דיברו כאן על מקצועיות ועל אומנות, וברשותכם כמה מילים:
ביוון הקלאסית העריצו את המקצוענות. היכולת הטכנית של האומן עמדה בראש סולם העדיפויות. גם בתקופות אחר כך המשיכו לשכלל ולפתח את האיכות הטכנית אבל לאט לאט התפתחה התפיסה שאומנות אמיתית אינה מחויבת לאיכות הטכנית אלא משתמשת בה לפי בחירת האומן, ואילו האומנות האמיתית היא הבעה אישית, העברת תחושות, יצירת חוויה. כיום יש הפרדה ברורה בין יכולת טכנית לבין אומנות. ואן גוך לא בהכרח ידע לצייר העתק מדוייק של דיוקן אדם, אבל ביצירותיו הצליח לעשות מה שאחרים לא עשו - להעביר את החוויה שלו, וזה אחד הדברים הגדולים שאפשר לומר על שולי רנד.
שולי רנד הצליח ליצור חוויה, הצליח להעביר תחושות אותנטיות וכנות. הוא לא זייף, הוא לא ניסה לייפות, הוא העמיד את עצמו ככה מול הקהל, כמו שהוא וכמו שהמציאות נראית ברוב המקרים. זה מתחיל במילים "הולך לשדה לא יוצאת לי אפילו מילה" (התבודדות כושלת) "אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים", "היו לי תחושות לא היו לי מילים", "לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות" וכל זה יחד עם תקוה, עם חיבור לה' ואמונה חזקה. כשמילים כאלו נפגשות עם קול מן היום-יום, כמו האיש בתחנת האוטובוס, כמו שהשכן שלי נשמע, הן מחזקות את המסר של המילים, הן מחזקות את החוויה. לגבי המוסיקה עצמה, קטונתי מלהתייחס לפן המקצועי שלה, אבל מה שברור שהיא עשויה בצורה כזו שמחזקת מאוד את הקונספט.
אחד המוצלחים ביותר.