הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא קמה בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין, היא יורדת מהמיטה והולכת לספר לאמא שהיא קמה.
מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
אבל אמא לא במטבח.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
מאז לא ראתה את אבא.
היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
היא מתהפכת במיטה. כועסת.
היא לא טיפשה, היא יודעת. כל הזמן אומרים לה כמה היא חכמה. אולי מדי חכמה. והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.
היא מתיישבת בתנופה על המיטה, מעיפה את השמיכה לרצפה, ונעמדת על השטיח.
ניגשת ברגליים יחפות לחלון, מציצה החוצה. הרחוב היה ריק. וחשוך.
הוא, לא היה שם.
היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.
היא נושמת חזק, מנסה להחזיק את הכעס בפנים, ללא הצלחה. היא זזה ימינה מהחלון, ונעמדת מול הקיר.
היא קופצת את אצבעות יד ימין לאגרוף, ומנחיתה על הקיר. חזק. החדר, עשוי עץ, התנועע מעט, אבל הרעש נבלע בשטיח, ואף אחות לא התעוררה. זה כאב. אז מה. לא אכפת לה. אם לאף אחד אחר לא אכפת שכואב לה, גם לה לא אכפת.
היא קופצת אגרוף שוב פעם, ומכה בקיר. הפעם חזק יותר. מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום. ושוב פעם הקיר התנועע, מרעיד ציור שמן של אחותה, הציור נע, מתעקם, ומתייצב על הקיר. עקום.
אבל איש לא שמע.
היא חזרה למיטתה, נשכבה וכיסתה את עצמה עד מעל ראשה בשמיכה. עוצמת עיניים חזק. לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. גם כשהילדות בכיתה אומרות לה שאבא שלה חילוני.
לא נכון, היא צועקת עליהם. אין לי אבא בכלל. גם אז, כמו בלילות, היא קופצת אגרופים ומתנפלת. אבל לא על הקיר. על הילדות.
הן בוכות וצועקות. תינוקות.
היא אף פעם לא בוכה. לא כשהמורה אומרת שאפשר ללמוד עם אבא למבחן בתורה, כי הוא קשה, ושל ילדות גדולות כבר.
ולא כשהמנהלת צועקת עליה, ומראה לה את השריטות של הבנות בפנים. ושואלת אותה עם נראה לה היא בגן חיות ולא בכיתה בית.
אבל היא מחייכת, יופי להם. שיפחדו ממנה. לא אכפת לה בכלל.
העיקר, שלא ידברו על אבא שלה בחיים שלהם. כי לה אין אבא.
ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה. ולא תענה שם על שום שאלה, או בעצם יותר טוב. היא תכתוב בו שטויות. ככה. שיכעסו כולם. גם היא כועסת.
על כולם. חוץ מעל אבא. כי אין לה אבא בכלל.
כולם כועסים עליה. גם אמא.
היום היא שאלה אותה למה היא לא למדה למבחן. ולמה היא כתבה שטויות. את ילדה חכמה מאוד שיכולה להצליח אם רק תרצה.
אבל מה אכפת לה. שיכעסו.
רק כשעצובים אכפת לה. וגם כשבוכים.
לא מכולם אכפת לה. מי שמכעיס אותה יכול לבכות. כמו הילדות בכיתה שלה.
אבל כשאמא בוכה, ועצובה, אז היא גם נהיית עצובה.
וגם כשאחים שלה בוכים שאין להם עם מי ללמוד. ונמאס להם ללמוד עם דודים כל הזמן.
אמא בוכה בשבתות בהם לא הולכים לבובי וזיידי. כשהיא מדליקה נרות ועושה קידוש. אצלם היא לא בוכה, בובי כועסת עליה כשהיא עצובה, ואומרת לה שיש לה ילדים שצריכים אמא שמחה.
פחח, בכלל לא עוזר לה שבובי לא מרשה לאמא לבכות, כי אז אמא עושה כאילו. לא שווה.
ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.
חוץ מבלילות.
בלילות היא מחפשת וכועסת. לילה לילה היא פותחת את התריס ומסתכלת, אולי הוא חוזר, בודקת כל מבוגר בעל מראה יהודי ברחוב, אולי זה הוא. היא כבר לא זוכרת איך הוא נראה. רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.
החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
ולא מוצאת.
מוכנה ורוצה להתלבש וללכת לגן.
אתמול, חברה שלה מהההסעה הבטיחה לה מדבקה, והיא חייבת למהר, שלא להפסיד את הbus.
אבל אמא לא במטבח.
היא מחפשת אותה בכל הבית, ומוצאת אותה בוהה בהלם בפיסת דף בחדר שינה.
מושכת בחצאית שלה, מנסה לרכז את תשומת הלב אליה.
אפס.
אמא עמדה שם, קפואה ובוהה. לא רואה אותה. לא רואה שום דבר.
מאז לא ראתה את אבא.
היום היה לה מבחן קל מאוד בתורה, פרשת בראשית. אבל היא לא הצליחה בו. היא בטוחה.
זו הפרשה הראשונה שאי פעם למדה. וגם המבחן הראשון שלה.
היא מתהפכת במיטה. כועסת.
היא לא טיפשה, היא יודעת. כל הזמן אומרים לה כמה היא חכמה. אולי מדי חכמה. והיא בכוונה לא הצליחה במבחן. לא רוצה להצליח. בכלום.
היא מתיישבת בתנופה על המיטה, מעיפה את השמיכה לרצפה, ונעמדת על השטיח.
ניגשת ברגליים יחפות לחלון, מציצה החוצה. הרחוב היה ריק. וחשוך.
הוא, לא היה שם.
היא מחפשת שוב פעם, אולי בכל אופן הוא מגיע. ומתאכזבת. כמו בכל פעם.
היא נושמת חזק, מנסה להחזיק את הכעס בפנים, ללא הצלחה. היא זזה ימינה מהחלון, ונעמדת מול הקיר.
היא קופצת את אצבעות יד ימין לאגרוף, ומנחיתה על הקיר. חזק. החדר, עשוי עץ, התנועע מעט, אבל הרעש נבלע בשטיח, ואף אחות לא התעוררה. זה כאב. אז מה. לא אכפת לה. אם לאף אחד אחר לא אכפת שכואב לה, גם לה לא אכפת.
היא קופצת אגרוף שוב פעם, ומכה בקיר. הפעם חזק יותר. מקווה בסתר ליבה שאימה תשמע. ותקום. ושוב פעם הקיר התנועע, מרעיד ציור שמן של אחותה, הציור נע, מתעקם, ומתייצב על הקיר. עקום.
אבל איש לא שמע.
היא חזרה למיטתה, נשכבה וכיסתה את עצמה עד מעל ראשה בשמיכה. עוצמת עיניים חזק. לא בוכה. היא אף פעם לא בוכה. גם כשהילדות בכיתה אומרות לה שאבא שלה חילוני.
לא נכון, היא צועקת עליהם. אין לי אבא בכלל. גם אז, כמו בלילות, היא קופצת אגרופים ומתנפלת. אבל לא על הקיר. על הילדות.
הן בוכות וצועקות. תינוקות.
היא אף פעם לא בוכה. לא כשהמורה אומרת שאפשר ללמוד עם אבא למבחן בתורה, כי הוא קשה, ושל ילדות גדולות כבר.
ולא כשהמנהלת צועקת עליה, ומראה לה את השריטות של הבנות בפנים. ושואלת אותה עם נראה לה היא בגן חיות ולא בכיתה בית.
אבל היא מחייכת, יופי להם. שיפחדו ממנה. לא אכפת לה בכלל.
העיקר, שלא ידברו על אבא שלה בחיים שלהם. כי לה אין אבא.
ומה נראה למורה הזותי, אין לה אבא, אז היא לא תלמד למבחן הזה. ולא תענה שם על שום שאלה, או בעצם יותר טוב. היא תכתוב בו שטויות. ככה. שיכעסו כולם. גם היא כועסת.
על כולם. חוץ מעל אבא. כי אין לה אבא בכלל.
כולם כועסים עליה. גם אמא.
היום היא שאלה אותה למה היא לא למדה למבחן. ולמה היא כתבה שטויות. את ילדה חכמה מאוד שיכולה להצליח אם רק תרצה.
אבל מה אכפת לה. שיכעסו.
רק כשעצובים אכפת לה. וגם כשבוכים.
לא מכולם אכפת לה. מי שמכעיס אותה יכול לבכות. כמו הילדות בכיתה שלה.
אבל כשאמא בוכה, ועצובה, אז היא גם נהיית עצובה.
וגם כשאחים שלה בוכים שאין להם עם מי ללמוד. ונמאס להם ללמוד עם דודים כל הזמן.
אמא בוכה בשבתות בהם לא הולכים לבובי וזיידי. כשהיא מדליקה נרות ועושה קידוש. אצלם היא לא בוכה, בובי כועסת עליה כשהיא עצובה, ואומרת לה שיש לה ילדים שצריכים אמא שמחה.
פחח, בכלל לא עוזר לה שבובי לא מרשה לאמא לבכות, כי אז אמא עושה כאילו. לא שווה.
ואמא תמיד עצובה. אז גם היא תמיד עצובה.
חוץ מבלילות.
בלילות היא מחפשת וכועסת. לילה לילה היא פותחת את התריס ומסתכלת, אולי הוא חוזר, בודקת כל מבוגר בעל מראה יהודי ברחוב, אולי זה הוא. היא כבר לא זוכרת איך הוא נראה. רק מרגישה את היד שלו, ומריחה את הריח.
החלון רחוק מהרחוב, והיא לא יכולה להריח. אז היא מסתכלת על הידיים, מחפשת.
ולא מוצאת.
