הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
אוי להם לבריות של קריית גת מעלבונה של תורה; חשבתי ולא אמרתי, מורגל בייסורים. שני ליצנים שפלים עישנו על המדרגות ביציאה מבית הכנסת, מסננים ברשעותם בקול זדוני: צדיק'ל בא לעיר.
מחאתי כפיים בעדינות, לרמז להם שאני לא מקפיד על כבודי. הם גיחכו: בקושי עוזיהו נפטר, והנה היורש שלו כבר עושה פה עניינים.
נדחקתי ביניהם ועברתי, מתעלם מלעגם.
הלוואי והם היו פוגעים רק בי, הם וכל האנשים הרעים שנמצאים בכל מקום, אלו שלא יזכו לגאולה, לכאבי ולצערי העמוק. אך בעוונות הדור גם לאשתי התגלגלו הרכילויות והלעג המשונן.
כנראה שבדיוק היום עוד מישהי התקשרה אליה, אולי שלום גבריאל שלח את אשתו המרשעת. כי ברכי חיכתה לי בבית עם ההבעה העגומה של 'אנחנו צריכים לדבר'.
במקום לדבר, הנהנתי באיטיות. מוכן ומזומן לקבל עביט של תלונות ואי הבנה. חלק מגזירת שמיים, עוד פיסה מהתיקונים שאני עובר למען הכלל.
הפעם ברכי לא דיברה, רק עצמה עיניים חזק. יכולתי לשמוע אותה בראשי מתפללת בלי להוציא קול: ה', תן לי כוח לשטויות של מוטי. הוא מסוּבב לגמרי.
שטויות של מוטי. גיוואלד. אם רק היה לה מושג במה אני עוסק!
היא פנתה אליי והתחננה: מוטי, אולי תנסה תקופה בלי כל ה... זה שלך?
אישה פתיה! הסברתי לה לאט לאט, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר: אני לא מנסה להרשים אף אחד, ככה אני אומר אמן יהא שמיה רבא, עוד מאז שהרב רוטנבק דיבר בשמוע'ס בהילולא של הבת עין זצ"ל. מאוד חשוב גם לצעוק חזק בהפתעה באמצע שמונה עשרה, לבלבל את הסמך מם וכל כוחותיו.
אבל מוטי, גנחה האישה, אותי לימדו בסמינר שהשם שומע בכל מצב, אפילו אם מתפללים בשקט בשקט. אני בטוחה שגם אם תתפלל בצורה רגילה ובקול שגרתי התפילות יתקבלו...
*
בדיוק על דברים כאלו מדברים כל חכמי המידות. איך מתמודדים עם מצבים כאלו? איך מדברים? איך מציגים את הדברים בלי ליצור אנטגוניזם?
הכנתי לה כוס תה קדושה מלאת תפילות, וכמובן גם בבונג עם טיפות סרפד, נענע וציפין. היא התיישבה על הכורסה, לוגמת בזהירות. התפללתי ששוב יבואו לי המילים הנכונות, כמו כל פעם בעבר.
בערך כשהיא הגיעה לאמצע הכוס, התיישבתי על הספה ממולה, עצמתי את העיניים, ואמרתי את הכל:
ברכי ברכי, אני יודע שבעיניי כולם ההתנהגות שלי נראית מוזרה. אני יודע שבכל מקום שבו גרנו בעבר היו אנשים קטנים ושפלים שהציקו לי. את יודעת ולמרות זאת אני אומר לך עוד הפעם: בלעדייך לא הייתי מצליח להישאר שפוי, בתוך כל ההצקות האלו. רק בגללך יש לי כוח להמשיך ולתקן את עם ישראל. בזכותך - היא הפסיקה לשתות את התה, קפואה, מבטה נעוץ בי, דרוך ומלא תקווה - הצלחתי להיות יהודי כשר, בזכות הסבלנות שלך, בזכות הגיבוי שידעתי שאת נותנת לי, יכולתי גם יכולתי להתעלם מכל הרשעים הארורים ולהמשיך בעבודת השם...
היא נשמה לאט, הליטה פניה בידיה, וגנחה: נכון, מוטי. אבל הפעם אני לא מסוגלת עוד.
ליבי חישב להישבר, המשכתי בכוחות על אנושיים, חלק מהכוחות של גדול הדור האמיתי: ברכיל'ה, בדור שלנו אין יהודים טובים. כל הרבנים ככה ככה. רק אני נשארתי לבד. פעם היו הרבה שעסקו בתיקוני נשמות, לאט לאט כולם עזבו, ונשארתי כמעט לבד. רק אני והרב עוזיהו תנחום.
מבלי משים לגמתי לגימה חזקה מכוס התה שהכנתי לעצמי (סרפד חזק בלי סוכר), לשוני נכוותה קלות, כפרת עוונות של הדור. לגמתי את היתרה וסיימתי בשקט: ברכי, את זכית זכיה גדולה. מכל הנשים בעולם, רק את יודעת מי מתקן הנשמות של הדור, רק את יודעת למי הוריש הרב תנחום הקדוש זצ"ל את הזכות והחיוב הנורא לטפל בכל האומללים, בכל אותן גלגולים משנים עברו. ובמיוחד -
ברכי קמה מהכורסה, צועדת בהליכה שפופה לעבר המטבח, נוטלת בדרכה את כוס הזכוכית שלי, ריקה, חסרת חיות. אישה יקרה, כואב לי שהיא כה מצערת את עצמה ומכבידה על נפשה. היא רק צריכה להרפות ולדעת שבסוף כל הרבנים בדור יכירו בי.
הלכתי בעקבותיה למטבח, היא נסמכה עם המרפקים על השיש, נטפים דמעות קטנים על לחייה. נשענתי על הקיר, קרוב לתמונה של הרב תנחום, ניסיתי לשאוב כוחות מהעיניים הבוערות והמהפנטות שלו. בכוחות על אנושיים סיימתי את הדברים: ברכי, את כבר היום הרחל של הדור. עוד מעט כולם ידעו מי את, כל הנשים בבית הכנסת יעשו תור מי תלווה אותך אחרי התפילה, והרבנית קרונימוס המזוייפת תישאר בלי שום עדת מעריצות סביב - -
ברכי התקרבה אליי קצת, עיניה אדומות, היא ביקשה-אמרה בקול מדוד: מוטי, עד פה. לא אכפת לי שתאמין שאתה צדיק הדור וראש חבורת ל"ו, אבל אני לא מסכימה שתזלזל ככה ברבנית קרונימוס הצדיקה, אשתו של רב השכונה שליט"א.
תיקונים.
יצאתי מהבית, חיפשתי מקום שבו אוכל להשיג קצת שלווה, בדרך אמרתי את תיקוני הזוהר היומיים שלי, ואת סדרת הפרקים הסודית לגאולת עם ישראל. גבר לא מזוהה עצר את שיחת הפלאפון שלו וזרק לעומתי: הנה שיפוצניק הנשמות.
לא לקחתי ללב. אני רגיל להטחות האלו. כמו כל צדיקי האמת, רודפים גם אותי.
התיישבתי לנוח, שמתי לב שאני על ספסל בתחנת אוטובוס. איכשהו עליתי על האוטובוס לירושלים, ירדתי איפשהו. חתול שחור גיחך לעומתי, צעד במקביל אליי, רץ ממכונית למכונית. עיניו זוהרות בחושך. מן הסתם עוד נשמה מסכנה ותועה שעליי לסייע לה.
התרחקתי מהתחנה, פוסע ללא כיוון בחוכמה ובעורמה כדי לבלבל את כוחות הטומאה המצרים את צעדיי.
התקדמתי רגלית לכיוון שער יפו. נתתי לנשמתי לעלות מעלה מעלה, ברור שלא שמתי לב בדיוק לאן רגליי מוליכות אותי. ככה זה כשאוספים ניצוצות ופועלים להושיע את העם השרוי בחשכה מרה ומוחלטת של טרום הגאולה.
אחרי שצעדתי שעה וחצי בסמטאות הרובע היהודי, הייתה לי השראה פתאום, וככה נזכרתי שעוד לא התפללתי מעריב. נכנסתי לבית כנסת קטן ושקט שרוב הירושלמים לא מכירים.
וכמו בכל בית כנסת שאני נכנס אליו, גם הפעם ניגשתי לעמוד, מוכן ומזומן לזכות את הרבים. ואז יד רכה הונחה על כתפי - בטח שליח של הטומאה שמנסה להניא אותי מלעשות את מה שאני צריך.
הסתובבתי בנחת, חבל לבזבז אנרגיה על ההתחלה.
יש הפתעות בחיים, התבדיתי. זה לא היה אוייב. ממש לא. ההפך, שלומק'ה. שליח חב"ד של שכונת ישועה.
הייתי מכנה את שלומק'ה חבר שלי אם היו לי כאלה. הוא יותר סוג של שותף בעיניי. הוא זכה כבר פעם אחת להעביר לי מסרים חשאיים מעולמות אחרים. הוא היחיד שיודע את השליחות שמוטלת עליי, וממילא מלא יראת כבוד כלפיי. בוודאי ובוודאי שלא מנסה להצר את צעדיי.
כמצופה מחסיד שלי, הוא לא ההין להפריע לי או לקלקל את העניינים החשובים. הוא רק אותת לי באצבעו, הדליק את הנרות על עמוד התפילה, פתח לכבודי את הסידור הגדול של החזן, ולחש: מוטי, מקודם שמעתי בת קול שאומרת: הלילה הזה מוטי יכול להתפלל בלי צעקות.
הלב שלי דהר. לא האמנתי שככה פתאום זכיתי לקבל עוד מסר. פעם שניה באותה שנה! כל כך הרבה זמן התחננתי שאזכה לקבל מסר נוסף. חיכיתי ימים ולילות ארוכים.
כמובן שלא שאלתי שאלות, כמו שהרב תנחום הקדוש זצ"ל היה אומר: אסור להתווכח עם מסרים משמיים. לכן התפללתי בקול רגיל של אדם רגיל בלי כוחות. לא צעקתי, לא שאגתי, לא ניערתי את עמוד התפילה בנענועים גדולים.
אחר כך נשארתי לישון בכותל על איזה כיסא, התפללתי וותיקין, נסעתי חזרה לקריית גת. הרגשתי חזק ומלא כוח, וככה אפילו לא נבהלתי כשראיתי את שני הליצנים מאתמול הולכים לפניי ברחוב. פשוט עקפתי אותם בלי להרים את העיניים. נכנסתי הביתה, ברכי הייתה בגן, אז יכולתי ללכת לישון על הספה. חלמתי על חתולים שחורים שניגשים אליי, מורכני ראש, כמו מודים בטעותם. בעקבותיהם יבואו גם בני אדם, אולי כל אנשי הדור הזה. אני כמובן אסלח לכולם. כן, גם לתושבי קריית גת.
אוי להם לבריות של קריית גת מעלבונה של תורה; חשבתי ולא אמרתי, מורגל בייסורים. שני ליצנים שפלים עישנו על המדרגות ביציאה מבית הכנסת, מסננים ברשעותם בקול זדוני: צדיק'ל בא לעיר.
מחאתי כפיים בעדינות, לרמז להם שאני לא מקפיד על כבודי. הם גיחכו: בקושי עוזיהו נפטר, והנה היורש שלו כבר עושה פה עניינים.
נדחקתי ביניהם ועברתי, מתעלם מלעגם.
הלוואי והם היו פוגעים רק בי, הם וכל האנשים הרעים שנמצאים בכל מקום, אלו שלא יזכו לגאולה, לכאבי ולצערי העמוק. אך בעוונות הדור גם לאשתי התגלגלו הרכילויות והלעג המשונן.
כנראה שבדיוק היום עוד מישהי התקשרה אליה, אולי שלום גבריאל שלח את אשתו המרשעת. כי ברכי חיכתה לי בבית עם ההבעה העגומה של 'אנחנו צריכים לדבר'.
במקום לדבר, הנהנתי באיטיות. מוכן ומזומן לקבל עביט של תלונות ואי הבנה. חלק מגזירת שמיים, עוד פיסה מהתיקונים שאני עובר למען הכלל.
הפעם ברכי לא דיברה, רק עצמה עיניים חזק. יכולתי לשמוע אותה בראשי מתפללת בלי להוציא קול: ה', תן לי כוח לשטויות של מוטי. הוא מסוּבב לגמרי.
שטויות של מוטי. גיוואלד. אם רק היה לה מושג במה אני עוסק!
היא פנתה אליי והתחננה: מוטי, אולי תנסה תקופה בלי כל ה... זה שלך?
אישה פתיה! הסברתי לה לאט לאט, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר: אני לא מנסה להרשים אף אחד, ככה אני אומר אמן יהא שמיה רבא, עוד מאז שהרב רוטנבק דיבר בשמוע'ס בהילולא של הבת עין זצ"ל. מאוד חשוב גם לצעוק חזק בהפתעה באמצע שמונה עשרה, לבלבל את הסמך מם וכל כוחותיו.
אבל מוטי, גנחה האישה, אותי לימדו בסמינר שהשם שומע בכל מצב, אפילו אם מתפללים בשקט בשקט. אני בטוחה שגם אם תתפלל בצורה רגילה ובקול שגרתי התפילות יתקבלו...
*
בדיוק על דברים כאלו מדברים כל חכמי המידות. איך מתמודדים עם מצבים כאלו? איך מדברים? איך מציגים את הדברים בלי ליצור אנטגוניזם?
הכנתי לה כוס תה קדושה מלאת תפילות, וכמובן גם בבונג עם טיפות סרפד, נענע וציפין. היא התיישבה על הכורסה, לוגמת בזהירות. התפללתי ששוב יבואו לי המילים הנכונות, כמו כל פעם בעבר.
בערך כשהיא הגיעה לאמצע הכוס, התיישבתי על הספה ממולה, עצמתי את העיניים, ואמרתי את הכל:
ברכי ברכי, אני יודע שבעיניי כולם ההתנהגות שלי נראית מוזרה. אני יודע שבכל מקום שבו גרנו בעבר היו אנשים קטנים ושפלים שהציקו לי. את יודעת ולמרות זאת אני אומר לך עוד הפעם: בלעדייך לא הייתי מצליח להישאר שפוי, בתוך כל ההצקות האלו. רק בגללך יש לי כוח להמשיך ולתקן את עם ישראל. בזכותך - היא הפסיקה לשתות את התה, קפואה, מבטה נעוץ בי, דרוך ומלא תקווה - הצלחתי להיות יהודי כשר, בזכות הסבלנות שלך, בזכות הגיבוי שידעתי שאת נותנת לי, יכולתי גם יכולתי להתעלם מכל הרשעים הארורים ולהמשיך בעבודת השם...
היא נשמה לאט, הליטה פניה בידיה, וגנחה: נכון, מוטי. אבל הפעם אני לא מסוגלת עוד.
ליבי חישב להישבר, המשכתי בכוחות על אנושיים, חלק מהכוחות של גדול הדור האמיתי: ברכיל'ה, בדור שלנו אין יהודים טובים. כל הרבנים ככה ככה. רק אני נשארתי לבד. פעם היו הרבה שעסקו בתיקוני נשמות, לאט לאט כולם עזבו, ונשארתי כמעט לבד. רק אני והרב עוזיהו תנחום.
מבלי משים לגמתי לגימה חזקה מכוס התה שהכנתי לעצמי (סרפד חזק בלי סוכר), לשוני נכוותה קלות, כפרת עוונות של הדור. לגמתי את היתרה וסיימתי בשקט: ברכי, את זכית זכיה גדולה. מכל הנשים בעולם, רק את יודעת מי מתקן הנשמות של הדור, רק את יודעת למי הוריש הרב תנחום הקדוש זצ"ל את הזכות והחיוב הנורא לטפל בכל האומללים, בכל אותן גלגולים משנים עברו. ובמיוחד -
ברכי קמה מהכורסה, צועדת בהליכה שפופה לעבר המטבח, נוטלת בדרכה את כוס הזכוכית שלי, ריקה, חסרת חיות. אישה יקרה, כואב לי שהיא כה מצערת את עצמה ומכבידה על נפשה. היא רק צריכה להרפות ולדעת שבסוף כל הרבנים בדור יכירו בי.
הלכתי בעקבותיה למטבח, היא נסמכה עם המרפקים על השיש, נטפים דמעות קטנים על לחייה. נשענתי על הקיר, קרוב לתמונה של הרב תנחום, ניסיתי לשאוב כוחות מהעיניים הבוערות והמהפנטות שלו. בכוחות על אנושיים סיימתי את הדברים: ברכי, את כבר היום הרחל של הדור. עוד מעט כולם ידעו מי את, כל הנשים בבית הכנסת יעשו תור מי תלווה אותך אחרי התפילה, והרבנית קרונימוס המזוייפת תישאר בלי שום עדת מעריצות סביב - -
ברכי התקרבה אליי קצת, עיניה אדומות, היא ביקשה-אמרה בקול מדוד: מוטי, עד פה. לא אכפת לי שתאמין שאתה צדיק הדור וראש חבורת ל"ו, אבל אני לא מסכימה שתזלזל ככה ברבנית קרונימוס הצדיקה, אשתו של רב השכונה שליט"א.
תיקונים.
יצאתי מהבית, חיפשתי מקום שבו אוכל להשיג קצת שלווה, בדרך אמרתי את תיקוני הזוהר היומיים שלי, ואת סדרת הפרקים הסודית לגאולת עם ישראל. גבר לא מזוהה עצר את שיחת הפלאפון שלו וזרק לעומתי: הנה שיפוצניק הנשמות.
לא לקחתי ללב. אני רגיל להטחות האלו. כמו כל צדיקי האמת, רודפים גם אותי.
התיישבתי לנוח, שמתי לב שאני על ספסל בתחנת אוטובוס. איכשהו עליתי על האוטובוס לירושלים, ירדתי איפשהו. חתול שחור גיחך לעומתי, צעד במקביל אליי, רץ ממכונית למכונית. עיניו זוהרות בחושך. מן הסתם עוד נשמה מסכנה ותועה שעליי לסייע לה.
התרחקתי מהתחנה, פוסע ללא כיוון בחוכמה ובעורמה כדי לבלבל את כוחות הטומאה המצרים את צעדיי.
התקדמתי רגלית לכיוון שער יפו. נתתי לנשמתי לעלות מעלה מעלה, ברור שלא שמתי לב בדיוק לאן רגליי מוליכות אותי. ככה זה כשאוספים ניצוצות ופועלים להושיע את העם השרוי בחשכה מרה ומוחלטת של טרום הגאולה.
אחרי שצעדתי שעה וחצי בסמטאות הרובע היהודי, הייתה לי השראה פתאום, וככה נזכרתי שעוד לא התפללתי מעריב. נכנסתי לבית כנסת קטן ושקט שרוב הירושלמים לא מכירים.
וכמו בכל בית כנסת שאני נכנס אליו, גם הפעם ניגשתי לעמוד, מוכן ומזומן לזכות את הרבים. ואז יד רכה הונחה על כתפי - בטח שליח של הטומאה שמנסה להניא אותי מלעשות את מה שאני צריך.
הסתובבתי בנחת, חבל לבזבז אנרגיה על ההתחלה.
יש הפתעות בחיים, התבדיתי. זה לא היה אוייב. ממש לא. ההפך, שלומק'ה. שליח חב"ד של שכונת ישועה.
הייתי מכנה את שלומק'ה חבר שלי אם היו לי כאלה. הוא יותר סוג של שותף בעיניי. הוא זכה כבר פעם אחת להעביר לי מסרים חשאיים מעולמות אחרים. הוא היחיד שיודע את השליחות שמוטלת עליי, וממילא מלא יראת כבוד כלפיי. בוודאי ובוודאי שלא מנסה להצר את צעדיי.
כמצופה מחסיד שלי, הוא לא ההין להפריע לי או לקלקל את העניינים החשובים. הוא רק אותת לי באצבעו, הדליק את הנרות על עמוד התפילה, פתח לכבודי את הסידור הגדול של החזן, ולחש: מוטי, מקודם שמעתי בת קול שאומרת: הלילה הזה מוטי יכול להתפלל בלי צעקות.
הלב שלי דהר. לא האמנתי שככה פתאום זכיתי לקבל עוד מסר. פעם שניה באותה שנה! כל כך הרבה זמן התחננתי שאזכה לקבל מסר נוסף. חיכיתי ימים ולילות ארוכים.
כמובן שלא שאלתי שאלות, כמו שהרב תנחום הקדוש זצ"ל היה אומר: אסור להתווכח עם מסרים משמיים. לכן התפללתי בקול רגיל של אדם רגיל בלי כוחות. לא צעקתי, לא שאגתי, לא ניערתי את עמוד התפילה בנענועים גדולים.
אחר כך נשארתי לישון בכותל על איזה כיסא, התפללתי וותיקין, נסעתי חזרה לקריית גת. הרגשתי חזק ומלא כוח, וככה אפילו לא נבהלתי כשראיתי את שני הליצנים מאתמול הולכים לפניי ברחוב. פשוט עקפתי אותם בלי להרים את העיניים. נכנסתי הביתה, ברכי הייתה בגן, אז יכולתי ללכת לישון על הספה. חלמתי על חתולים שחורים שניגשים אליי, מורכני ראש, כמו מודים בטעותם. בעקבותיהם יבואו גם בני אדם, אולי כל אנשי הדור הזה. אני כמובן אסלח לכולם. כן, גם לתושבי קריית גת.
