סיפור שאלה

anotherית

משתמש סופר מקצוען
היא קמה בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין, היא יורדת מהמיטה והולכת לספר לאמא שהיא קמה.
מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
אבל אמא לא במטבח.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
מאז לא ראתה את אבא.



היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
היא מתהפכת במיטה. כועסת.
היא לא טיפשה, היא יודעת. כל הזמן אומרים לה כמה היא חכמה. אולי מדי חכמה. והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.
היא מתיישבת בתנופה על המיטה, מעיפה את השמיכה לרצפה, ונעמדת על השטיח.
ניגשת ברגליים יחפות לחלון, מציצה החוצה. הרחוב היה ריק. וחשוך.
הוא, לא היה שם.
היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.
היא נושמת חזק, מנסה להחזיק את הכעס בפנים, ללא הצלחה. היא זזה ימינה מהחלון, ונעמדת מול הקיר.
היא קופצת את אצבעות יד ימין לאגרוף, ומנחיתה על הקיר. חזק. החדר, עשוי עץ, התנועע מעט, אבל הרעש נבלע בשטיח, ואף אחות לא התעוררה. זה כאב. אז מה. לא אכפת לה. אם לאף אחד אחר לא אכפת שכואב לה, גם לה לא אכפת.
היא קופצת אגרוף שוב פעם, ומכה בקיר. הפעם חזק יותר. מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום. ושוב פעם הקיר התנועע, מרעיד ציור שמן של אחותה, הציור נע, מתעקם, ומתייצב על הקיר. עקום.
אבל איש לא שמע.
היא חזרה למיטתה, נשכבה וכיסתה את עצמה עד מעל ראשה בשמיכה. עוצמת עיניים חזק. לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. גם כשהילדות בכיתה אומרות לה שאבא שלה חילוני.
לא נכון, היא צועקת עליהם. אין לי אבא בכלל. גם אז, כמו בלילות, היא קופצת אגרופים ומתנפלת. אבל לא על הקיר. על הילדות.
הן בוכות וצועקות. תינוקות.
היא אף פעם לא בוכה. לא כשהמורה אומרת שאפשר ללמוד עם אבא למבחן בתורה, כי הוא קשה, ושל ילדות גדולות כבר.
ולא כשהמנהלת צועקת עליה, ומראה לה את השריטות של הבנות בפנים. ושואלת אותה עם נראה לה היא בגן חיות ולא בכיתה בית.
אבל היא מחייכת, יופי להם. שיפחדו ממנה. לא אכפת לה בכלל.
העיקר, שלא ידברו על אבא שלה בחיים שלהם. כי לה אין אבא.
ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה. ולא תענה שם על שום שאלה, או בעצם יותר טוב. היא תכתוב בו שטויות. ככה. שיכעסו כולם. גם היא כועסת.
על כולם. חוץ מעל אבא. כי אין לה אבא בכלל.



כולם כועסים עליה. גם אמא.
היום היא שאלה אותה למה היא לא למדה למבחן. ולמה היא כתבה שטויות. את ילדה חכמה מאוד שיכולה להצליח אם רק תרצה.
אבל מה אכפת לה. שיכעסו.
רק כשעצובים אכפת לה. וגם כשבוכים.
לא מכולם אכפת לה. מי שמכעיס אותה יכול לבכות. כמו הילדות בכיתה שלה.
אבל כשאמא בוכה, ועצובה, אז היא גם נהיית עצובה.
וגם כשאחים שלה בוכים שאין להם עם מי ללמוד. ונמאס להם ללמוד עם דודים כל הזמן.
אמא בוכה בשבתות בהם לא הולכים לבובי וזיידי. כשהיא מדליקה נרות ועושה קידוש. אצלם היא לא בוכה, בובי כועסת עליה כשהיא עצובה, ואומרת לה שיש לה ילדים שצריכים אמא שמחה.
פחח, בכלל לא עוזר לה שבובי לא מרשה לאמא לבכות, כי אז אמא עושה כאילו. לא שווה.
ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.
חוץ מבלילות.
בלילות היא מחפשת וכועסת. לילה לילה היא פותחת את התריס ומסתכלת, אולי הוא חוזר, בודקת כל מבוגר בעל מראה יהודי ברחוב, אולי זה הוא. היא כבר לא זוכרת איך הוא נראה. רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.
החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
ולא מוצאת.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
טוב, אני מצטער שרק עכשיו אני מגיב.
הסיפור מצוין, כתוב ביד אמן.
ואני תוהה, אם לא היה מי שהיה מעיר לי הייתי ממשיך לחשוב שסיפור על יתמות. יתמות פיזית. יש איזכור בתחילה על דף, ויש מילה על אבא חילוני שהפרעת הקשב שלי כנראה פספסה.
אבל בכל מקרה מה שמצויר כאן זה אבא שנעלם. ואני שואל האם הסיפור של ילד של יוצא בשאלה לא הרבה יותר מורכב?
בעבר חשבתי לכתוב על זה.
נראה לי שכדאי להתייחס למורכבויות של יתמות כזו.
 

anotherית

משתמש סופר מקצוען
אבל בכל מקרה מה שמצויר כאן זה אבא שנעלם. ואני שואל האם הסיפור של ילד של יוצא בשאלה לא הרבה יותר מורכב?
בעבר חשבתי לכתוב על זה.
נראה לי שכדאי להתייחס למורכבויות של יתמות כזו.
יש מצב לפרט יותר?
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
זה קצת שחור לבן
אבא נעלם יש רק שלושה איזכורים על זה שהיא נמצאת תחת הסטטוס של אבא שיצא בשאלה. הכותרת (שזה מרומז). אמא בהתה מול פתק. וילדים צוחקים עליה שאבא חילוני.
זה בדיוק כמו שנספר על ילדה שאמא בדיוק קיבלה הודעה על תאונת דרכים, ואבא נעלם. (נכון לא יהיה את האיזכור של הילדים שצוחקים אולי נמיר אותו)
ילדה גם אם היא ממש בכיתה א' מבינה שמשהו לא רגיל באבא הזה שנעלם
זה לא כמו יתמות פיזית.
הייתי מצפה להרגיש את הספקות שנמצאים בבטן שלה, את המחשבות שמתרוצצות במוח הקטן שלה. אולי את ההבנה המחלחלת. מה קורה לה כשהיא מבינה שאבא חילוני. אולי היא כועסת על אבא שלא מגיע שנעלם, אולי היא כועסת עליו שהוא לא מאמין שהוא חילוני, אולי היא שמחה שהוא לא כאן. אולי ברמת העובדות לשמוע שיש ויכוח על זה שהוא נעלם ולא רואה אותה (בין אבא לאמא אולי בין אמא לעסקנים /קרובי משפחה). אפילו התחושה של הגעגוע שונה מאדם מת לאדם חי שאי אפשר לפגוש. אולי לדמיין מה יקרה אם הוא יחזור פתאום ויהיה אבא כמו כל האבות.
למה באמת אף אחד לא ממש מדבר איתה, מסביר לה מה קורה?

זה נושא שהוא טאבו כמדומני בספרות שלנו. לא מדברים עליו.
הוא נושא מאוד חשוב, לצערנו הרב הוא קורה. ולא פעם. ואני באמת לא יודע איזה סוג מסר אמורים להעביר במקרה כזה. צריך אולי להתייעץ עם גדולי ישראל.
כי יש כאן מורכבות מאוד גדולה. בנתיים אכמ"ל אבל אולי ירווח הזמן לדון בצדדים של הסאב טקסט שצריך לבוא ממנו לסוגיא הזו.
(אני כן מסכים שתחושה של יתמות יש בכל אחד מהצדדים שהעלתי..)

חפרתי די.
 

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
D I G I T A L
כרגיל, את כותבת מדהים!!!!

מסכימה עם הטענה שזה מורכב יותר.
יצא לי לדבר עם בנות לאבא יוצא בשאלה והן היו לגמרי קרועות מזה.
אחת התחילה להידרדר לכיוונו..(זה קרה כשהייתה בת 14)
וגם לשנייה נוצרו שריטות עמוקות ותהיות.
בעצם הדמות עליה אתה נשען ובוטח מרסקת לרסיסים את כל האמון ואת כל מה שהיא לימדה אותך.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
יש להבדיל בין מקרה בו ההורה משיל מעליו את עול המצוות כאשר ילדו כבר מבוגר וזכה להכירו בעת שנהג כבן הנאמן לאביו שבשמים ובין מקרה (כפי שמתואר בסיפור) בו הילדה לכאורה כלל לא הכירה את אביה ואת סיפורו ובוודאי שלא חוותה את הליך ההשלה.
 

Angular

משתמש סופר מקצוען
אאוץ'.
כתוב מדהים.

מסכימה עם הטענה שזה מורכב יותר.
יצא לי לדבר עם בנות לאבא יוצא בשאלה והן היו לגמרי קרועות מזה.
בגלל שהוצגה כאן מן תמונה, בגוף ראשון, של ילדה קטנה שלא מבינה את המורכבות, רק מבטאת אותה,
דווקא הנקודה הזאת לא הפריעה לי.
בכל אגרוף שלה בקיר, או צעקה של "אין לי אבא", ישר מרגישים את המורכבות והקריעה. וזה מה שמדהים בכתיבה שלך, @anotherית , שלא צריך מילים או הסברים כדי להרגיש.
כן מסכימה שאם הסיפור היה ארוך יותר, אולי היה מקום למורכבות הזאת.
 

שרה.

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
כתוב מעולה.
אני חושבת שאחת הנקודות המשמעותיות שהופכות את הסיפור לטוב היא הפשטות. והפשטנות. המשפטים הקצרים והעובדתיים. צורת חשיבה של ילד, שמנתחת עובדות בלי הרבה פרשנות רגשית. מאוד אמין, ספרותית, ומאוד נוגע ללב.
בקשר לנקודה שהעלו כאן - אני באופן אישי כן קראתי כאן על הבנה של המצב ומורכבותו, לפחות חלקית.
דווקא ההכחשה הבוטה הזו הראתה לי שהיא מבינה היטב מה קורה; כשהיא מצהירה בכעס שאין לה אבא - זה כי היא יודעת שיש. כשהיא מחפשת באובססיביות אחר מבוגר בעל מראה יהודי - זה אולי כי במקום עמוק שהיא לא מעזה להכיר בו - יש לה את הספק שאולי הוא לא נראה כמו שהא זוכרת אותו.
זה מה שהבנתי אני מהקריאה, אבל יתכן כמובן שלא לזה התכוונה הסופרת...
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
כתוב יפה מאד, ועצוב מאד.
היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
אם זה המבחן הראשון שלה, איך הוא יודעת אם הוא קל או קשה?
 

שינדלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתוב יפה מאד, ועצוב מאד.

אם זה המבחן הראשון שלה, איך הוא יודעת אם הוא קל או קשה?
כי ככה כל החברות אומרות....
תחיו ליד ילדות בי״ס,
באמת בלי קשר קושי המבחן לבת הספיציפית-
הכיתה כבר מחליטה עם הוא קל/ קשה.
וכך הוא נראה בעיניה.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
כי ככה כל החברות אומרות....
תחיו ליד ילדות בי״ס,
גם ילדות בתחילת כיתה א'?
נראה לי שילדה בגיל הזה פוקחת עיניים מעריצות על כל דבר חדש שהיא רואה, היא לא קוראת לזה 'מבחן בתורה' כמו ילדה בכיתה ז', אלא 'המבחן שהמורה עשתה על מה שהיא לימדה'.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
לטעמי, ילדה בגן לא יודעת לזהות מיד שהאמא 'בוהה בהלם'. הייתי מעדיף נוסח של 'ומוצאת אותה מרותקת לפיסת דף', ולאחר מכן היא שמה לב שאמא לא מצליחה להתייחס אליה.
 

שינדלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
נראה לי שילדה בגיל הזה פוקחת עיניים מעריצות על כל דבר חדש שהיא רואה, היא לא קוראת לזה 'מבחן בתורה' כמו ילדה בכיתה ז', אלא 'המבחן שהמורה עשתה על מה שהיא לימדה'.
א. כן גם ילדה בכיתה א.
ב. יתכן בהחלט שהנוסח שהבאת מתאים אבל מבחן בתורה יכול להיות גם ציטוט תוכי של המורה.

מה שאכן פחות הגיוני- מבחן בתורה בכיתה א.
בכיתה א לומדים תורה רק בסוף שנה,
ובד״כ גם אם עושים שם מבדקים
לא קוראים להם מבחן.
זה אסור עפ״י הוראות החינוך העצמאי....
 

anotherית

משתמש סופר מקצוען
תודה לכל מי שטרח והגיב, והשקיע בביקורת או בפידבק. וסליחה על האיחור שלי, הייתי צריכה לחשוב על זה קצת.
אז דבר ראשון, כמובן שהייתי מעדיפה לקבל את הדעה הזו:
בגלל שהוצגה כאן מן תמונה, בגוף ראשון, של ילדה קטנה שלא מבינה את המורכבות, רק מבטאת אותה,
דווקא הנקודה הזאת לא הפריעה לי.
בכל אגרוף שלה בקיר, או צעקה של "אין לי אבא", ישר מרגישים את המורכבות והקריעה. וזה מה שמדהים בכתיבה שלך, @anotherית , שלא צריך מילים או הסברים כדי להרגיש.
כן מסכימה שאם הסיפור היה ארוך יותר, אולי היה מקום למורכבות הזאת.
כתוב מעולה.
אני חושבת שאחת הנקודות המשמעותיות שהופכות את הסיפור לטוב היא הפשטות. והפשטנות. המשפטים הקצרים והעובדתיים. צורת חשיבה של ילד, שמנתחת עובדות בלי הרבה פרשנות רגשית. מאוד אמין, ספרותית, ומאוד נוגע ללב.
בקשר לנקודה שהעלו כאן - אני באופן אישי כן קראתי כאן על הבנה של המצב ומורכבותו, לפחות חלקית.
דווקא ההכחשה הבוטה הזו הראתה לי שהיא מבינה היטב מה קורה; כשהיא מצהירה בכעס שאין לה אבא - זה כי היא יודעת שיש. כשהיא מחפשת באובססיביות אחר מבוגר בעל מראה יהודי - זה אולי כי במקום עמוק שהיא לא מעזה להכיר בו - יש לה את הספק שאולי הוא לא נראה כמו שהא זוכרת אותו.
זה מה שהבנתי אני מהקריאה, אבל יתכן כמובן שלא לזה התכוונה הסופרת...

ולמרות זאת נוטה לקבל את זאת:
זה קצת שחור לבן
אבא נעלם יש רק שלושה איזכורים על זה שהיא נמצאת תחת הסטטוס של אבא שיצא בשאלה. הכותרת (שזה מרומז). אמא בהתה מול פתק. וילדים צוחקים עליה שאבא חילוני.
זה בדיוק כמו שנספר על ילדה שאמא בדיוק קיבלה הודעה על תאונת דרכים, ואבא נעלם. (נכון לא יהיה את האיזכור של הילדים שצוחקים אולי נמיר אותו)
ילדה גם אם היא ממש בכיתה א' מבינה שמשהו לא רגיל באבא הזה שנעלם
זה לא כמו יתמות פיזית.
הייתי מצפה להרגיש את הספקות שנמצאים בבטן שלה, את המחשבות שמתרוצצות במוח הקטן שלה. אולי את ההבנה המחלחלת. מה קורה לה כשהיא מבינה שאבא חילוני. אולי היא כועסת על אבא שלא מגיע שנעלם, אולי היא כועסת עליו שהוא לא מאמין שהוא חילוני, אולי היא שמחה שהוא לא כאן. אולי ברמת העובדות לשמוע שיש ויכוח על זה שהוא נעלם ולא רואה אותה (בין אבא לאמא אולי בין אמא לעסקנים /קרובי משפחה). אפילו התחושה של הגעגוע שונה מאדם מת לאדם חי שאי אפשר לפגוש. אולי לדמיין מה יקרה אם הוא יחזור פתאום ויהיה אבא כמו כל האבות.
למה באמת אף אחד לא ממש מדבר איתה, מסביר לה מה קורה?
מסכימה עם הטענה שזה מורכב יותר.
יצא לי לדבר עם בנות לאבא יוצא בשאלה והן היו לגמרי קרועות מזה.
אחת התחילה להידרדר לכיוונו..(זה קרה כשהייתה בת 14)
וגם לשנייה נוצרו שריטות עמוקות ותהיות.
בעצם הדמות עליה אתה נשען ובוטח מרסקת לרסיסים את כל האמון ואת כל מה שהיא לימדה אותך.

האמת ש @כנפיים העירה לי על זה לא מעט, וכל פעם מחדש אני נופלת לזה שוב פעם.
וזה, כניסה לגוף ראשון בצורה מושלמת.
אני מרבה לכתוב בגוף ראשון, וכותבת מהיד לדף, או בעצם למסך. ובלי תיקונים כמעט, חוץ מהגהות קלות ותיקונים קטנים מאוד פה ושם. כמו תיקון כזה למשל, שהיה עובר מתחת לרדאר, ולא משבש את הכנות:
לטעמי, ילדה בגן לא יודעת לזהות מיד שהאמא 'בוהה בהלם'. הייתי מעדיף נוסח של 'ומוצאת אותה מרותקת לפיסת דף', ולאחר מכן היא שמה לב שאמא לא מצליחה להתייחס אליה.

וזה, כי בשיכתוב מאבדים הרבה מהכנות.
ומבחינתי, כנות זה אחד הדברים הכי חשובים בכתיבה.
אבל, יצא הפסדי בשכרי, כי אני בשמירה על הכנות, אני מאבדת שינויים, וזה גורם לי לאבד הרבה מהמורכבות, או להחסיר פרטים פה ושם.
השאלה מה עדיף...

ואני אהיה יותר ספציפית לגבי הקטע הזה, לו הייתי מקבלת את הביקורת הזו לפני שהעליתי, והייתי מוסיפה קטע נוסף כדי לישב אותו, הוא היה בולט בשוני שלו בין שלושת הקטעים האחרים בסיפור.
ולא משנה כמה הייתי מתאמצת. כי הוא לא היה יוצא כנה מספיק ותואם.

-----
לטעמי, ילדה בגן לא יודעת לזהות מיד שהאמא 'בוהה בהלם'. הייתי מעדיף נוסח של 'ומוצאת אותה מרותקת לפיסת דף', ולאחר מכן היא שמה לב שאמא לא מצליחה להתייחס אליה.
לגמרי, מסכימה עם זה מאוד.
זה נושא שהוא טאבו כמדומני בספרות שלנו. לא מדברים עליו.
וכי מה לא טאבו? גרושים - טאבו. תהיות ושאלות - טאבו. אלימות - טאבו. סמינרים - טאבו. שלום בית - טאבו.
התעללות - טאבו. אבא שנעלם - טאבו.
אהה.
 
נערך לאחרונה ב:

עכביש

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
D I G I T A L
הכתיבה משובחת, ואת הבעיות הללו אפשר לתקן.
אין תחליף לכנות הזו. והבום טראח הוא תוצאה ישירה של הכניסה המוחלטת לקרביה של הדמות.
לא הייתי נוגע בכתיבה הנוגעת הזו.

רק דעתי, אופקורס.

וכי מה לא טאבו? גרושים - טאבו. תהיות ושאלות - טאבו. אלימות - טאבו. סמינרים - טאבו. שלום בית - טאבו.
התעללות - טאבו. אבא שנעלם - טאבו.
אהה.
כאסח בין שכנים - גם טאבו. משותף.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
אין תחליף לכנות הזו. והבום טראח הוא תוצאה ישירה של הכניסה המוחלטת לקרביה של הדמות.
זו לא רק דעתך. אני לגמרי מאמץ אותה. (יכול להיות מאנוכיות מוחלטת, גם אני כך נוהג, ומאוד קשה לחזור לשכתב לתקן, בקושי לדייק) ולמרות זאת אני חושב שבזמן הכתיבה עצמה אפשר להיכנס ליותר עומק. יותר להכניס את כל המורכבות. ואז לקבל את הבום טראח בפרצוף. וכמובן לא לוותר על הכתיבה המשובחת.
וכי מה לא טאבו? גרושים - טאבו. תהיות ושאלות - טאבו. אלימות - טאבו. סמינרים - טאבו. שלום בית - טאבו.
התעללות - טאבו. אבא שנעלם - טאבו
זהו בדיוק את כל הטבאוים האלו, שברו. את הטאבו של אבא שיצא בשאלה לדעתי (תקנו אותי ווקשה) לא שברו. ולהיפך, אני בעד לפתוח הכל. ואני חושב שהספרות נותנת כלים למתמודדים. ולכן הגיע הזמן לשבור גם את הטאבו הזה. אלא שהספרות גם מנרמלת את המצבים המורכבים האלו וכאן זה כמובן עוד מורכב יותר.

השאלה הכי פשוטה שנמצאת כמדומני בפני כל אדם שיכתוב על זה. ונמצאת בפני כל מי שיוצא לו להתמודד או לחיות ליד מי שמתמודד. איך באמת מתייחסת ילדה כזו לאבא? כאבא? מתעלמת? אוהבת? כועסת? גם וגם? לאן אנחנו בסאב טקסט מכוונים אותה?


אגב, טאבו אלימות כמעט ולא שברו. קצת אלימות מילולית רותי קליין, וקצת חסיה ברטלר. זהו כמדומני.
אלימות במשפחה לא זוגית, מכות, היחידה שנגעה וחטפה היתה מרת 101/חלון בעליה (י. אוסטרן/תמר שרמן) בחלון ושלט מהדורא קמא.
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
השאלה הכי פשוטה שנמצאת כמדומני בפני כל אדם שיכתוב על זה. ונמצאת בפני כל מי שיוצא לו להתמודד או לחיות ליד מי שמתמודד. איך באמת מתייחסת ילדה כזו לאבא? כאבא? מתעלמת? אוהבת? כועסת? גם וגם? לאן אנחנו בסאב טקסט מכוונים אותה?
מי שחי ליד ילדה כזו - יכולה לדעת.
הרבה פעמים יש לי את השאלה הזו, איך כותבים על נושאים רגישים כאלה, בלי לדעת בעצם?
 

anotherית

משתמש סופר מקצוען
מי שחי ליד ילדה כזו - יכולה לדעת.
הרבה פעמים יש לי את השאלה הזו, איך כותבים על נושאים רגישים כאלה, בלי לדעת בעצם?
מי אמר שלא יודעים?
באמת עזבי אסור מותר, אבל זו בורות לכתוב ללא בדיקה וחקירה.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
מי שחי ליד ילדה כזו - יכולה לדעת.
הרבה פעמים יש לי את השאלה הזו, איך כותבים על נושאים רגישים כאלה, בלי לדעת בעצם?
מי אמר שלא יודעים?
באמת עזבי אסור מור, אבל זו בורות לכתוב ללא בדיקה וחקירה.
אני חושב שאפשר ללמוד מה עובר עליהם.
אבל אני באמת שואל מה אנחנו תורמים לסערה הזו? האם ולאן אנחנו מנתבים אותה.
זה גדול מאוד. אפילו יותר מכל הטאבויים השבורים דלעיל. נראה לי. אני בטוח שבפועל יש דעות מקוטב לקוטב. ובשביל לכתוב על זה יבואו עוד מגוןן דעות. אם בכלל.
אבל אני בטוח, שזה יכתב. ולאט לאט ימצא איזשהו קו.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה