הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
בוקר היום ה-27
פתחתי עין. כבר שבע ורבע.
מבט ראשון כרגיל, למיטתו. יש גבשושית תחת השמיכה? יש.
אוף. נמאס.
"כבר שבע ורבע"
אין לי כח לקום.
"קום כבר! אני לא יכולה לשלוח את כולם לבד"!
דממה.
אני מתמלאת חימה. קמה רותחת וחמה. מדשדשת למטבח למרוח סנדוויצ'ים בחמאה.
"שבע וחצי"! הקול שלי נוקשה.
ומעכשיו- מה שאני רוצה לומר לו- נאמר לילדים בטונים גבוהים. שיעברו דרך הדלת הסגורה וחומת הפוך.
ומה שבא לי להוציא עליו- משפריץ על הילדים.
כשהם מאורגנים עד לשערה האחרונה ומתנפנפים מהבית בסערה. אני מוצאת אותו יושב במיטתו שעון אל הקיר.
"אתה יכול לקום. הם יצאו"
"הייתי קם. רק שהעצבים שלך מוציאים את כל החשק. אם היית קצת יותר רכה הכל היה נראה אחרת"
הטונים מתגבהים. הגרון מצטרד.
יוצאת לעבודה מטופחת ומחייכת.
בוקר היום ה- 26
פותחת עין. שבע ודקה.
מבט ראשון כרגיל. למיטתו. הוא שם? כן. ישן עמוק.
"כבר שבע!"
הכתף קצת זזה מתחפרת עמוק בכפל כרית שהעמיק.
אין לי כח! מה זה הדיכאון הזה?
"אין לי כח! אתה חייב לעזור לי!! הילדים האלה הם שלך!!"
"אני קם"
נוטלת ידיים. מחפשת בארון גרביון. תחנת רכבת יש שם. אוף.
"אוף! קום כבר!"
"חמש דקות, אני קם"
מתלבשת וחוזרת. כבר שבע וחצי!! קום כבר!! אני אעזוב את העבודה!! שהילדים יאחרו! לא אכפת לי!"
"דקה. אני קם."
סנדוויצים. פתקים קוקיות. בין לבין כניסה לחדר וסינוני חומצות מוחמצות.
הגדולה לקחה את שני הזאטוטים איתה. השקט שאחרי השערה והסערה.
אני נכנסת בחריקת שיניים לחדר.
"כאבה לי כל הלילה הבטן. זו הגבינה הצהובה"..
"חלק מהפסיכיות. לדעת שהגבינה לא טובה לך ולאכול אותה שוב ושב בלי שליטה"!
"את לא תדברי אלי ככה"!
טונים מתגבהים. גרון מצטווח.
יוצאת לעבודה אחרי חצי חפיסת שוקולד. יוצאים בגללו פצעונים? יצאו. חייבת לגרוס משהו במקום לחרוק שיניים.
מהלכת מעדנות לתחנת האוטובוס. לעבודה.
זיסונת
בוקר היום ה-27
פתחתי עין. כבר שבע ורבע.
מבט ראשון כרגיל, למיטתו. יש גבשושית תחת השמיכה? יש.
אוף. נמאס.
"כבר שבע ורבע"
אין לי כח לקום.
"קום כבר! אני לא יכולה לשלוח את כולם לבד"!
דממה.
אני מתמלאת חימה. קמה רותחת וחמה. מדשדשת למטבח למרוח סנדוויצ'ים בחמאה.
"שבע וחצי"! הקול שלי נוקשה.
ומעכשיו- מה שאני רוצה לומר לו- נאמר לילדים בטונים גבוהים. שיעברו דרך הדלת הסגורה וחומת הפוך.
ומה שבא לי להוציא עליו- משפריץ על הילדים.
כשהם מאורגנים עד לשערה האחרונה ומתנפנפים מהבית בסערה. אני מוצאת אותו יושב במיטתו שעון אל הקיר.
"אתה יכול לקום. הם יצאו"
"הייתי קם. רק שהעצבים שלך מוציאים את כל החשק. אם היית קצת יותר רכה הכל היה נראה אחרת"
הטונים מתגבהים. הגרון מצטרד.
יוצאת לעבודה מטופחת ומחייכת.
בוקר היום ה- 26
פותחת עין. שבע ודקה.
מבט ראשון כרגיל. למיטתו. הוא שם? כן. ישן עמוק.
"כבר שבע!"
הכתף קצת זזה מתחפרת עמוק בכפל כרית שהעמיק.
אין לי כח! מה זה הדיכאון הזה?
"אין לי כח! אתה חייב לעזור לי!! הילדים האלה הם שלך!!"
"אני קם"
נוטלת ידיים. מחפשת בארון גרביון. תחנת רכבת יש שם. אוף.
"אוף! קום כבר!"
"חמש דקות, אני קם"
מתלבשת וחוזרת. כבר שבע וחצי!! קום כבר!! אני אעזוב את העבודה!! שהילדים יאחרו! לא אכפת לי!"
"דקה. אני קם."
סנדוויצים. פתקים קוקיות. בין לבין כניסה לחדר וסינוני חומצות מוחמצות.
הגדולה לקחה את שני הזאטוטים איתה. השקט שאחרי השערה והסערה.
אני נכנסת בחריקת שיניים לחדר.
"כאבה לי כל הלילה הבטן. זו הגבינה הצהובה"..
"חלק מהפסיכיות. לדעת שהגבינה לא טובה לך ולאכול אותה שוב ושב בלי שליטה"!
"את לא תדברי אלי ככה"!
טונים מתגבהים. גרון מצטווח.
יוצאת לעבודה אחרי חצי חפיסת שוקולד. יוצאים בגללו פצעונים? יצאו. חייבת לגרוס משהו במקום לחרוק שיניים.
מהלכת מעדנות לתחנת האוטובוס. לעבודה.
זיסונת
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
