היישור תמיד מתבצע ע"י הוספת והסרת רווח לפני ואחרי פסקאות בטור, לפי הגדרות המשתמש.
בזה אין שינוי.
הבעיה הגדולה של הסקריפט זה לדעת מה נקרא תחתית הטור. אם מדובר בספר קריאה פשוט, תחתית הטוב חופף לתחתית התיבה, וזה פשוט.
אבל אם ישנם הערות שוליים, או span columns (כאשר אינדיזיין מגדיר כל שינוי בהגדרות ה-span ו-split כתור נפרד), מאוד קשה לסקריפט לחשבן איפה נמצא הנקודה התחתונה ביותר האפשרית של הטור, כדי לדעת לאן לנסות להגיע. בקיצור, מה נקרא "טור מיושר".
ולמעשה, גם לאינדיזיין עצמו מאוד קשה לחשבן את זה, ולכן במקרים של אובייקטים מעוגנים בתיבת טסקסט, ובעוד די הרבה מקרים, גם לאינדיזיין יש פספוסים בנושא, והטורים לא מיושרים.
עד לגירסה 1.3, V-Justify השתמש בשיטה של ניסוי וטעייה: כמה אפשר להוסיף רווח לפני שנעלמת שורה, או כמה אפשר לצמצם רווח כדי שתופיע שורה נוספת. בשיטה זו יש יתרון שזה מצליח כמעט בכל מקרה לאזן את הטור. אבל החסרון הגדול זה המהירות, ובקבצים מסוימים כבדים, לאזן טור יכל לקחת דקה, כי, כידוע, לפעמים אם מוסיפים רווח בין פסקאות בצורה שגורמת לשורה לעבור לעמוד הבא, לוקח לאינדיזיין הרבה זמן לעמד מחדש את הקובץ.
לכן, מגירסה 1.3 שיניתי את השיטה, והתבססתי על הקביעה של אינדיזיין לגבי מה נקרא תחתית הטור, ע"י הפעלה של היישור המלא של אינדיזיין, לקיחת מדידה, וביטול היישור המלא. השיטה הזאת הרבה יותר מהירה, אבל החסרון זה שכל הבאגים הקיימים באינדיזיין לגבי יישור טורים עוברים ישירות ל-V-Justify.
זה המצב גם לגבי העדכון האחרון.
כעת אני עובד על שדרוג שבו, לפחות בטורים שכן אמורים להגיע עד תחתית תיבת הטקסט, הסקריפט פשוט ייקח את תחתית התיבה כמטרה. אבל זה לא יעזור לטורים שנמצאים לפני איזה תת-כותרת באמצע העמוד שמתמש ב-span columns. שם אני עדיין צריך להסתמך על הדווח של אינדיזיין...