שיר שהכל נהיה בדברו.

[ושמה תמר]

חור,
בלב.
פצע,
שותת דם.
זוגות,
מלאכים.
בסערה
השמיימה עולים.
נקטפו
השושנים,
פתאום.
ודמעות
צורבות
את הפנים.
ואין,
אין תנחומים.
ואין לנו כבר
כח.
לקום,
ולחייך.
לומר שוב
גלות.
לשיר
אני מאמין,
בתחנות
ובטרמפיאדות.
ואין יותר יכולת
לעמוד מול כל העולם
עם גב זקוף
וראש מורם
ולומר
אנחנו
כאן
לעולם.
ואולי
באמת
כבר נלך
לאוגנדה
ושם
יותר בטוח,
ושקט.
ומי אמר
שלהקריב
קרבן
ועוד אחד
זה קל
ונעים
ופשוט.
ולקבור
באדמה בוגדת
עוד חייל
עוד אח
או שתיים
זה בלתי אפשרי
זה לא הגיוני
זה לא יכול להיות
חלום
שחור
ורע.
ושוב
לשמוע
רמקול
על גג
מכונית
ולשיר
רחם
בצופרי – ערב- שבת
זה לא פייר
לא שווה
לא הוגן
לא רוצה.
ואז
כשהכל נגמר
ואין פה
אף אחד.
רק אני
ואתה
והלב.
ופתאום
יש אור
גדול
בחושך.
מנחם
מנגב ת'דמעות
מהפנים.
מציץ
מחרכים,
בוכה איתי
במסתרים.
ולוחש לי
שהכל
נהיה
בדברו.

 

[שרהלה שרהלה]

אמאלה.
ולמה אני בוכה???

 

[פרפרזה]

וואו, מעצים ורגששש...
יישר כוח!

 

[~שפרה~]

.