הנושאים החמים
הנושאים החמים
מעשיה נאה שמורה עמדי אודות ר' זרח הכהן. צדיק היה ר' זרח זה. "עויבד" בכל לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. כל רגע ורגע יקר היה אצלו עד למאוד. מיום ליום ומחודש לחודש עולה הוא ומתעלה בבחינת יגעת ומצאת תאמין.
וזרח זה ניחן באשת חיל עטרת בעלה. אשת חיל היתה במובן הערכי, אך לא במשמעות הפשוטה של המילה, כי חיל וכוח לא היו הצד החזק שלה, ושמא אף פחות מכך. לעומת זאת התברך בילדים נפלאים ושובבים, ילדי חמד, מלאי שמחת חיים, ילדי חיל [במובן הפשוט של המילה, ובהטיה כלפי ההורה שצריך הרבה חיל לגדלם...], מה שממילא הפיל חלק גדול מהעבודה על כתפיו של ר' זרח. ולא שהיו כתפיו צנומות, כי אדרבה, רחבות היו בכל מובן. שמא תאמרו לקוי היה במידותיו? חלילה. מידות יקרות היו לו לר' זרח, ורבות היה מעודד לאשתו ומאדיר בפניה את מעלתה בהיותה אשת חבר, ואף עוזר בטיפול בילדיו הרכים. אלא שמפעם לפעם התגנבה מחשבה ללבו: "אוי לך ר' זרח. אוי. אתה ה'עויבד' הגדול מבזבז זמנך ומתעסק בעונת הפעוטות ומחליף טיטולים, ושמא עוונות הדור היטו קערה על פיה? כולי האי ואולי. אוי לדור שכך עלתה בימיו".
ומשהיה עולה כן במחשבתו היה פולט אנחה רבת משמעות, כזו השוברת מחצית גופו של אדם – כשהכוונה לפלג גופא שלו שהיא אשתו אשת החיל, שהיתה מייסרת עצמה, על שנותנת לבעלה לטפל בילדים ובצרכי הבית. וכך המשיך ר' זרח בשגרת יומו עד לאותו היום בו מתחיל סיפורנו.
אותו היום נחלשה אשתו מאד עדי נפלה למשכב. והוא, ה'עויבד' הגדול, נשאר בביתו מבוקר ועד ערב כשראשו ורובו בכביסות ולכלוכי הפעוטות, ועוד עניינים רבים עד אין מספר הקשורים לצרכי הילדים והבית. ולעת ערב כבר מטה נפשו של זה הזרח כשבלבו מתאונן, "אוי לך שכך עלתה לך, ובמקום לחבוש את ספסלי בית המדרש בתורה ועבודה, ידיך מלוכלכות בלכלוכי הפעוטות" ועוד כהנה. וכך מתוך מחשבה זו – אחר שגמר לכבס, לנקות, להאכיל, לרחוץ, להשכיב וכו' רץ לבית המדרש להספיק משהו בתורה ועבודה. אלא שאך נתיישב ליד הגמרא ונפלה עליו תרדמה עזה למאוד.
ובחלומו, פתע אור גדול כאור שבעת הימים הוא רואה, וקול שופר גדול לחרותנו הוא שומע, ומשפשף עיניו ואזניו לידע האמנם הגיע קץ הימין, זה היום קיווינוהו? מכל עבר אנשים רבים עולים לירושלים ושמחה גדולה עד מאד תלויה באווירו של עולם, ששון ושמחה ישיגו, צדיקים יראו וישמחו, ישרים יעלוזו, חסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה. ור' זרח בשאגה לו כלביא מברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ועולה עם כל ישראל ירושלימה. והנה נצב הוא בשערייך ירושלים כשעוד רגע קט עומד למרגלות הר הבית שעל פסגתו בית מקדש של אש שירד משמים, כשמזווית עיניו דמעות שמחה ואושר החותמות את חבילת ים הדמעות הגדול של אלפיים שנות גלות וסבל. והנה כוהנים בעבודתם, לוויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם. חושב אזי לעצמו, "האמנם אזכה אני זרח הכהן לעבוד בבית המקדש"? ומתוך מחשבה זו רץ מהרה למקום שריפת הפרה להיטהר מטומאת מת.
והנה, הגיע עת גמר סדר טהרתו, עולה הוא להר הבית בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, פתע שומע הוא קול גדול המכריז ומזמין כהנים לעבודתם. תמה הוא לעצמו: שמא אזכה, ואנכי עפר ואפר?? ופתאום בקול ערב כצלילי פעמונים רבים אדירים משברי ים שומע הוא כי יוצא הכרוז הקורא בשמו: "יבוא יבוא ר' זרח בן ר' שמריהו הכהן, יבוא בגילה לעבודה"
ר' זרח כאינו מאמין רץ וכולו נרגש. האמנם אזכה לעבודת בוראי בביתו?? וכך מגיע הוא למקום הכרוז וזוכה למקום של כבוד כיאה לצדקותו ואומרים לו: "בוא עמנו ללשכת הטלאים לבקרם ממום ולשמרם, לנקותם ולייפותם עדי יכשרו וייראו קרבן לה' הגדול והנורא".
ור' זרח, בגיל ורעדה, ברתת, בחיל, בחלחול, בזיע ובמורא, נכנס לבית המקדש ומגיע ללשכת הטלאים. והנה רואה הוא את הכבשים העומדים להקרב קרבן לה', מלטפם, מנקה טינופם ומייפם עד אשר יכשרו לקרבן, והכל מתוך הרגשה עילאית ומרוממת שאין לשער ואין לתאר.
תוך שהוא מטפל בכבשים, מזה וממרק, כשהלכלוך הדבק בידו הרי הוא לו כקישוט הגדול ביותר שיכול להיות, פתע מגיע שמש בית המדרש הרוצה לנעול הפתחים ומעוררו: "ר' זרח! ר' זרח! סליחה מכם. הגיע עת לקום מבית המדרש. ליל מנוחה".
ר' זרח משפשף עיניו ואינו מאמין. האמנם? עדיין כאן בגלות? וכך כמו נתנתק באכזריות מאורות שבנפש, ממקום המקדש, מלשכת הטלאים, קם ממקומו והחל משרך רגליו הלאות אל ביתו כשכל כולו אחוז שרעפים, וכל הדרך לביתו כולו אומר לעצמו: "האמנם? אני זרח הכהן אזכה לעבוד בבית המקדש?!"
וכשהגיע לביתו ועדיין בשרעפיו, פתאום שמע כי בנו התינוק צורח מתוך שנתו. כשניגש אליו ראה כי צריך לנקותו ולהחליף טיטולו. ועד שהוא מתחיל להיאנח על הדור שכך עלתה בימיו – נזכר ר' זרח בניקיון וטיפוח הכבשים שבבית המקדש...
ואידך זיל גמור.
וזרח זה ניחן באשת חיל עטרת בעלה. אשת חיל היתה במובן הערכי, אך לא במשמעות הפשוטה של המילה, כי חיל וכוח לא היו הצד החזק שלה, ושמא אף פחות מכך. לעומת זאת התברך בילדים נפלאים ושובבים, ילדי חמד, מלאי שמחת חיים, ילדי חיל [במובן הפשוט של המילה, ובהטיה כלפי ההורה שצריך הרבה חיל לגדלם...], מה שממילא הפיל חלק גדול מהעבודה על כתפיו של ר' זרח. ולא שהיו כתפיו צנומות, כי אדרבה, רחבות היו בכל מובן. שמא תאמרו לקוי היה במידותיו? חלילה. מידות יקרות היו לו לר' זרח, ורבות היה מעודד לאשתו ומאדיר בפניה את מעלתה בהיותה אשת חבר, ואף עוזר בטיפול בילדיו הרכים. אלא שמפעם לפעם התגנבה מחשבה ללבו: "אוי לך ר' זרח. אוי. אתה ה'עויבד' הגדול מבזבז זמנך ומתעסק בעונת הפעוטות ומחליף טיטולים, ושמא עוונות הדור היטו קערה על פיה? כולי האי ואולי. אוי לדור שכך עלתה בימיו".
ומשהיה עולה כן במחשבתו היה פולט אנחה רבת משמעות, כזו השוברת מחצית גופו של אדם – כשהכוונה לפלג גופא שלו שהיא אשתו אשת החיל, שהיתה מייסרת עצמה, על שנותנת לבעלה לטפל בילדים ובצרכי הבית. וכך המשיך ר' זרח בשגרת יומו עד לאותו היום בו מתחיל סיפורנו.
אותו היום נחלשה אשתו מאד עדי נפלה למשכב. והוא, ה'עויבד' הגדול, נשאר בביתו מבוקר ועד ערב כשראשו ורובו בכביסות ולכלוכי הפעוטות, ועוד עניינים רבים עד אין מספר הקשורים לצרכי הילדים והבית. ולעת ערב כבר מטה נפשו של זה הזרח כשבלבו מתאונן, "אוי לך שכך עלתה לך, ובמקום לחבוש את ספסלי בית המדרש בתורה ועבודה, ידיך מלוכלכות בלכלוכי הפעוטות" ועוד כהנה. וכך מתוך מחשבה זו – אחר שגמר לכבס, לנקות, להאכיל, לרחוץ, להשכיב וכו' רץ לבית המדרש להספיק משהו בתורה ועבודה. אלא שאך נתיישב ליד הגמרא ונפלה עליו תרדמה עזה למאוד.
ובחלומו, פתע אור גדול כאור שבעת הימים הוא רואה, וקול שופר גדול לחרותנו הוא שומע, ומשפשף עיניו ואזניו לידע האמנם הגיע קץ הימין, זה היום קיווינוהו? מכל עבר אנשים רבים עולים לירושלים ושמחה גדולה עד מאד תלויה באווירו של עולם, ששון ושמחה ישיגו, צדיקים יראו וישמחו, ישרים יעלוזו, חסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה. ור' זרח בשאגה לו כלביא מברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ועולה עם כל ישראל ירושלימה. והנה נצב הוא בשערייך ירושלים כשעוד רגע קט עומד למרגלות הר הבית שעל פסגתו בית מקדש של אש שירד משמים, כשמזווית עיניו דמעות שמחה ואושר החותמות את חבילת ים הדמעות הגדול של אלפיים שנות גלות וסבל. והנה כוהנים בעבודתם, לוויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם. חושב אזי לעצמו, "האמנם אזכה אני זרח הכהן לעבוד בבית המקדש"? ומתוך מחשבה זו רץ מהרה למקום שריפת הפרה להיטהר מטומאת מת.
והנה, הגיע עת גמר סדר טהרתו, עולה הוא להר הבית בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, פתע שומע הוא קול גדול המכריז ומזמין כהנים לעבודתם. תמה הוא לעצמו: שמא אזכה, ואנכי עפר ואפר?? ופתאום בקול ערב כצלילי פעמונים רבים אדירים משברי ים שומע הוא כי יוצא הכרוז הקורא בשמו: "יבוא יבוא ר' זרח בן ר' שמריהו הכהן, יבוא בגילה לעבודה"
ר' זרח כאינו מאמין רץ וכולו נרגש. האמנם אזכה לעבודת בוראי בביתו?? וכך מגיע הוא למקום הכרוז וזוכה למקום של כבוד כיאה לצדקותו ואומרים לו: "בוא עמנו ללשכת הטלאים לבקרם ממום ולשמרם, לנקותם ולייפותם עדי יכשרו וייראו קרבן לה' הגדול והנורא".
ור' זרח, בגיל ורעדה, ברתת, בחיל, בחלחול, בזיע ובמורא, נכנס לבית המקדש ומגיע ללשכת הטלאים. והנה רואה הוא את הכבשים העומדים להקרב קרבן לה', מלטפם, מנקה טינופם ומייפם עד אשר יכשרו לקרבן, והכל מתוך הרגשה עילאית ומרוממת שאין לשער ואין לתאר.
תוך שהוא מטפל בכבשים, מזה וממרק, כשהלכלוך הדבק בידו הרי הוא לו כקישוט הגדול ביותר שיכול להיות, פתע מגיע שמש בית המדרש הרוצה לנעול הפתחים ומעוררו: "ר' זרח! ר' זרח! סליחה מכם. הגיע עת לקום מבית המדרש. ליל מנוחה".
ר' זרח משפשף עיניו ואינו מאמין. האמנם? עדיין כאן בגלות? וכך כמו נתנתק באכזריות מאורות שבנפש, ממקום המקדש, מלשכת הטלאים, קם ממקומו והחל משרך רגליו הלאות אל ביתו כשכל כולו אחוז שרעפים, וכל הדרך לביתו כולו אומר לעצמו: "האמנם? אני זרח הכהן אזכה לעבוד בבית המקדש?!"
וכשהגיע לביתו ועדיין בשרעפיו, פתאום שמע כי בנו התינוק צורח מתוך שנתו. כשניגש אליו ראה כי צריך לנקותו ולהחליף טיטולו. ועד שהוא מתחיל להיאנח על הדור שכך עלתה בימיו – נזכר ר' זרח בניקיון וטיפוח הכבשים שבבית המקדש...
ואידך זיל גמור.
