טרגדיה מחרידה
מחדר לידה לבית קברות
האשה הצעירה מרת חיה חנה רייזנר ע"ה
שנפטרה שבועיים לאחר לידת בתה התינוקת
******
שמחה של חמש דקות
"מזל טוב! בת!"
המיילדת מניחה תינוקת אדומה וצורחת, בחיקה של אמא.
אמא מאמצת את התינוקת. היא מרפרפת בידיים אוהבות על הפנים המלאכיות: שתי עיניים, אף קטן, שפתיים דקיקות. חמש אצבעות בכל יד, כפות רגליים זעירות ומושלמות. גם בילד העשירי היא מתפעלת עד דמעות מהנס שבהולדת תינוק בריא ושלם.
אבא מתקשר לבשר לילדים וקריאות השמחה בוקעות מהנייד ונשפכות אל החדר. הבת הנשואה, שילדה לפני שבועיים ועדיין מתארחת אצל אמא עם התינוק ועם בנה הבכור, מבקשת את הפלאפון כדי לאחל ולהתרגש גם היא.
וכשאבא עדיין בטלפון, תוך כדי איחולי מזל טוב ו'כמה היא שוקלת?' ו'למי היא דומה?', אמא מאבדת את ההכרה - - -
המיילדת צועקת בהיסטריה. רופא! רופא!!! תביאו לפה רופא!!! צוותים נוהרים לחדר. התינוקת הטרייה מונחת בעריסה בצד, למי יש זמן להסתכל עליה כשחייה של היולדת מונחים על כף המאזניים.
אבא מביט בעיניים קרועות על פעולותיהם הקדחתניות של הצוות. הם מרוכזים מעל רעייתו, מחליפים משפטים קצרים וממוקדים וליבו דוהר במהירות של 200 קמ"ש. הנייד מחייג ללא הרף – סבא וסבתא שוודאי רוצים לאחל מזל טוב, הילדים שקלטו משהו מעבר לקו ונבהלו, אחיו ואחיותיו... לפני רגע היתה פה שמחה טהורה של חיים חדשים, ועכשיו הוא לא מרגיש כלום חוץ מפחד איום ונורא."אנחנו מעבירים אותה לטיפול נמרץ." מעדכנים אותו סוף סוף. "הצלחנו לייצב כרגע את המדדים. נקווה לטוב."
הוא שולח מבט לביתו החדשה, שנשארת להשגחתן המסורה של האחיות. תינוקת שזכתה לחמש דקות של חיבוק אימהי ועכשיו מובלת לתינוקייה לבדה. להישאר איתה, שתרגיש קצת אבא לפחות? ללכת אחרי מיטת רעייתו המורדמת? הוא קרוע בין מחלקת טיפול נמרץ למחלקת ילודים ולילדים שבבית, שמתקשרים שוב ושוב ואין בו אומץ לענות להם.
הם רוצים לנסוע הרגע לבקר את אמא ולראות את אחותם החדשה. הם רוצים לשאול מיליון ואחת שאלות על התינוקת. מי יספר להם שאמא בטיפול נמרץ, וצריך לקרוע את השמיים כדי שתמשיך לגדל אותם? איך בבת אחת נהפכת שמחה עצומה לפחד מצמית?
*******
מחכים לאמא
בשבוע הראשון קיוו לטוב. התינוקת נשארה עדיין בתינוקייה, מחכה לאמא שתתעורר ותבוא לטפל בה.
אחות רחמנייה מקרבת בקבוק לפה הקטן והתינוקת מוצצת ברעבתנות. היא פותחת עיניים תמימות אל האחות, שמחייכת אליה וליבה נקרע. את אפילו לא יודעת מה חסר לך, תינוקת קטנה שכמוך. למה את מסכימה לקבל את החיבוק הזר? למה את לא צועקת ומבקשת אמא?
הילדים באים לראות את התינוקת החדשה, ואבא מוביל אותם אל התינוקייה לבדו. "ועכשיו נבקר את אמא!" הם תובעים. מתגעגעים כל כך. "איפה היא? גם בבית החולים הזה, לא?"
עובר שבוע. מלא דמעות ותפילות, מלא מתח שאפשר למשש באוויר, ומיום ליום מבינים שמצבה של אמא גרוע משחשבו.
בתינוקייה ביקשו לשחרר את התינוקת. "אי אפשר לדעת כמה זמן ייקח עד שהאמא תשתחרר גם היא. אין טעם להשאיר את שניהן."
סבתא לקחה את התינוקת אליה, בינתיים. מלבישה בגדים ורודים קטנטנים, מכינה בקבוקים ומוצץ ועריסה, ודמעותיה זולגות על הפלומה הרכה. בואי תינוקת שלי, נתפלל ביחד על אמא שתחזור מהר ותטפל בך בעצמה.
אבל אמא לא חזרה.
התפילות הרקיעו שחקים. בכל הארץ פרסמו את השם חיה חנה בת רבקה בריינה לרפואה שלמה. נערכו מנייני תפילה בזעקות, בחורי הישיבה שלה למדו ביתר שאת לרפואתה. שרק תחיי, אמא. שרק תחיי!
ביום ראשון, כשהתינוקת כבר כמעט בת שבועיים, נרשמה הטבה משמעותית במדדים. "נראה שהיא משתפרת מאד," עדכן הצוות את אבא. "מחר ננסה להוריד את מינון ההנשמה.
"מחר מתחילים להעיר את אמא! הילדים רקדו בבית, מאושרים. מקווים. מצפים בכיליון עיניים. קטנים ותמימים כל כך - - -
מחכים עד תחיית המתים
לפנות בוקר של יום שני צלצל הטלפון בבית משפחת רייזנר. צלצולים עקשניים, חוזרים ונשנים.
אבא ישן היטב, מרשה לעצמו סוף סוף להרפות לאחר שבועות מתישים של אשפוז. הרי הרופאים כבר אופטימיים: מחר יורידו את ההנשמה! הילדים גם הם לא שמעו, ובבית החולים חייגו לאביה של מרת חנה.
"תבואו מהר. אנחנו מאבדים אותה - - -"
יום שני חדש עלה על העולם. יום שבו ילדיה של מרת חיה חנה רייזנר ע"ה התעוררו למציאות אחרת לגמרי. אמא נפטרה, אין הנשמה ולא צריך להוריד מינון. יש רק בכיות נוראות עד לב השמיים - - -
מישהו קרע להם קריעה. אנשים מילאו את הבית, קולות ומראות ודמעות.... הם לא מבינים כלום. לא קולטים איך יכול להיות שאמא איננה ולא תחזור יותר. והתינוקת לא הספיקה להכיר אותה בכלל!
הם כל כך התרגשו לקראת השמחה הכפולה במשפחה. נכד ובת, דודה ואחיין בהפרש של שבועיים! עכשיו הדודה בת השבועיים נשארת אצל סבתא שלה, יתומה. ישנה בשלוה מלאכית כשהרמקול צועק את שמה של אמא ברחוב.
הילדים חיכו לה, ועדיין מחכים. עשרה ילדים שרק שניים מהן נישאו, ואחת גם היא יולדת טרייה שזקוקה לתמיכה אימהית. פעוט שעוד לא גזרו את שערותיו. ילד לפני בר מצווה, בחור ישיבה שאוטוטו יהיה חתן... אמא, תחזרי!
אנחנו כל כך חייבים אותך! לא יכולים בלעדייך!
מרת חיה חנה עליה השלום היתה אמא במלוא מובן המילה.
היא השקיעה את עצמה למען בעלה הגדול ולמען הילדים, והחדירה בהם אהבת תורה בוערת. הלימוד של אבא היה קודש קודשים. התורה של הילדים היתה הדבר החשוב ביותר בעולם. היא חגגה כל סיום שלהם, כל התחלה של לימוד חדש. כל מה שקשור לאידישקייט הסב לה שמחה עצומה וזכה לתשומת לב מיוחדת מאמא.
ועכשיו נשאר ילד יתום, שאמא הבטיחה לו חגיגה לסיום הקרוב ולא הספיקה לקיים.
מה אנחנו אומרים לו ולאחיו? איך אנחנו מביטים בעיניהם השורפות מבכי? בן הכמעט שלוש מסתובב בין האנשים שממלאים את הבית, ושואל 'איפה אמא הלכה? איפה היא?' תינוקת בת חודש בידיים זרות, שזכתה לחמש דקות של אמא ולא תזכור זאת.
מה אנחנו עושים למענם?
לתרומות :
1.
צ'רידי בהתנדבות מלאה-
https://www.charidy.com/cmp/rayzner
2. ועד הרבנים לעניני צדקה בארה"ק
בטל: 1-800-22-36-36 ולציין קרן מספר 5845
3. להפקדה בבנק: בנק פאג"י (52) סניף 185 מ.ח. 409-425699
ולציין בהערות עבור קרן 5845