הנושאים החמים
הנושאים החמים
סגירת מעגל ל-
www.prog.co.il
בלילה האחרון, לא שיקרנו על עצמנו. ידענו שזה הסוף... שלא נזכה עוד להיות ביחד.
חרש לחשתי לך, "אל תדאג, אל תפחד, עוד יהיה טוב".
עיניך השיבו בדממה, 'אני לא דואג, אך ליבי עליך. מה יהיה איתך? התישאר בודד?'
אך לדבר הבא לא פיללתי. את ידי תפסת בחולשה, "תבטיח שלא תעזוב אותי, שלא תשכח ממני". וואוו.
נדהמתי. נפעמתי. לא האמנתי.
לא יכולתי להבטיח. לא יכולתי שלא. והבטחתי.
לילה למחרת זה קרה…
אני הייתי בין האחרונים שעזבו את המקום, לא יכולתי להיפרד. ביגון נפשי, נשענתי על גדר בחוץ, לא מעשן, לא נושם, לא כלום. מנסה לחוש איך חיים אחר המוות.
שני בחורים שהכירו אותנו מהישיבה, בלי ידע מוקדם בחכמת הפרצוף, קראו על פני את האבל, וניסו לבוא לנחמני, לעודד.
בעיני אחד מהם קראתי גם את ריח השכול, ולא אזרתי כוח ואומץ לגשת אליו. לא. די לי בשלי. די.
הבנתי שלא תשוב עוד. לא עיכלתי עדיין, בכלל לא, אך הבנתי שלהישאר כאן על הגדר לא יביא לי שום תועלת. ותיכף יאיר היום, פניתי לישיבה. פעם ראשונה שאני שב לבד… זה צרם והציף אותי במשהו מלוח.
הסתובבתי בעיר סחור סחור, בדרך למיטה, מחפש ת'עצמי, אין את מי למצוא. נגמרתי סופית.
בדרך 'התעלק' עלי מישהו. הרצון שלי היה להבהיר לו, "אני עצוב! שבור ומרוסק! לא מעוניין להאמין שיש עוד משהו בעולם. לא רוצה חברים. הסתלק לך", אבל גם זה לא הייתי מסוגל.
הגענו בסוף לישיבה, חלף שם יום ושבועיים, וכלום לא קרה. האמנתי שיבוא יום ותשוב. והאמנתי שזו פתיות חולנית גסה.
הבדידות אכלה אותי, היכתה בי, פצעה. לילה לילה, בכל השעות. האימון בבני האדם נסדק ועוות.
ו...יום אחד - לילה אחד, טלפון, אתה על הקו, דשן ורענן כמו תמיד, זחוח מעט, "אתה רוצה שנרד לליפתא?"...
יש חיים לאחר המוות. נקודה.
בכו להולך - טור פרידה
מכאיב לכתוב את זה, אך אני חייב להוציא את רגשותיי, בשביל להיפרד ממך כיאות. ואולי מהמקום שבו אתה נמצא תקרא את טורי ותבוא לנחמני. מיום ששיתפת אותי בסודיות במצבך הוכתי בהלם. אתה ביקשת לשמור על סודיות וכיבדתי את בקשתך, למרות הרצון העז לשתף אחרים בבשורה. הכאב שפילס דרך לתודעתי שייתכן ונאלץ להיפרד ממך...
www.prog.co.il
בלילה האחרון, לא שיקרנו על עצמנו. ידענו שזה הסוף... שלא נזכה עוד להיות ביחד.
חרש לחשתי לך, "אל תדאג, אל תפחד, עוד יהיה טוב".
עיניך השיבו בדממה, 'אני לא דואג, אך ליבי עליך. מה יהיה איתך? התישאר בודד?'
אך לדבר הבא לא פיללתי. את ידי תפסת בחולשה, "תבטיח שלא תעזוב אותי, שלא תשכח ממני". וואוו.
נדהמתי. נפעמתי. לא האמנתי.
לא יכולתי להבטיח. לא יכולתי שלא. והבטחתי.
לילה למחרת זה קרה…
אני הייתי בין האחרונים שעזבו את המקום, לא יכולתי להיפרד. ביגון נפשי, נשענתי על גדר בחוץ, לא מעשן, לא נושם, לא כלום. מנסה לחוש איך חיים אחר המוות.
שני בחורים שהכירו אותנו מהישיבה, בלי ידע מוקדם בחכמת הפרצוף, קראו על פני את האבל, וניסו לבוא לנחמני, לעודד.
בעיני אחד מהם קראתי גם את ריח השכול, ולא אזרתי כוח ואומץ לגשת אליו. לא. די לי בשלי. די.
הבנתי שלא תשוב עוד. לא עיכלתי עדיין, בכלל לא, אך הבנתי שלהישאר כאן על הגדר לא יביא לי שום תועלת. ותיכף יאיר היום, פניתי לישיבה. פעם ראשונה שאני שב לבד… זה צרם והציף אותי במשהו מלוח.
הסתובבתי בעיר סחור סחור, בדרך למיטה, מחפש ת'עצמי, אין את מי למצוא. נגמרתי סופית.
בדרך 'התעלק' עלי מישהו. הרצון שלי היה להבהיר לו, "אני עצוב! שבור ומרוסק! לא מעוניין להאמין שיש עוד משהו בעולם. לא רוצה חברים. הסתלק לך", אבל גם זה לא הייתי מסוגל.
הגענו בסוף לישיבה, חלף שם יום ושבועיים, וכלום לא קרה. האמנתי שיבוא יום ותשוב. והאמנתי שזו פתיות חולנית גסה.
הבדידות אכלה אותי, היכתה בי, פצעה. לילה לילה, בכל השעות. האימון בבני האדם נסדק ועוות.
ו...יום אחד - לילה אחד, טלפון, אתה על הקו, דשן ורענן כמו תמיד, זחוח מעט, "אתה רוצה שנרד לליפתא?"...
יש חיים לאחר המוות. נקודה.
נערך לאחרונה ב:
