הדרום בחורבנו,
הצפון בוער ורגע של שקט נראה שם כמו חלום בלתי מציאותי.
החיים בארץ כבר מזמן לא מתנהלים כבשגרה. רעש. תותחים. אזעקות. זעקות שבר. דמעות. לבבות שבורים והמון דם וכאב.
ואנחנו מה?
מה חלקינו בכל זה?
בנינו, מי מתוכינו - בלימודם, ואחרים- בחזית, בלחימה מול אויב אכזר שדבר לא עומד בפני רשעותו.
והנשים במאי מזדכות?
מה חלקן בלחימה?
במה הן מוסיפות כח למאזני הטוב שעומד מול הרע והרשע?
מלבד דברי הגמרא הידועים כי נשים זכיין בכך שמוליכות בניהן ובעליהן ללמוד תורה, נדמה לי, שאפשר להוסיף עוד נקודה שמקנה זכות גדולה לנשים.
האישה, האם, הרעיה, ליבה עם בניה שבישיבה, עם בניה שבמלחמה מול האוייב בקו החזית, עם בעלה שלומד מבוקר עד ליל בכולל, או לוחם במילואים. היא במערב, בבית וליבה- במזרח- בחזית. חזית לימוד התורה וחזית המלחמה.
עומדת אותה אם, אותה רעיה, במטבח, בימים חמים, כשאדי תנור ואש הגז מוסיפים חום לחום הקיים ממילא בימי הקיץ, ומבשלת. היא לא מוותרת. טורחת. עמלה. מערבבת. לשה. מרדדת. ממלאה. אופה. מטגנת. קוצצת. ואת הלב שלה היא מכניסה אל תוך התבשילים, אל בינות לפרוסות העוגה. את ליבה היא נותנת כדי שהמאכלים יצאו ערבים לחיכם של של בניה, של בעלה. כל איזה באשר היא.
שם הכח שלה.
שם היא תורמת באיזון כח הטוב מול כח הרע והרשע.
מלבד זאת,
בעת שאישה מבשלת, היא לוחשת תפילה. מבקשת שהתבשילים יצליחו, שהם יתנו כח למי שאוכל את המאכלים. זו תפילה מיוחדת שמילותיה מתערבבות עם רכיבי התבשילים שבסיר, עם הסוכר והקמח שבעוגה, עם הירקות שקצצה לסלט. המאכלים עטופים בבקשותיה. זה לא סתם תבשיל. זה לא סתם מאכל. זו תפילה!
בסיר בוחשת
הקדירה רוחשת
מוסיפה קצת זנגוויל
שיערב התבשיל
הבצק כבר תופח
שערים הוא פותח
בקשות מתפרצות
אל על הן עולות
והדג המוכן
ובצל מטוגן
כולם מרקדים
בשבח לאלוקים
ואת במטבח
כמבשלת, טבח
מעייפות מתעשתת
מוסיפה עוד מרחשת
מילים מתערבבות
מילים של תפילות
נושרות אל הסיר
ואותן אי אפשר להסיר
אל תוך העוגה
זולגת דמעה
של אם שמבקשת
של רעיה שמתפללת
וכל התפילות
וכל הבקשות
וכל המילים
את המאכלים מרוממים
זו לא סתם פשטידה
ולא סתם עוד עוגה
זה סיר תפוח אדמה
שכל פרט בתוכו עטוף תפילה
זו עוגת גבינה
שמנגנת במנגינה
של תפילה ובקשה
שקופלה בתוכה
ומרק חם מהביל
שדמעות מכיל
את הלב מזכך
את הרע מרכך
זו כוחה של אישה
כוחה של תפילה
זו כוחה של אם
מאכלים שרוח שורה בהם.
והלוואי ונזכה, ובזכות נשים צדקניות, תבוא כבר הגאולה. האמיתית. השלימה. ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה. ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.
ולוואי ונזכה לעמוד כולנו יחד, כל עמ"י, מול בורא העולם, ברגע השמע קול שופרו של משיח, ברגע שבו יחדלו הרע והרשע מהעולם ואור האמת יזרח עלינו ממעל.
הלוואי, בקרוב.
מצרפת 2 חוברות שלי לחג השבועות בפרט ולחלבי באופן כללי.
ובקשה אחת קטנה-
כשתכינו מעדנים מתוך החוברות, תזכרו את התפילה הו של האם, של הרעיה, לחשו אותה, בקשו מהקב"ה על הבעלים, על הבנים, על כל אלו שבכל החזיתות, שיזכו להצלחה, כל אחד באשר הוא. והיה זה שכרי.
הצפון בוער ורגע של שקט נראה שם כמו חלום בלתי מציאותי.
החיים בארץ כבר מזמן לא מתנהלים כבשגרה. רעש. תותחים. אזעקות. זעקות שבר. דמעות. לבבות שבורים והמון דם וכאב.
ואנחנו מה?
מה חלקינו בכל זה?
בנינו, מי מתוכינו - בלימודם, ואחרים- בחזית, בלחימה מול אויב אכזר שדבר לא עומד בפני רשעותו.
והנשים במאי מזדכות?
מה חלקן בלחימה?
במה הן מוסיפות כח למאזני הטוב שעומד מול הרע והרשע?
מלבד דברי הגמרא הידועים כי נשים זכיין בכך שמוליכות בניהן ובעליהן ללמוד תורה, נדמה לי, שאפשר להוסיף עוד נקודה שמקנה זכות גדולה לנשים.
האישה, האם, הרעיה, ליבה עם בניה שבישיבה, עם בניה שבמלחמה מול האוייב בקו החזית, עם בעלה שלומד מבוקר עד ליל בכולל, או לוחם במילואים. היא במערב, בבית וליבה- במזרח- בחזית. חזית לימוד התורה וחזית המלחמה.
עומדת אותה אם, אותה רעיה, במטבח, בימים חמים, כשאדי תנור ואש הגז מוסיפים חום לחום הקיים ממילא בימי הקיץ, ומבשלת. היא לא מוותרת. טורחת. עמלה. מערבבת. לשה. מרדדת. ממלאה. אופה. מטגנת. קוצצת. ואת הלב שלה היא מכניסה אל תוך התבשילים, אל בינות לפרוסות העוגה. את ליבה היא נותנת כדי שהמאכלים יצאו ערבים לחיכם של של בניה, של בעלה. כל איזה באשר היא.
שם הכח שלה.
שם היא תורמת באיזון כח הטוב מול כח הרע והרשע.
מלבד זאת,
בעת שאישה מבשלת, היא לוחשת תפילה. מבקשת שהתבשילים יצליחו, שהם יתנו כח למי שאוכל את המאכלים. זו תפילה מיוחדת שמילותיה מתערבבות עם רכיבי התבשילים שבסיר, עם הסוכר והקמח שבעוגה, עם הירקות שקצצה לסלט. המאכלים עטופים בבקשותיה. זה לא סתם תבשיל. זה לא סתם מאכל. זו תפילה!
בסיר בוחשת
הקדירה רוחשת
מוסיפה קצת זנגוויל
שיערב התבשיל
הבצק כבר תופח
שערים הוא פותח
בקשות מתפרצות
אל על הן עולות
והדג המוכן
ובצל מטוגן
כולם מרקדים
בשבח לאלוקים
ואת במטבח
כמבשלת, טבח
מעייפות מתעשתת
מוסיפה עוד מרחשת
מילים מתערבבות
מילים של תפילות
נושרות אל הסיר
ואותן אי אפשר להסיר
אל תוך העוגה
זולגת דמעה
של אם שמבקשת
של רעיה שמתפללת
וכל התפילות
וכל הבקשות
וכל המילים
את המאכלים מרוממים
זו לא סתם פשטידה
ולא סתם עוד עוגה
זה סיר תפוח אדמה
שכל פרט בתוכו עטוף תפילה
זו עוגת גבינה
שמנגנת במנגינה
של תפילה ובקשה
שקופלה בתוכה
ומרק חם מהביל
שדמעות מכיל
את הלב מזכך
את הרע מרכך
זו כוחה של אישה
כוחה של תפילה
זו כוחה של אם
מאכלים שרוח שורה בהם.
והלוואי ונזכה, ובזכות נשים צדקניות, תבוא כבר הגאולה. האמיתית. השלימה. ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה. ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.
ולוואי ונזכה לעמוד כולנו יחד, כל עמ"י, מול בורא העולם, ברגע השמע קול שופרו של משיח, ברגע שבו יחדלו הרע והרשע מהעולם ואור האמת יזרח עלינו ממעל.
הלוואי, בקרוב.
מצרפת 2 חוברות שלי לחג השבועות בפרט ולחלבי באופן כללי.
ובקשה אחת קטנה-
כשתכינו מעדנים מתוך החוברות, תזכרו את התפילה הו של האם, של הרעיה, לחשו אותה, בקשו מהקב"ה על הבעלים, על הבנים, על כל אלו שבכל החזיתות, שיזכו להצלחה, כל אחד באשר הוא. והיה זה שכרי.