קיבלתי כמה תוספות מעניינות על הדברים שכתבתי לעיל.
הערה כללית חשובה, רוב הנתונים שהצגתי מתאימים לציבור הגברים, וממש לא לנשים. נשים מכירות תחומים נוספים, הן גם נמשכות יותר לאמנות, מחוברות יותר לרגש וגם לומדות לפחות את עיקרי נושאי השירה. [טוב, הפורום כיום גברי בלבד, אז לא ממש חטאתי.]
עוד אוסיף, שאולי דבריי הוצגו ככתב אישום חריף מדי כלפי עצמנו, חרף ההבהרה שבסוף, ולכן עלי להתנצל בפני מי שחש שלא בנוח לקרוא את צרור הטענות. התוצר שלנו עדיין מוצלח בהרבה מכל המתחרים...
לגבי סעיף 1 – הציבור לא כ"כ מכיר את התחום הזה, כי הוא פשוט לא נחשף כמעט לשירה. בכלל מקצועות החול לא מקובלים אצלנו, גם לא פיזיקה או ביולוגיה, אלא שבתחומים אלו יש קורלציה מסוימת למציאות ולכן יש שלב שנצרכים לתחומים אלו, אך בשירה אין דבר רלוונטי ולכן נדיר שמגיעים אליה.
לגבי סעיף 3 – לפני כמאתיים שנה התפתחה באירופה תנועת הרומנטיקה שדגלה ברגשות, אמנות ויופי, והיא כוונה בעיקר נגד תנועות הנאורות שדגלה רק בחשיבה רציונלית ומדעית. אך למעשה, הרומנטיקה במובן הרעיוני של המושג: העדפת הדרך על פני המטרה; הצורה על פני התוכן, הייתה מאז ומקדם. שירה הייתה תמיד מזוהה עם רומנטיקה. עוד אפלטון טען באוטופיה הרציונליסטית שלו, ספר "המדינה", שצריך לגרש את המשוררים מהעיר, כי הם מלמדים את האזרחים לדמיין ולחלום דברים לא רציונליים ולא ראליים. חלק מהרומנטיקה הוא האינדיבידואליות, וכפי שצוין זהו בסיס חשוב לשירה. בנוסף, שירה דורשת יכולת הנאה לשמה ולא לשם מטרה אחרת, קריאת שירה אינה אמצעי לרכישת ידע, אלא מטרה כשלעצמה. אצלנו מגבילים את הרומנטיקה והאינדיבידואליות רק לתחומי לימוד התורה, מן הסתם משום ששם עיקר החיים אך גם משום שכשהמקום תחום ומוגדר, אפשר להישמר מסחף.
לגבי סעיף 4 – יש לתקן ששירה אינה דווקא למי שאוהב את החיים, שהרי חלקה הגדול עוסק בסבלות החיים, ולכן ההגדרה המדויקת יותר היא ששירה שייכת למי שעושה עסק ממישור ההתרחשות האנושי.
לגבי הסוגריים בסעיף 5 – העיר לי מייבין בשירה שלא מדויק לומר שהשירה המודרנית נטשה את כלל השור והחמור לגמרי, ואצל גדולי המשוררים (כמו אלתרמן או גולדברג) אפשר למצוא את זה, אלא ששם זה לא באותו אופן כמו ימי הביניים מפני שהמשקל בחריזה עבר מהעין אל האוזן. כלומר אתה יכול גם לחרוז "בצל ברעדת שפתיים נשוכה" עם "בהיות ראשי גוסס על השולחן" (אלתרמן). בגלל ההטעמה הנו"ן הסופית של המילה "שולחן" כמעט נבלעת, ואתה נשאר עם הצמד שוכה-שולחה. המרווח הזה מפיק חרוזים הרבה יותר עשירים.
בנוסף, השיטה של המשקלים בימי הביניים הייתה השיטה הסילָבּית, ששמה דגש על מספר ההברות הקבוע בכל בית. בשיטה המודרנית יותר השיטה הסילָבּו-טונית, הדגש הוא בעיקר על סדר התנועות על מנת ליצור משקל קבוע של הברות מוטעמות ולא מוטעמות בשביל ליצור קצב אחיד.
ואחזור על דבריי שאישית איני מתחבר לשירה, ואני מבין יותר את המשפט העוקצני של ה"ד תורו: "איננו נהנים משירה, אלא אם כן אנו יודעים שזאת שירה".