.

נראה, שללא דמות שלישית שתנחה אותם, זה לא ילך...
איזשהו ייעוץ, לא מהסוג של מי צודק או תעשה/י כך וכך.
מהסוג שמלמד איך להידבר, איך לבטא את מה שחסר ומה שכואב, איך להציג צרכים ולא דרישות. איך להקשיב ואיך להבין.
איך לחפש ולמצוא דרכים שמתאימות לשניהם ומתחשבות בשניהם. איך למצוא פשרות שמקובלות על שניהם. איך לסיים מריבה או וויכוח בצורה מהירה וטובה.
ועוד כהנה וכהנה...

 

[Natan Galant]

בס"ד

בוקר היום ה-27

פתחתי עין. כבר שבע ורבע.

מבט ראשון כרגיל, למיטתו. יש גבשושית תחת השמיכה? יש.

אוף. נמאס.

"כבר שבע ורבע"

אין לי כח לקום.

"קום כבר! אני לא יכולה לשלוח את כולם לבד"!

דממה.

אני מתמלאת חימה. קמה רותחת וחמה. מדשדשת למטבח למרוח סנדוויצ'ים בחמאה.

"שבע וחצי"! הקול שלי נוקשה.

ומעכשיו- מה שאני רוצה לומר לו- נאמר לילדים בטונים גבוהים. שיעברו דרך הדלת הסגורה וחומת הפוך.

ומה שבא לי להוציא עליו- משפריץ על הילדים.

כשהם מאורגנים עד לשערה האחרונה ומתנפנפים מהבית בסערה. אני מוצאת אותו יושב במיטתו שעון אל הקיר.

"אתה יכול לקום. הם יצאו"

"הייתי קם. רק שהעצבים שלך מוציאים את כל החשק. אם היית קצת יותר רכה הכל היה נראה אחרת"

הטונים מתגבהים. הגרון מצטרד.

יוצאת לעבודה מטופחת ומחייכת.


בוקר היום ה- 26

פותחת עין. שבע ודקה.

מבט ראשון כרגיל. למיטתו. הוא שם? כן. ישן עמוק.

"כבר שבע!"

הכתף קצת זזה מתחפרת עמוק בכפל כרית שהעמיק.

אין לי כח! מה זה הדיכאון הזה?

"אין לי כח! אתה חייב לעזור לי!! הילדים האלה הם שלך!!"

"אני קם"

נוטלת ידיים. מחפשת בארון גרביון. תחנת רכבת יש שם. אוף.

"אוף! קום כבר!"

"חמש דקות, אני קם"

מתלבשת וחוזרת. כבר שבע וחצי!! קום כבר!! אני אעזוב את העבודה!! שהילדים יאחרו! לא אכפת לי!"

"דקה. אני קם."

סנדוויצים. פתקים קוקיות. בין לבין כניסה לחדר וסינוני חומצות מוחמצות.

הגדולה לקחה את שני הזאטוטים איתה. השקט שאחרי השערה והסערה.

אני נכנסת בחריקת שיניים לחדר.

"כאבה לי כל הלילה הבטן. זו הגבינה הצהובה"..

"חלק מהפסיכיות. לדעת שהגבינה לא טובה לך ולאכול אותה שוב ושב בלי שליטה"!

"את לא תדברי אלי ככה"!

טונים מתגבהים. גרון מצטווח.

יוצאת לעבודה אחרי חצי חפיסת שוקולד. יוצאים בגללו פצעונים? יצאו. חייבת לגרוס משהו במקום לחרוק שיניים.

מהלכת מעדנות לתחנת האוטובוס. לעבודה.

זיסונת

שווה להשקיע עוד 2 דקות במחיקת הרווחים טרם הפרסום בפרוג, זה ממש מקשה על הקריאה.
ו..
שאפו ענק על הרמת הכפפה!!!
נראה מרתק! (אשמח לקרוא אח"כ, ללא הרווחים, בעיה אישית שלי)

 

[זיסונת]

שווה להשקיע עוד 2 דקות במחיקת הרווחים טרם הפרסום בפרוג, זה ממש מקשה על הקריאה.
ו..
שאפו ענק על הרמת הכפפה!!!
נראה מרתק! (אשמח לקרוא אח"כ, ללא הרווחים, בעיה אישית שלי)

איך לסדר את הרווחים?
ניסיתי.
אולי כבוד המנהל יבצע לי עריכה?

 

[אשר שרבר]

איך לסדר את הרווחים?
ניסיתי.
אולי כבוד המנהל יבצע לי עריכה?

ווקשה
רק בשביל ש @נתן גלנט יקרא
בס"ד

בוקר היום ה-27
פתחתי עין. כבר שבע ורבע.
מבט ראשון כרגיל, למיטתו. יש גבשושית תחת השמיכה? יש.
אוף. נמאס.
"כבר שבע ורבע"
אין לי כח לקום.
"קום כבר! אני לא יכולה לשלוח את כולם לבד"!
דממה.
אני מתמלאת חימה. קמה רותחת וחמה. מדשדשת למטבח למרוח סנדוויצ'ים בחמאה.
"שבע וחצי"! הקול שלי נוקשה.
ומעכשיו- מה שאני רוצה לומר לו- נאמר לילדים בטונים גבוהים. שיעברו דרך הדלת הסגורה וחומת הפוך.
ומה שבא לי להוציא עליו- משפריץ על הילדים.
כשהם מאורגנים עד לשערה האחרונה ומתנפנפים מהבית בסערה. אני מוצאת אותו יושב במיטתו שעון אל הקיר.
"אתה יכול לקום. הם יצאו"
"הייתי קם. רק שהעצבים שלך מוציאים את כל החשק. אם היית קצת יותר רכה הכל היה נראה אחרת"
הטונים מתגבהים. הגרון מצטרד.
יוצאת לעבודה מטופחת ומחייכת.


בוקר היום ה- 26
פותחת עין. שבע ודקה.
מבט ראשון כרגיל. למיטתו. הוא שם? כן. ישן עמוק.
"כבר שבע!"
הכתף קצת זזה מתחפרת עמוק בכפל כרית שהעמיק.
אין לי כח! מה זה הדיכאון הזה?
"אין לי כח! אתה חייב לעזור לי!! הילדים האלה הם שלך!!"
"אני קם"
נוטלת ידיים. מחפשת בארון גרביון. תחנת רכבת יש שם. אוף.
"אוף! קום כבר!"
"חמש דקות, אני קם"
מתלבשת וחוזרת. כבר שבע וחצי!! קום כבר!! אני אעזוב את העבודה!! שהילדים יאחרו! לא אכפת לי!"
"דקה. אני קם."
סנדוויצים. פתקים קוקיות. בין לבין כניסה לחדר וסינוני חומצות מוחמצות.
הגדולה לקחה את שני הזאטוטים איתה. השקט שאחרי השערה והסערה.
אני נכנסת בחריקת שיניים לחדר.
"כאבה לי כל הלילה הבטן. זו הגבינה הצהובה"..
"חלק מהפסיכיות. לדעת שהגבינה לא טובה לך ולאכול אותה שוב ושב בלי שליטה"!
"את לא תדברי אלי ככה"!
טונים מתגבהים. גרון מצטווח.
יוצאת לעבודה אחרי חצי חפיסת שוקולד. יוצאים בגללו פצעונים? יצאו. חייבת לגרוס משהו במקום לחרוק שיניים.
מהלכת מעדנות לתחנת האוטובוס. לעבודה.

זיסונת

 

[שורי פלד]

התמונות להמחשה בלבד
https://www.prog.co.il/threads/שעת-שינה.350597/

 

[בן מיכאל]

נראה, שללא דמות שלישית שתנחה אותם, זה לא ילך...
איזשהו ייעוץ, לא מהסוג של מי צודק או תעשה/י כך וכך.
מהסוג שמלמד איך להידבר, איך לבטא את מה שחסר ומה שכואב, איך להציג צרכים ולא דרישות. איך להקשיב ואיך להבין.
איך לחפש ולמצוא דרכים שמתאימות לשניהם ומתחשבות בשניהם. איך למצוא פשרות שמקובלות על שניהם. איך לסיים מריבה או וויכוח בצורה מהירה וטובה.
ועוד כהנה וכהנה...

מה פתאום - הם בכלל עומדים להתגרש, למה את מנסה להתערב - מי את בכלל...

 

[מרחבית]

מה פתאום - הם בכלל עומדים להתגרש, למה את מנסה להתערב - מי את בכלל...

נכון לגמרי...
אם הם החליטו להתגרש - מה אני מתערבת להם?

 

[זיסונת]

צהרים. יום 25.

המנהלת ביקשה ממני להוסיף עוד שעתיים עבודה פעם בשבוע.
סימן שהיא זקוקה לי. אני שווה לה. היא מרוצה ממני.
איך אסתדר עם הילדים? אלו שעתיים שהם כבר בבית.
לא לקחת? הכסף קורץ לי. אולי נחסוך משהו. שיהיה לארון לחדר ילדים...

הי, איך הגעתי כבר הביתה? לא שמתי לב...
נכנסת ישר אל הקלחת.
זו צורחת. זו בורחת.
זה מחטט בארונות המטבח. לזה המיץ נשפך....
ולתוך כל ההמולה הזו- הדלת נפתחת וגם הוא נכנס.
"מה נשמע?"
"המנהלת אמרה שהיא רוצה שאוסיף שעתיים. היא ביקשה לשושי. היא סרבה. כבר לפני שבוע חשבנו שיש אפשרות לקידום. יעל אמרה ש..."
אני מקיאה את כל העניין בתערובת מילים ופרטים והרגשות סבוכות.
ידידיה שולף מיד תשובה: "יפה מאד".
"מה יפה מאד"? התשובה שלו מעצבנת אותי. מה קשר יפה מאד לפה? זו תמונה? הוא ממש לא קולט את הפרטים!! סתם יורה מילים מהמותן.
"תרגעי בבקשה. דברי בנחת".
"איך בנחת, עם כל המהומה פה? השניה נכנסתי הביתה אפילו עוד לא שתיתי. לא יודעת איך אוכל לאחר בשעתיים. מה נעשה עם הילדים? זה לא שייך!"
"צודקת. תגידי לה שאת לא יכולה".
"באמת! ככה אתה מחליט! רגע ככה רגע הפוך?
תגיד, 400 ₪ לחודש זה כלום בעיניך? והחובות בארנונה? אתה יודע שהגיעה עוד התראה? איך אתה מתכוון לשלם אותם בכלל?"
"ה' ישלח לנו. וחוץ מזה אני חושב על השקעה מסויימת... יהיה בעז"ה"
ההשקעות שלו. (שלא!) אני לא מתאפקת ומסננת מבין השיניים בנהמה בלתי ברורה: "באמת נראה לך שהעסקה הזו כן ריאלית? פקקים לבקבוקי יינות. גם כן פתיון לאנשים תמימים"...
"תעשי מה שאת רוצה. ממילא את המחליטה כאן"

הוא נעלב. ראיתי. רעה שכמותי. אבל הוא, עם תמימות והילדותיות שלו. מספיק המאה האלף הקודמים שקפאו למוות באדמה בלתי מופשרת.

"נו, אז מה אתה אומר"?
"תעשי מה שאת חושבת".
עוד פעם. עוזב את הזירה ומשאיר אותי לבד במערכה. עם הבית. עם החינוך. עם הפרנסה.
מה אני צריכה אותו בכלל??
"ילדים. בואו למטבח. ארוחת צהרים"
ולארבע אמות שלו מסננת:"הכל אני. אני. אני. לך לשחק במחשב עכשיו...
הוא לקח את כובעו ויצא מבית.

זה לא משמח אותי.
הוא חושבת שאני באמת בכיוון של גירושין.
הוא לא קולט שאני לא יעשה את זה.

ברגע של אמת:
הבו אדם שהכי מקשיב למילים שלי וסופר אותן זה הוא.
והבן אדם שהכי לא סופר את המילים שלי והכי לא אוחז ממני- זו אני.

 

[ש. צ. וינמן]

@זיסונת

איזה קטע יפה!!!

יצרת כאן תפנית מיוחדת.
דברים אמיתיים מתחילים לבעבע כלפי חוץ.
ובעיני רוחי, אני רואה תקוה לחיים משותפים ובריאים.
במיוחד,
לאחר ההידברות האמיתית של האשה עם עצמה.
מכאן מתחיל הכל.

הפגישה הפנימית עם האני, היא הרחם לצמיחה האמיתית.

 

[אשר שרבר]

זה נהדר, תמשיכי.
האמת שחשבתי לכתוב את טור המטפל הזוגי, ואפילו התחלתי, הפסקתי כשהפנמתי שאין כאן המשך, אבל אולי בכל זאת אעלה את ההתחלה.

הם הגיעו נבוכים קצת, אפילו מהוססים, הוא אמר לה שהיא תתחיל, היא אמרה לו, אני מכיר את המשחק הזה, ואוהב להשתתף בו, נותן לאבולוציה להחליט.
היא התחילה, כבר על העניים שלהם ידעתי שהיא תתחיל, סיפרה כמה קשה לה, איך הוא לא עוזר לה בבקרים ובערבים, לא מבין אותה ולא מתחשב, תמיד קם רק אחרי שהיא כבר קורסת, ואמרה שהיא לא מסוגלת, והוא חייב להשתנות.
התחלתי לזהות את הרודנות החשיבתית שלה, הקיבעון של מי אמור לעשות מה בבית ומה הוא בעל בעיניה.
היא סיפרה על האלימות שלו, על התפרצויות הזעם, וגם, ופה היא הרגישה הוגנת, על ההתאספות הפנימית שלו שאחר כך, הרצון לפצות ולנחם אותה את או את הילדים
זרמתי, אני תמיד נותן להם להטיח אחד בשני, אחר כך לאסוף, ככל שהצדדים יבינו את עומק השבר הם יהיו מוכנים להפוך אותו למתכון לצמיחה.
אחר כך הוא דיבר, בעיקר דיבר על ההבנה, היא לא מבינה אותי, לא מבינה מה אני חושב מה אני אומר מה אני מתכוון.
היא לא מבינה את התסכול שלי, היא לא מעריכה אותי, ומי שלמד קצת על שפת הגוף רואה איך שם טמון העוקץ, היא לא מעריכה אותו, ולא צריך לנחש הרבה כדי להבין שהיא באמת לא מעריכה אותו.
אני לא מבינה אותו? אני? אההה, הוא מבין אותי, נכון?
הרגעתי, והסברתי שוב את כללי הדיון
ועברתי מיד לשאול את השאלה החביבה עלי:
ולמה באתם אלי?
הם פערו עלי זוג עיני עגל, אולי הדבר הראשון שהם עשו יחד מאז שנכנסו לכאן
אני מכיר את אלו, שבטוחים שמחר הם מתגרשים, ובאים לצעוק תחזיקו אותי
אבל הכי גרוע, שהם גם מצפים שתביא להם איזה פתרון קסם שיסדר את כל העניינים לא מבינים שאם הם כבר באו אני הולך להעביד אותם קשה, פתרונות קסם יש רק אצל ג'ורג' הקזאחי ההוא ממילצ'ב.

 

[מילולית]

זיסונת, את כותבת מהמם.
תני לי לנתח אותם, ברשותך:
היא יותר חכמה ממנו.
הוא תמים. חסר בטחון.
היא גם חסרת ביטחון אבל הוא יותר.
היא רוצה סמכות להשען עליה.
הוא לא הכתובת.
היא לא מעריכה אותו בגרוש.
הוא התרגל.
אבל יש לו טוב לב כזה ועדינות. הוא מקווה לטוב.
אין לו את היכולת לענות לה באותה מטבע.
היא תמיד תאמר את המילה האחרונה.
ליבי איתם.

ואז כתבת פוסט המשך.
נרגעתי.
יש! יש תקוה לזוג הזה.


הצלחת להעביר לכולם את התחושות הכי טוב שניתן.
שאפו!!

 

[סופי12]

הבו אדם שהכי מקשיב למילים שלי וסופר אותן זה הוא.
והבן אדם שהכי לא סופר את המילים שלי והכי לא אוחז ממני- זו אני.

הכל מקסים, ואת זה אהבתי במיוחד!

 

[זיסונת]

@זיסונת
יצרת כאן תפנית מיוחדת.
דברים אמיתיים מתחילים לבעבע כלפי חוץ.
ובעיני רוחי, אני רואה תקוה לחיים משותפים ובריאים.
במיוחד,
לאחר ההידברות האמיתית של האשה עם עצמה.
מכאן מתחיל הכל.

הפגישה הפנימית עם האני, היא הרחם לצמיחה האמיתית.

תודה!
את היית המכוונת!

חשבתי שתתמהו על התובנה היפה של הגברת, שהגיעה מהר מאד.
וחשבתי לענות לכם שיש לי רק 30 יום ולא 30 שנה...

אז הנה, הדיינתי עם עצמי....

 

[ש. צ. וינמן]

תודה!
את היית המכוונת!

חשבתי שתתמהו על התובנה היפה של הגברת, שהגיעה מהר מאד.
וחשבתי לענות לכם שיש לי רק 30 יום ולא 30 שנה...

אז הנה, הדיינתי עם עצמי....

@זיסונת

אני לא תמהה על המהירות.
כי יש תובנות והארות שלא הזמן הוא הטריגר שלהן.
אלא, סיעתא דשמיא מיוחדת.
ויש שגם לאחר שלושים שנה יבוססו עדיין באותן מקומות.

 

[בן מיכאל]

צהרים. יום 25.

המנהלת ביקשה ממני להוסיף עוד שעתיים עבודה פעם בשבוע.
סימן שהיא זקוקה לי. אני שווה לה. היא מרוצה ממני.
איך אסתדר עם הילדים? אלו שעתיים שהם כבר בבית.
לא לקחת? הכסף קורץ לי. אולי נחסוך משהו. שיהיה לארון לחדר ילדים...

הי, איך הגעתי כבר הביתה? לא שמתי לב...
נכנסת ישר אל הקלחת.
זו צורחת. זו בורחת.
זה מחטט בארונות המטבח. לזה המיץ נשפך....
ולתוך כל ההמולה הזו- הדלת נפתחת וגם הוא נכנס.
"מה נשמע?"
"המנהלת אמרה שהיא רוצה שאוסיף שעתיים. היא ביקשה לשושי. היא סרבה. כבר לפני שבוע חשבנו שיש אפשרות לקידום. יעל אמרה ש..."
אני מקיאה את כל העניין בתערובת מילים ופרטים והרגשות סבוכות.
ידידיה שולף מיד תשובה: "יפה מאד".
"מה יפה מאד"? התשובה שלו מעצבנת אותי. מה קשר יפה מאד לפה? זו תמונה? הוא ממש לא קולט את הפרטים!! סתם יורה מילים מהמותן.
"תרגעי בבקשה. דברי בנחת".
"איך בנחת, עם כל המהומה פה? השניה נכנסתי הביתה אפילו עוד לא שתיתי. לא יודעת איך אוכל לאחר בשעתיים. מה נעשה עם הילדים? זה לא שייך!"
"צודקת. תגידי לה שאת לא יכולה".
"באמת! ככה אתה מחליט! רגע ככה רגע הפוך?
תגיד, 400 ₪ לחודש זה כלום בעיניך? והחובות בארנונה? אתה יודע שהגיעה עוד התראה? איך אתה מתכוון לשלם אותם בכלל?"
"ה' ישלח לנו. וחוץ מזה אני חושב על השקעה מסויימת... יהיה בעז"ה"
ההשקעות שלו. (שלא!) אני לא מתאפקת ומסננת מבין השיניים בנהמה בלתי ברורה: "באמת נראה לך שהעסקה הזו כן ריאלית? פקקים לבקבוקי יינות. גם כן פתיון לאנשים תמימים"...
"תעשי מה שאת רוצה. ממילא את המחליטה כאן"

הוא נעלב. ראיתי. רעה שכמותי. אבל הוא, עם תמימות והילדותיות שלו. מספיק המאה האלף הקודמים שקפאו למוות באדמה בלתי מופשרת.

"נו, אז מה אתה אומר"?
"תעשי מה שאת חושבת".
עוד פעם. עוזב את הזירה ומשאיר אותי לבד במערכה. עם הבית. עם החינוך. עם הפרנסה.
מה אני צריכה אותו בכלל??
"ילדים. בואו למטבח. ארוחת צהרים"
ולארבע אמות שלו מסננת:"הכל אני. אני. אני. לך לשחק במחשב עכשיו...
הוא לקח את כובעו ויצא מבית.

זה לא משמח אותי.
הוא חושבת שאני באמת בכיוון של גירושין.
הוא לא קולט שאני לא יעשה את זה.

ברגע של אמת:
הבו אדם שהכי מקשיב למילים שלי וסופר אותן זה הוא.
והבן אדם שהכי לא סופר את המילים שלי והכי לא אוחז ממני- זו אני.

נפלא!
- הפעם לאיש לא היה ספק, שהצגת את הזווית הבעייתית שלה.
מרתק לקרוא, מחכה כבר לפרקים הבאים!

 

[נריה מגן]

ברגע של אמת:
הבו אדם שהכי מקשיב למילים שלי וסופר אותן זה הוא.
והבן אדם שהכי לא סופר את המילים שלי והכי לא אוחז ממני- זו אני.

אהבתי את כל הקטע, ואת השורות האלו במיוחד.
מעולה!