שוטטתי, והפעם בבני ברק
אני עולה בגרם המדרגות בואכה חתם סופר, הגשם מפזז מעלינו בעוז, ביד האחת מטריה גדולה מסוככת עלי, ובשנייה תיק. יש לי חור של שלוש שעות, תקוע בבני ברק.
חשבתי למצוא בית כנסת נחמד שקט, שאוכל להניח ראשי שם, לשתות תה כיאה למזג האוויר ולחטוף איזה משהו מבלעטעל' גמרא, השטבלאך בבית הכנסת הגדול כבר מלא, בחלק מסתיימים שיעורי הבוקר, בשאר כבר מתפללים מנחה גדולה בזמן, הצטרפתי, אבל מנוחתי לא כאן. למעלה בית המדרש מלא מפה אל פה באברכים השוקדים על תלמודם, לא כזה אני מחפש.
שוטטתי. למרות שגשום. יש לי מטריה גדולה, היה לי אפילו קצת חם עם המעיל, והתיק היה קצת כבד, אבל אני אוהב לשוטט, ואולי גם אמצא בית כנסת שקט, כזה שאוכל לשתות בו תה ואולי להשלים שניים מקרא.
הרחוב מתמלא דרדקים השבים מתלמודם, הורים מובילים פעוטות מגני הילדים, ובנות שבות מבית הספר. המגפיים ממלאים את ייעודם, השלוליות ממלאות את המדרכות הלא אחידות, ואני נזהר בין השפריץ ממכונית חולפת לילד המקפץ בשלולית בחדווה ומנצל את המגפיים, ואת זה שאמא לא לידו עד תום.
אין לי יד פנויה. יש לי מטריה ביד אחת ותיק כבד ביד השניה. אחרת, הייתי מצלם את הצבעוניות החוגגת בניקוז שבין הרחובות לגרם המדרגות, המעילים התיקים והמטריות המגפיים המבריקות העצים הפרחים הגדרות שמסביב, חגיגה לעיניים. אבל אני שומע את הקולות, ורואה, קצת מריח, אדמה רטובה. מעט ירוק סביב ועץ גדולים מלמעלה רוכנים מקבלים בהכנעה ושותים בצמא, את השפע היורד עלינו מלמעלה. חורף.
אני עולה במדרגות, מלפני ילדה במעיל המצויר ועגלת ילקוט וורודה, כבד לה לסחוב על הגב. אני מכיר את הטון הזה, בטח אמרה לאמא שאין לה כוח, היא חייבת עגלה. היא מתקשה במעלה המדרגות, חברתה, כן, זאת עם לה ילקוט על הגב, מסייעת בידה להעלות את העגלה, לה יש כוח, גם לעגלה של ההיא שאין לה כוח, מכיר גם את אלו.
במנוחה שבין המדרגות הן מלהגות, היא אומרת, זאת עם התיק על הגב. בואי תעמדי מעל השלולית, זה חסד, חסד? למה חסד? זה חסד עם השלולית שלא תירטב, היא משיבה בחן. והיא משיבה, אבל צריך להיזהר שלא תיגע טיפה בחברתה חלילה. אל תדאגי, היא מרגיעה אותה, ה' שומר על העולם. הוא הבטיח שלא יהיה מבול.
אני ממשיך לשוטט, יורד חזרה את חתם סופר, אולי הראשונים, שיפצו אותו קצת, תמיד היה פתוח, אני מתאכזב, מעבר לכביש יש שלט, בית כנסת בר יוחאי. עם ברוכים הבאים באותיות קידוש לבנה אדומות, אני כבר עייף, העוף מהברית אצל אחותי מכביד עלי בשעה כזו, לא רגיל לאכול מנות בבוקר. מחפש קצת מנוחה. סגור. הברוכים הבאים.
אני מוצא בפינת רח' הרצוג את אוהל אברהם, דלת פתוחה, צמוד לחניכי הישיבות מערב בני ברק, אני נכנס, חוברת בצבע כחול בהיר שמוכיחה במאת האחוזים בהוכחות חותכות ולמעלה מכל ספק שיש בורא לעולם.
חדר לא גדול, נעים מהרגע הראשון, ממול יש שיש עליו מיני בר כוסות קפה תה וחבילות במבה, במקרר יש חלב ובקבוק סודה, ופתק מעיר את העיניים לזכותו של הרב אברהם פיש, כל האוכל שכאן הוא לציבור הקדוש.
אני שואל אתכם בתל אביב תמצאו כזה, בברלין או בפריז תמצאו כזה?
רק שאלה אחת מאחר כך, הרי לא חיכיתי סתם שלוש שעות בבני ברק.
אם קניתם כרטיס לאירוע במאתיים שקלים חדשים, הגעתם, וגיליתם שאין לכם את הכרטיס, פשפשתם, ואיננו, אבד. תקנו חדש, או שלא?
אם הלכתם לאירוע, ובתכניתכם לקנות כרטיס במאתיים שקלים חדשים, הגעתם ושוד ושבר, אבדו לכם מאתיים שקלים. תקנו כרטיס, או שלא?
תחשבו, תענו, ותשאלו את עצמכם למה, ומה ההבדל.
אה, וכמובן שכחתי את המטריה בבני ברק.
נערך לאחרונה ב: