הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
משתפת בכתבה - שנכתבה בעיקר בזכות הקהילה הזאת.
תודה לכל המשתתפים באשכול הזה.
תודה לניקים שעזרו, הן ברעיונות והן בהשראה.
תודה ל @מ"ם על ההברקה לכותרת.
תודה לכל הקוראים שהכתבה הזאת לא נוגעת אליהם, ומקרדטים תמיד.
תודה לאלו שיקרדטו מעתה והלאה.
הכותב בשם / מרים פרצמן
פורסם בפנינה, בקהילה
"וואו, זה טוב!" היא מתמוגגת אל מול הפאנץ'-ליין החזק, קוראת אותו שוב, צוחקת בשנית ומזעיקה מהר חברה מהעמדה הסמוכה. "תראי, תראי איזה יופי של קטע שלחו לי".
"אוי, זה כל כך טוב", גונחת החברה מצחוק, "את חייבת לשלוח את זה ליוכבד ולציפי. הן תאהבנה את זה כל כך".
"וגם לרבקה, ולאסתי, ולאלישבע", היא מוסיפה את הצוות כולו, מכתבת את הרשימה הארוכה שתקבל את הקטע החזק ביותר שנשלח אליה אי פעם, ושולחת הלאה.
לדרך אל-חזור.
משחק באש
בשנת 2003 תבע עיתון 'מעריב' את חברת 'ביזנסנט' בתואנה כי החברה מעתיקה באופן שיטתי כתבות מעיתונה.
מכתבתו של יונתן דרורי, שהתפרסמה ב-DWO, עולה התמונה הבאה:
במשך שנים הפעילה חברת 'ביזנסנט' פלטפורמה של סקירות עיתונים יומיות, ובין היתר סקרה גם כתבות שהתפרסמו בעיתון 'מעריב'. במסגרת הסקירות, העתיקה הפלטפורמה של 'ביזנסנט' חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות, אך לא נתנה קרדיט אישי לכותבים שכתבו אותן. יצוין כי החברה כן נתנה קרדיט כללי לעיתון, אך השמיטה את קרדיט הכותבים, ועל כך הייתה התביעה.
העבירה הזאת, של העתקת חלק מכתבה בלי לקרדט את הכותב, עלתה ל'ביזנסנט' קנס של למעלה מ-3 מיליון שקל.
מועטים הסיפורים בנישה הזו שמסתיימים בסוף דרמטי כזה, מרביתם כוללים מסע ארוך ומורכב נפשית ופיזית שלרוב נעשה בדממה. יצאנו לסקר את הסיפורים שלא מסתיימים בבית המשפט, הם גם לא מגיעים לשם, אלא נושאים זעקה אילמת שנראה כי אף אחד לא שומע אותה.
מודעות?
"לא כולם מודעים למה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים", מספרת י. אריאלי, סופרת ועורכת, שנכוותה בעבר מהעתקת חומר כתוב. "לפעמים מתחשק לי לצאת ולצעוק לאלו שמעתיקים בלי מודעות: תקשיבו! יש מישהו שעומד מאחורי השורות האלו! המילים הכתובות לא נוצרו מאליהן!
אנשים, לא כולם – אבל חלקם, נוטים לפעמים לחשוב שקטע כתוב הוא מציאות קיימת, נטועה עוד מששת ימי בראשית. הם לא מבינים שמאחורי יצירה כתובה קיים יוצר, סופר ואמן, והוא אוהב את היצירה שלו. הוא השקיע בה. מועטים הסופרים שרואים בעבודה שלהם יצירה טכנית, הרוב המוחלט מהם משקיעים את מיטב נשמתם בחומר שיוצא מהם. בין אם מדובר בפיוט וגם כשמדובר במאמר מידע בנושא יבש. מילה כתובה היא אמנות, והיא יקרה ליוצר שלה. כשמעתיקים אותה – לוקחים משהו מהלב שלו".
המונולוג הכאוב של י. אריאלי הוא אחד מאינספור עדויות דומות ששמענו מסופרים כמוה שנכוו בהעתקת יצירותיהם. העלינו אותם על הכתב. נתנו במה לכאב שלהם. כאב שלעיתים אנחנו אחראיים לו.
שב ואל תעשה
"כתבתי שיר נחמד והיתולי בשם 'סימן שהם זו"צ'", כך מתחיל פיני גרינוולד, סופר וכתב סאטירה, לספר על הפעם הראשונה שנכווה בהעתקה. "פרסמתי את השיר תחת שמי ברשימת תפוצה ספרותית בה אני כותב מדי פעם, ושכחתי מהעניין.
העולם לא שכח.
השיר התחיל לרוץ במהירות הלאה, עובר מיד ליד ומחבר לחבר ומכפיל את עצמו במהירות מסחררת. הוא חזר אליי, אישית, מספר פעמים, ונדהמתי כשפתחתי אותו וגיליתי ש... לא מוזכר בו שם הכותב. הכותרת הייתה חפה מכל שם יוצר, וכך בכל ההעתקים: חוסר קרדיט צועק.
בתחילה החמיאה לי העובדה הפשוטה שהשיר מוצלח ותופס, עד שהוא רץ הלאה במהירות גדולה כל כך. אבל לצד ההנאה באו הכאב ועוגמת הנפש הגדולה: צרבה לי השמטת הקרדיט. הציק לי חוסר ההכרה.
למען הכנות, אספר שלא כתבתי את כל השיר. כתבתי כמה בתים, לאחריהם שלחתי אותו לחבר מוכשר שהוסיף לי עוד בית-שניים. כשפרסמתי את השיר הלאה, לא אזכרתי את החלק של החבר בכתיבת השיר ולא נתתי לו קרדיט. אני חושב שמשמיים קיבלתי עונש מידה כנגד מידה. אני לא נתתי קרדיט למי שמגיע, ולכן גם לא קיבלתי את הקרדיט שלי...
כך או כך, העונש היה לא פשוט ומאכזב מאוד. קשה לתאר תחושה של כותב שמגלה חומר כתוב שלו שמסתובב ללא קרדיט".
ניסית לעשות משהו בעניין?
"בפעמים הראשונות עוד ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו של 'המדליף'. רציתי להעמיד אותו לדין, לסגור איתו חשבון, להרביץ בו שיחת מוסר... טוב, האמת שרציתי לספר לו על התחושות שלי. שיידע לא לעשות זאת בפעם הבאה. פניתי לחבר ששלח לי בתום לב את השיר הראשון שהועתק, ושאלתי אותו מהיכן קיבל אותו. מהר מאוד הבנתי שהמצוד הוא כמרדף אחר הרוח: השיר פורסם באלפי העתקים ולעולם לא יחזור לבעלותי.
מאז התופעה חזרה על עצמה בווריאציות שונות, כשהעיקרון נשמר: חומר שכתבתי ופרסמתי בפלטפורמות שונות הועתק והועבר הלאה, בלי קרדיט.
באחת הפעמים הגדילה לעשות קוראת אחת, ששלחה הלאה קטע שכתבתי לקראת הבחירות, והוסיפה באדיבותה: 'חברות יקרות, משהו ששירבטתי לקראת הבחירות... תהנו'".
כמה ימים אחרי פרסום אחד השירים שלי ללא קרדיט, קיבלה אותו אחותי מחברתה. כאקט של רצון טוב, הגיבה אחותי: את השיר הזה כתב אח שלי. החברה השיבה לה תשובה בסגנון של: 'כן, בטח, אח שלך גם בנה את מגדל אייפל'. זו הייתה הפעם שהבנתי סופית שכשחומרים שלי מועתקים הלאה ללא קרדיט – הם אבדו לי לנצח. אין סיכוי שיהיו אי פעם מוכרים בשמי.
פתאום הבנתי את הזמרים שמתלוננים על תופעת הצריבות וההעתקות. אבל בעוד שם – כולם מבינים את ההפסד שלהם, כי מדובר בהפסד כספי ניכר, במקרה של חומר כתוב שנגנב הקהל לא תמיד מבין מה הבעיה. אנשים לא בהכרח יודעים על כמות ההשקעה שמאחורי חומר כתוב, ובעיקר על חשיבות המוניטין של הכותב".
והתחושה?
למרות הפעמים הרבות שהדבר נשנה, מודה גרינוולד, כאב הפגיעה לא התכהה בכהוא זה. קשה לדעת שמשהו שהשקעת בו מתפרסם ואתה אינך קוטף את פירות ההשקעה.
יצוין כי ישנם כותבים שנגרם להם גם הפסד כספי, מלבד עוגמת הנפש הרגשית: תמחור יצירות מתבצע לעיתים בצורה זולה יותר כאשר פרסומן כולל קרדיט, זאת מכיוון שהוספת קרדיט על יצירה פועלת להגדלת המוניטין של היוצר, שמייצר לקוחות. כשיצירות מתפרסמות ללא קרדיט – המוניטין נשאר סטטי, כך יוצא שבעקיפין מאבדים לקוחות. זאת סיבה נוספת לכך שגניבת היצירות כואבת כל כך ליוצרים.
משל לעקרת בית, מדגים גרינוולד, שהכינה סעודת שבע ברכות מושקעת במיוחד. הגיעו האורחים, התיישבו לסעודה, טעמו מהמדענים וליקקו אצבעות, אבל אף אחד לא החמיא. אף אחד לא ידע מי אחראי לסעודה.
איש לא ידע שאת הכנת את האוכל, איש לא הכיר בך כמארגנת האירוע. לא קרדיט, לא מחמאה, כלום. איך תרגישי עם זה? לא תחושי החמצה כלשהי? לא תרצי הכרה בהשקעה שלך?
בעוד שבאירוע שבע ברכות תמצאי דרך לרמז לאורחים שאת אחראית לכל המטעמים, במקרה של העתקת חומר כתוב אין עם מי לדבר. אין אחרי מי לרדוף ולהגיד: הי, רגע, אני כתבתי את זה... החומר שלך אבוד.
ממה לדעתך נובעות ההעתקות?
"ברור לי שזה לא נעשה מרוע לב, אלא מחוסר מודעות נטו", פוסק גרינוולד חד משמעית. "אנשים פשוט לא מודעים לעובדה שגם בחומר כתוב הקרדיט חשוב, לא רק בשירים או הרצאות. אפילו אם מדובר במאמר טכני או מקצועי – עדיין, המילים הללו לא נכתבו מאליהן. יוצר עומד מאחוריהן.
אישית, כשאני נתקל בחומר כתוב ורוצה להעביר אותו הלאה, אני תמיד בודק למי שייך הקרדיט. גם אם זה דורש טרחה כלשהי – לא מעבירים הלאה חומר כתוב בלי קרדיט ליוצר. זה שווה את הזמן (הקצר, בדרך כלל), של שימת לב לפרט החשוב הזה..."
מה תרצה להעביר הלאה לקוראים?
"אנחנו חיים בדור של שיתופים", אומר גרינוולד לאחר מחשבה קצרה. "בין אם זה העברת מתכונים, בין אם מדובר בתמונות, מאמרים מעניינים או רעיונות. כל כך קל ללחוץ על הכפתור ולשלוח הלאה, כל כך פשוט לשכוח את מה שניצב מאחורי ההעברה.
לא בכדי אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". הצגת הדברים תחת שם האומר אותם היא יסוד חשוב, ואינו זניח בכלל כמו שאנשים נוטים לחשוב לפעמים. הגמרא עצמה מלאה ב'רשימות קרדיטים' ארוכות ומפורטות: רב אל"ף אמר בשם האמורא בי"ת, שלמד מהאמורא גימ"ל וכן הלאה.
לפני שאתם משתפים, זכרו שיש יוצר העומד מאחורי הטקסט. תקדישו לו זמן קצר ותנו לו את הכבוד והקרדיט על היצירה שלו. תביאו בכך גאולה לעולם".
כתבתי שיר, החתימה אבדה
"בקרב הציבור לא תמיד יש מודעות מספקת לעומד מאחורי הקלעים בעולם ההפקה. לאדם שכתב את היצירה, לזה שחיבר אותה ולזה שהלחין".
כך מתחילה גם יהודית שיקמן, מחברת ומלחינה את סדרת הקלטות הפופולאריות 'יהודים הם בני מלכים', את המונולוג הכואב שמלווה אותה מאז הוצאת הקלטת הראשונה שלה לפני כארבעים שנה.
בצהרי יום בהיר אחד, עוד בימים ההם כשהופעות בית הספר כללו תוכן ותפאורה פשוטים, פגשה שיקמן שכנה חביבה שסיפרה לה סיפור פשוט, שגרם לה להבין לראשונה עד כמה חמור חוסר המודעות הרווח בקרב הציבור.
"הייתי אתמול במסיבת סידור בבית הספר של ביתי", סיפרה החברה, "והוצג בה מחזמר יפהפה עם השיר 'עקיבא', שיר שאת כתבת. רעיון המחזמר היה חדשני וההפקה מושלמת, כך שבסיומו של האירוע ניגשתי למורה להחמיא לה על הביצוע, וגם להתעניין אצלה כאילו באגביות מי כתב את השיר".
"מה היא ענתה?" הסתקרנה שיקמן.
"המורה ענתה: 'את השיר כתבה אגודת הריתמיקאיות'".
סיפור המורה ואגודת הריתמיקאיות היה רק יריית הפתיחה במסכת כאובה וארוכה של העתקות חוזרות ונישנות שחוותה שיקמן, השמטות קרדיט שגרתיות והתכחשות בוטה ליוצר היצירה. מסכת רצופת מהמורות שהיא חווה עד עצם היום הזה, ועדיין מקפידה להתמיד בפועלה להחדרת המודעות והגברתה בקרב הציבור.
"ברור לי שהעתקות ללא קרדיט אינן נובעות מרוע לב, הן נובעות מחוסר מודעות פשוט", כך מציינת גם שיקמן, כמו מרבית בעלי המקצוע בתחום. "דיברתי עם אנשים שהעתיקו את יצירותיי, שמעתי את הצד שלהם. ברוב מוחלט של הפעמים – הם פשוט לא חשבו שיש צורך בקרדיט. לא ידעו על כל המאמץ וההשקעה שהכנסתי ביצירה.
כשיצאה פעם לאור קלטת עם שירים שכתבתי אני, בדקתי וגיליתי שאין בה כל קרדיט או אזכור לשם לכותב שלהם. ביררתי מי המוציא לאור, והתברר לי כי מדובר בזמר שכילד צעיר היה שר במקהלת הילדים שלי... איתרתי את פרטי הקשר שלו, פניתי אליו וביקשתי לדעת מדוע לא ביקש רשות מכותב השירים לפני פרסומם. השאלה שלי היכתה אותו בשוק. הוא סיפר שפשוט לא חלם לרגע שיש צורך לבקש רשות. הוא חשב שמגיע לו פרס..."
איך מעלים את המודעות?
אותה שכנה המוזכרת לעיל, סיפרה כי מאז אותו מקרה היא מקפידה להחדיר לילדים שלה את חשיבות מתן הקרדיט בדרך מקורית ומיוחדת. בכל לילה, כשהיא מקריאה לילדיה סיפור לפני השינה, היא פותחת את הסיפור בהקראה של רשימת הקרדיטים בתחילת הספר. מי כתבה, מי ציירה ואפילו מי ניקד.
"לאחר כמה העתקות כאובות שחוויתי", ממשיכה שיקמן לשתף, "אני מקפידה מאוד למלא את אחריותי במערכה, ולהסביר לאנשים את חשיבות מתן הקרדיט. בכל פעם שאני שומעת על העתקה של יצירה שלי אני יוצרת קשר עם המעתיק, ומספרת לו על הכאב שנגרם לי. נכון שזה לא נעים וגורם לי להרבה חוסר נוחות, אבל במקרים כאלו אין מקום להשתמטות. האחריות שלי היא להסביר לאנשים את הכאב שנגרם לי ולתת להם את ההזדמנות להתנצל.
ברוב מוחלט של הפעמים בהם יצרתי קשר עם המעתיק – נתקלתי בהלם מוחלט מהצד השני ובהתנצלות עמוקה. היו גם פעמים ספורות שביקשתי מהמעתיקים לפנות לרב, לשאול מה יש לעשות לאחר ההעתקה. בדרך כלל תשובת הרב הייתה שיש צורך לשלם לי על היצירה, אך מכיוון שהמטרה שלי היא להעלות למודעות את חשיבות מתן הקרדיט ולא לעשות מההעתקה עסקים, במרבית הפעמים אני אומרת למעתיקים שאין צורך לשלם לי אלא פשוט לחשוב בפעם הבאה".
בנוסף לטלפונים שמקפידה שיקמן לבצע, היא גם ממליצה ליוצרים צעירים למנוע מעצם עוגמת נפש כבר בתחילת דרכם, ולכתוב את יצירותיהם בארגון 'אקו"ם' שעוזר להם לשמור על זכויותיהם. באופנים האלו, כך היא מסכמת, מקווה שיקמן למנוע העתקות מיותרות, ולהחדיר לציבור שאכן, מתן הקרדיט חשוב ובסיסי והשמטתו היא דבר לא הוגן ולא מוסרי.
מוסר גם בחוק
כשמדברים על העתקת יצירות ספרותיות, מגיעים לבחון גם את ההיבט החוקי בענייני הגבלות פרסום והפצת חומרים הלאה.
דיברנו עם אסתי וייסלר, עורכת דין, עו"סית ומגשרת, שמרחיבה ומעשירה מניסיונה בנושא זכויות היוצרים על חומר כתוב.
"נתחיל מזה שללא ספק – חוק זכויות היוצרים מונה את היצירה הספרותית כיצירה הזכאית להגנה", אומרת וייסלר. "נכון שלא מדובר ביצירה מוזיקאלית או דרמטית שההשקעה בה ניכרת לכל אדם, אך גם יצירה כתובה היא יצירת אומנות לכל דבר ועניין, וחל עליה חוק הגנת היוצר".
כדי להבין את העומד מאחורי החוק ולדעת מה צריך לעשות, נפרט את שתי הזכויות העיקריות להן זכאי כל יוצר:
הזכות הראשונה בענייני הקניין הרוחני היא הזכות הכלכלית. אסור לאדם להרוויח כסף ו/או רווח מסחרי אחר מיצירתו של יוצר. זוהי זכות בסיסית ומובנת לכולם, ורוב האנשים גם מכירים אותה ומודעים אליה: אין להעתיק, להמחיז, להפיץ או לצלם יצירות של אדם אחר.
הזכות השנייה, שאליה לא כולם מודעים, היא הזכות המוסרית. על פי החוק כל יוצר זכאי להגנה מוסרית על היצירה שלו, הגנה שאוסרת על האדם לפגוע ביצירה או להשמיט את שם היוצר ממנה.
ההגנה המוסרית הזאת מהווה חלק מזכויותיו של כל יוצר, ומעגנת את זכותו למתן קרדיט על יצירתו. כשאדם פועל בניגוד לאמור בחוק זכויות היוצרים, הוא מבצע מה שמכונה 'עוולה אזרחית', וגם עובר עבירה פלילית.
מהו העונש למפרסם יצירה ספרותית ללא קרדיט?
"פרסום יצירה ללא קרדיט יכולה להיות הפרה של חוק זכויות היוצרים", עונה וייסלר. "אדם שמפר את חוק זכויות היוצרים צפוי לסנקציה אזרחית, וגם לסנקציה פלילית. מה זה אומר בפועל? הסנקציה האזרחית באה לידי ביטוי בתשלום פיצוי ליוצר, סכום שיכול להגיע עד ל-100,000 ש"ח לכל הפרה. בנוסף החוק מדבר גם על סנקציות פליליות, בדמות מאסר(!). חשוב לציין כי כל תביעה חייבת להיעשות לאחר קבלת היתר מרב מוסמך.
המטרה בסנקציות אלו היא לתת הגנה ליוצר על מנת לתמרץ אותו להמשיך וליצור. בהעדר הגנה מתאימה – לא משתלם ליוצר להשקיע ביצירה, כי עם חשיפתה היא תועתק והיוצר לא יוכל אפילו לכסות את הוצאותיו. פרנסתו תיפגע באופן הזה והוא יפנה להשקיע את זמנו באפיקים משתלמים ובטוחים יותר עבורו".
מלבד העתקת חומר כתוב בשלל הז'אנרים הקיימים, קיים גם סיווג נוסף הנוגע לבמה שבה מתפרסמת היצירה. גם כאן, מבהירה וייסלר נקודה הכרחית שלא ידועה לאנשים רבים:
"יש להדגיש שמבחינה חוקית, אין שום הבדל בין פרסום חומר כתוב בגרסה מודפסת, לבין הפצת חומר כתוב בצורה דיגיטלית. שליחת סיפור, שיר, מאמר או כל יצירה אחרת באופן דיגיטלי ובהשמטת קרדיט היוצר – היא עבירה והפרה בוטה של חוק זכויות היוצרים".
חייבים לדבר על זה
"כמי שעוסקת בתחום, אני נזכרת באחד המקרים שטיפלתי בהם", משתפת וייסלר בחוויה אישית. "ליוויתי פעם סופרת שכתבה מחזה לסמינר במרכז הארץ. מדובר היה במחזה ארוך ויקר, והסופרת ביקשה ממני לייצג אותה במשא ומתן מול הסמינר לגבי זכויות היוצרים על החומר: למי מיוחסות הזכויות? האם המחזה שייך עתה לסמינר, לאחר שנקנה על ידם, או שעדיין בבעלותה של הסופרת והיא רשאית להשתמש בו? כמובן שישבתי איתה והסברתי לה את האופציות העומדות לרשותה, על מנת לאפשר לעסקה לזרום לטובת שני הצדדים.
לאחר תקופה כלשהי, גורם בסמינר חשב על האפשרות שאייצג את שני הצדדים ואערוך ביניהם את ההסכם. התברר שהעסקה מתגלגלת כבר חודשים ארוכים, והצדדים מתקשרים למצוא את הגורם המקצועי שיביא אותה לידי גמר.
הרעיון שאייצג את שני הצדדים הציף שוב את חוסר האמון ביניהם. איך ייתכן שאותה עורכת דין תייצג את שני הצדדים היריבים? רק לאחר שיחה והסברה הגיעו הצדדים להבנה כי אכן, גם אם הם עומדים אחד מול השני זה עוד לא אומר שהם יריבים... על הפרק עומדות זכויות חשובות ולגיטימיות, וכל צד יכול לקבל את שלו עם מאה אחוז הכלה והבנה לזכויותיו של הצד השני.
לשמחתי הרבה ההסבר עשה את שלו, קיבלתי אור ירוק להתקדם והעסקה נחתמה לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים. הסופרת קיבלה את מה שחשוב לה בעניין הזכויות, והסמינר קיבל את היכולות והאפשרויות שהוא זקוק להן בשימוש עם החומר הכתוב.
כתוצאה מהפרשה הזאת", מסיימת וייסלר את סיפורה עם שביב חיוך של סיפוק עמלים, "הגעתי למסקנה כי בקרב הציבור אין מודעות מספקת לעניין זכויות היוצרים הבסיסיות, והבנה שלא כל דיון בנושא חייב להגיע לכדי מלחמה אלא להפך: כשמודעים לכך שזכויות הן דבר בסיסי ולגיטימי ונעזרים בגורם המקצועי הנכון, חוסכים זמן ועגמת נפש".
שלא כמו הסיפור הזה, לא כל הסיפורים מסתיימים בהפי-אנד מושלם כל כך. פעמים רבות מסתיימים סיפורי גלגולים של חומר כתוב בסוף עגום, ובתוצאה מרה וצורבת.
הגורם העיקרי לעוגמות הנפש בעניין זכויות היוצרים נובע, כמו שאמרנו, מחוסר מודעות פשוט של שני הצדדים. הן בתחום שיתופי הפעולה – חוסר מודעות לכך שלכל צד ישנן זכויות בסיסיות וניתן להגיע להבנה בין הצדדים, והן ובעיקר בתחום ההעתקות: נושא רגיש ונפיץ, שגם בו אין מודעות מספקת: לא מצד המעתיקים שאינם מבינים את העומד מאחורי היצירה ואת ההגבלות על העתקתה, ולא מצד היוצרים, שלא תמיד מודעים לכך שבאפשרותם לעמוד בכבוד על זכויותיהם ולמנוע את העתקת יצירתם.
כאן פונה וייסלר לכלל האומנים, ומבקשת מהם: בבקשה, עמדו על זכויותיכם. הסבירו לאנשים את העומד מאחורי היצירה שלכם, בשרו להם על ההשקעה שהכנסתם בה. אנשים ברובם אינם רעים, הם רוצים לפעול טוב.
פשוט תסבירו להם.
---
קרדיט להעברה הלאה: מרים פרצמן
תודה לכל המשתתפים באשכול הזה.
תודה לניקים שעזרו, הן ברעיונות והן בהשראה.
תודה ל @מ"ם על ההברקה לכותרת.
תודה לכל הקוראים שהכתבה הזאת לא נוגעת אליהם, ומקרדטים תמיד.
תודה לאלו שיקרדטו מעתה והלאה.
הכותב בשם / מרים פרצמן
פורסם בפנינה, בקהילה
לא שוד לאור היום, לא פריצה באפלת הלילה, כן חוזר על עצמו שוב ושוב ומכונה גניבה: על העתקת חומר כתוב, השמטת קרדיט ופעולה פזיזה מחוסר מודעות || צעקה אילמת – חייבים לכתוב על זה || קרדיט אבק הגזל
מרים פרצמן
מרים פרצמן
"וואו, זה טוב!" היא מתמוגגת אל מול הפאנץ'-ליין החזק, קוראת אותו שוב, צוחקת בשנית ומזעיקה מהר חברה מהעמדה הסמוכה. "תראי, תראי איזה יופי של קטע שלחו לי".
"אוי, זה כל כך טוב", גונחת החברה מצחוק, "את חייבת לשלוח את זה ליוכבד ולציפי. הן תאהבנה את זה כל כך".
"וגם לרבקה, ולאסתי, ולאלישבע", היא מוסיפה את הצוות כולו, מכתבת את הרשימה הארוכה שתקבל את הקטע החזק ביותר שנשלח אליה אי פעם, ושולחת הלאה.
לדרך אל-חזור.
משחק באש
בשנת 2003 תבע עיתון 'מעריב' את חברת 'ביזנסנט' בתואנה כי החברה מעתיקה באופן שיטתי כתבות מעיתונה.
מכתבתו של יונתן דרורי, שהתפרסמה ב-DWO, עולה התמונה הבאה:
במשך שנים הפעילה חברת 'ביזנסנט' פלטפורמה של סקירות עיתונים יומיות, ובין היתר סקרה גם כתבות שהתפרסמו בעיתון 'מעריב'. במסגרת הסקירות, העתיקה הפלטפורמה של 'ביזנסנט' חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות, אך לא נתנה קרדיט אישי לכותבים שכתבו אותן. יצוין כי החברה כן נתנה קרדיט כללי לעיתון, אך השמיטה את קרדיט הכותבים, ועל כך הייתה התביעה.
העבירה הזאת, של העתקת חלק מכתבה בלי לקרדט את הכותב, עלתה ל'ביזנסנט' קנס של למעלה מ-3 מיליון שקל.
*
מועטים הסיפורים בנישה הזו שמסתיימים בסוף דרמטי כזה, מרביתם כוללים מסע ארוך ומורכב נפשית ופיזית שלרוב נעשה בדממה. יצאנו לסקר את הסיפורים שלא מסתיימים בבית המשפט, הם גם לא מגיעים לשם, אלא נושאים זעקה אילמת שנראה כי אף אחד לא שומע אותה.
מודעות?
"לא כולם מודעים למה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים", מספרת י. אריאלי, סופרת ועורכת, שנכוותה בעבר מהעתקת חומר כתוב. "לפעמים מתחשק לי לצאת ולצעוק לאלו שמעתיקים בלי מודעות: תקשיבו! יש מישהו שעומד מאחורי השורות האלו! המילים הכתובות לא נוצרו מאליהן!
אנשים, לא כולם – אבל חלקם, נוטים לפעמים לחשוב שקטע כתוב הוא מציאות קיימת, נטועה עוד מששת ימי בראשית. הם לא מבינים שמאחורי יצירה כתובה קיים יוצר, סופר ואמן, והוא אוהב את היצירה שלו. הוא השקיע בה. מועטים הסופרים שרואים בעבודה שלהם יצירה טכנית, הרוב המוחלט מהם משקיעים את מיטב נשמתם בחומר שיוצא מהם. בין אם מדובר בפיוט וגם כשמדובר במאמר מידע בנושא יבש. מילה כתובה היא אמנות, והיא יקרה ליוצר שלה. כשמעתיקים אותה – לוקחים משהו מהלב שלו".
המונולוג הכאוב של י. אריאלי הוא אחד מאינספור עדויות דומות ששמענו מסופרים כמוה שנכוו בהעתקת יצירותיהם. העלינו אותם על הכתב. נתנו במה לכאב שלהם. כאב שלעיתים אנחנו אחראיים לו.
שב ואל תעשה
"כתבתי שיר נחמד והיתולי בשם 'סימן שהם זו"צ'", כך מתחיל פיני גרינוולד, סופר וכתב סאטירה, לספר על הפעם הראשונה שנכווה בהעתקה. "פרסמתי את השיר תחת שמי ברשימת תפוצה ספרותית בה אני כותב מדי פעם, ושכחתי מהעניין.
העולם לא שכח.
השיר התחיל לרוץ במהירות הלאה, עובר מיד ליד ומחבר לחבר ומכפיל את עצמו במהירות מסחררת. הוא חזר אליי, אישית, מספר פעמים, ונדהמתי כשפתחתי אותו וגיליתי ש... לא מוזכר בו שם הכותב. הכותרת הייתה חפה מכל שם יוצר, וכך בכל ההעתקים: חוסר קרדיט צועק.
בתחילה החמיאה לי העובדה הפשוטה שהשיר מוצלח ותופס, עד שהוא רץ הלאה במהירות גדולה כל כך. אבל לצד ההנאה באו הכאב ועוגמת הנפש הגדולה: צרבה לי השמטת הקרדיט. הציק לי חוסר ההכרה.
למען הכנות, אספר שלא כתבתי את כל השיר. כתבתי כמה בתים, לאחריהם שלחתי אותו לחבר מוכשר שהוסיף לי עוד בית-שניים. כשפרסמתי את השיר הלאה, לא אזכרתי את החלק של החבר בכתיבת השיר ולא נתתי לו קרדיט. אני חושב שמשמיים קיבלתי עונש מידה כנגד מידה. אני לא נתתי קרדיט למי שמגיע, ולכן גם לא קיבלתי את הקרדיט שלי...
כך או כך, העונש היה לא פשוט ומאכזב מאוד. קשה לתאר תחושה של כותב שמגלה חומר כתוב שלו שמסתובב ללא קרדיט".
ניסית לעשות משהו בעניין?
"בפעמים הראשונות עוד ניסיתי להתחקות אחר עקבותיו של 'המדליף'. רציתי להעמיד אותו לדין, לסגור איתו חשבון, להרביץ בו שיחת מוסר... טוב, האמת שרציתי לספר לו על התחושות שלי. שיידע לא לעשות זאת בפעם הבאה. פניתי לחבר ששלח לי בתום לב את השיר הראשון שהועתק, ושאלתי אותו מהיכן קיבל אותו. מהר מאוד הבנתי שהמצוד הוא כמרדף אחר הרוח: השיר פורסם באלפי העתקים ולעולם לא יחזור לבעלותי.
מאז התופעה חזרה על עצמה בווריאציות שונות, כשהעיקרון נשמר: חומר שכתבתי ופרסמתי בפלטפורמות שונות הועתק והועבר הלאה, בלי קרדיט.
באחת הפעמים הגדילה לעשות קוראת אחת, ששלחה הלאה קטע שכתבתי לקראת הבחירות, והוסיפה באדיבותה: 'חברות יקרות, משהו ששירבטתי לקראת הבחירות... תהנו'".
כמה ימים אחרי פרסום אחד השירים שלי ללא קרדיט, קיבלה אותו אחותי מחברתה. כאקט של רצון טוב, הגיבה אחותי: את השיר הזה כתב אח שלי. החברה השיבה לה תשובה בסגנון של: 'כן, בטח, אח שלך גם בנה את מגדל אייפל'. זו הייתה הפעם שהבנתי סופית שכשחומרים שלי מועתקים הלאה ללא קרדיט – הם אבדו לי לנצח. אין סיכוי שיהיו אי פעם מוכרים בשמי.
פתאום הבנתי את הזמרים שמתלוננים על תופעת הצריבות וההעתקות. אבל בעוד שם – כולם מבינים את ההפסד שלהם, כי מדובר בהפסד כספי ניכר, במקרה של חומר כתוב שנגנב הקהל לא תמיד מבין מה הבעיה. אנשים לא בהכרח יודעים על כמות ההשקעה שמאחורי חומר כתוב, ובעיקר על חשיבות המוניטין של הכותב".
והתחושה?
למרות הפעמים הרבות שהדבר נשנה, מודה גרינוולד, כאב הפגיעה לא התכהה בכהוא זה. קשה לדעת שמשהו שהשקעת בו מתפרסם ואתה אינך קוטף את פירות ההשקעה.
יצוין כי ישנם כותבים שנגרם להם גם הפסד כספי, מלבד עוגמת הנפש הרגשית: תמחור יצירות מתבצע לעיתים בצורה זולה יותר כאשר פרסומן כולל קרדיט, זאת מכיוון שהוספת קרדיט על יצירה פועלת להגדלת המוניטין של היוצר, שמייצר לקוחות. כשיצירות מתפרסמות ללא קרדיט – המוניטין נשאר סטטי, כך יוצא שבעקיפין מאבדים לקוחות. זאת סיבה נוספת לכך שגניבת היצירות כואבת כל כך ליוצרים.
משל לעקרת בית, מדגים גרינוולד, שהכינה סעודת שבע ברכות מושקעת במיוחד. הגיעו האורחים, התיישבו לסעודה, טעמו מהמדענים וליקקו אצבעות, אבל אף אחד לא החמיא. אף אחד לא ידע מי אחראי לסעודה.
איש לא ידע שאת הכנת את האוכל, איש לא הכיר בך כמארגנת האירוע. לא קרדיט, לא מחמאה, כלום. איך תרגישי עם זה? לא תחושי החמצה כלשהי? לא תרצי הכרה בהשקעה שלך?
בעוד שבאירוע שבע ברכות תמצאי דרך לרמז לאורחים שאת אחראית לכל המטעמים, במקרה של העתקת חומר כתוב אין עם מי לדבר. אין אחרי מי לרדוף ולהגיד: הי, רגע, אני כתבתי את זה... החומר שלך אבוד.
ממה לדעתך נובעות ההעתקות?
"ברור לי שזה לא נעשה מרוע לב, אלא מחוסר מודעות נטו", פוסק גרינוולד חד משמעית. "אנשים פשוט לא מודעים לעובדה שגם בחומר כתוב הקרדיט חשוב, לא רק בשירים או הרצאות. אפילו אם מדובר במאמר טכני או מקצועי – עדיין, המילים הללו לא נכתבו מאליהן. יוצר עומד מאחוריהן.
אישית, כשאני נתקל בחומר כתוב ורוצה להעביר אותו הלאה, אני תמיד בודק למי שייך הקרדיט. גם אם זה דורש טרחה כלשהי – לא מעבירים הלאה חומר כתוב בלי קרדיט ליוצר. זה שווה את הזמן (הקצר, בדרך כלל), של שימת לב לפרט החשוב הזה..."
מה תרצה להעביר הלאה לקוראים?
"אנחנו חיים בדור של שיתופים", אומר גרינוולד לאחר מחשבה קצרה. "בין אם זה העברת מתכונים, בין אם מדובר בתמונות, מאמרים מעניינים או רעיונות. כל כך קל ללחוץ על הכפתור ולשלוח הלאה, כל כך פשוט לשכוח את מה שניצב מאחורי ההעברה.
לא בכדי אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". הצגת הדברים תחת שם האומר אותם היא יסוד חשוב, ואינו זניח בכלל כמו שאנשים נוטים לחשוב לפעמים. הגמרא עצמה מלאה ב'רשימות קרדיטים' ארוכות ומפורטות: רב אל"ף אמר בשם האמורא בי"ת, שלמד מהאמורא גימ"ל וכן הלאה.
לפני שאתם משתפים, זכרו שיש יוצר העומד מאחורי הטקסט. תקדישו לו זמן קצר ותנו לו את הכבוד והקרדיט על היצירה שלו. תביאו בכך גאולה לעולם".
כתבתי שיר, החתימה אבדה
"בקרב הציבור לא תמיד יש מודעות מספקת לעומד מאחורי הקלעים בעולם ההפקה. לאדם שכתב את היצירה, לזה שחיבר אותה ולזה שהלחין".
כך מתחילה גם יהודית שיקמן, מחברת ומלחינה את סדרת הקלטות הפופולאריות 'יהודים הם בני מלכים', את המונולוג הכואב שמלווה אותה מאז הוצאת הקלטת הראשונה שלה לפני כארבעים שנה.
בצהרי יום בהיר אחד, עוד בימים ההם כשהופעות בית הספר כללו תוכן ותפאורה פשוטים, פגשה שיקמן שכנה חביבה שסיפרה לה סיפור פשוט, שגרם לה להבין לראשונה עד כמה חמור חוסר המודעות הרווח בקרב הציבור.
"הייתי אתמול במסיבת סידור בבית הספר של ביתי", סיפרה החברה, "והוצג בה מחזמר יפהפה עם השיר 'עקיבא', שיר שאת כתבת. רעיון המחזמר היה חדשני וההפקה מושלמת, כך שבסיומו של האירוע ניגשתי למורה להחמיא לה על הביצוע, וגם להתעניין אצלה כאילו באגביות מי כתב את השיר".
"מה היא ענתה?" הסתקרנה שיקמן.
"המורה ענתה: 'את השיר כתבה אגודת הריתמיקאיות'".
*
סיפור המורה ואגודת הריתמיקאיות היה רק יריית הפתיחה במסכת כאובה וארוכה של העתקות חוזרות ונישנות שחוותה שיקמן, השמטות קרדיט שגרתיות והתכחשות בוטה ליוצר היצירה. מסכת רצופת מהמורות שהיא חווה עד עצם היום הזה, ועדיין מקפידה להתמיד בפועלה להחדרת המודעות והגברתה בקרב הציבור.
"ברור לי שהעתקות ללא קרדיט אינן נובעות מרוע לב, הן נובעות מחוסר מודעות פשוט", כך מציינת גם שיקמן, כמו מרבית בעלי המקצוע בתחום. "דיברתי עם אנשים שהעתיקו את יצירותיי, שמעתי את הצד שלהם. ברוב מוחלט של הפעמים – הם פשוט לא חשבו שיש צורך בקרדיט. לא ידעו על כל המאמץ וההשקעה שהכנסתי ביצירה.
כשיצאה פעם לאור קלטת עם שירים שכתבתי אני, בדקתי וגיליתי שאין בה כל קרדיט או אזכור לשם לכותב שלהם. ביררתי מי המוציא לאור, והתברר לי כי מדובר בזמר שכילד צעיר היה שר במקהלת הילדים שלי... איתרתי את פרטי הקשר שלו, פניתי אליו וביקשתי לדעת מדוע לא ביקש רשות מכותב השירים לפני פרסומם. השאלה שלי היכתה אותו בשוק. הוא סיפר שפשוט לא חלם לרגע שיש צורך לבקש רשות. הוא חשב שמגיע לו פרס..."
איך מעלים את המודעות?
אותה שכנה המוזכרת לעיל, סיפרה כי מאז אותו מקרה היא מקפידה להחדיר לילדים שלה את חשיבות מתן הקרדיט בדרך מקורית ומיוחדת. בכל לילה, כשהיא מקריאה לילדיה סיפור לפני השינה, היא פותחת את הסיפור בהקראה של רשימת הקרדיטים בתחילת הספר. מי כתבה, מי ציירה ואפילו מי ניקד.
"לאחר כמה העתקות כאובות שחוויתי", ממשיכה שיקמן לשתף, "אני מקפידה מאוד למלא את אחריותי במערכה, ולהסביר לאנשים את חשיבות מתן הקרדיט. בכל פעם שאני שומעת על העתקה של יצירה שלי אני יוצרת קשר עם המעתיק, ומספרת לו על הכאב שנגרם לי. נכון שזה לא נעים וגורם לי להרבה חוסר נוחות, אבל במקרים כאלו אין מקום להשתמטות. האחריות שלי היא להסביר לאנשים את הכאב שנגרם לי ולתת להם את ההזדמנות להתנצל.
ברוב מוחלט של הפעמים בהם יצרתי קשר עם המעתיק – נתקלתי בהלם מוחלט מהצד השני ובהתנצלות עמוקה. היו גם פעמים ספורות שביקשתי מהמעתיקים לפנות לרב, לשאול מה יש לעשות לאחר ההעתקה. בדרך כלל תשובת הרב הייתה שיש צורך לשלם לי על היצירה, אך מכיוון שהמטרה שלי היא להעלות למודעות את חשיבות מתן הקרדיט ולא לעשות מההעתקה עסקים, במרבית הפעמים אני אומרת למעתיקים שאין צורך לשלם לי אלא פשוט לחשוב בפעם הבאה".
בנוסף לטלפונים שמקפידה שיקמן לבצע, היא גם ממליצה ליוצרים צעירים למנוע מעצם עוגמת נפש כבר בתחילת דרכם, ולכתוב את יצירותיהם בארגון 'אקו"ם' שעוזר להם לשמור על זכויותיהם. באופנים האלו, כך היא מסכמת, מקווה שיקמן למנוע העתקות מיותרות, ולהחדיר לציבור שאכן, מתן הקרדיט חשוב ובסיסי והשמטתו היא דבר לא הוגן ולא מוסרי.
מוסר גם בחוק
כשמדברים על העתקת יצירות ספרותיות, מגיעים לבחון גם את ההיבט החוקי בענייני הגבלות פרסום והפצת חומרים הלאה.
דיברנו עם אסתי וייסלר, עורכת דין, עו"סית ומגשרת, שמרחיבה ומעשירה מניסיונה בנושא זכויות היוצרים על חומר כתוב.
"נתחיל מזה שללא ספק – חוק זכויות היוצרים מונה את היצירה הספרותית כיצירה הזכאית להגנה", אומרת וייסלר. "נכון שלא מדובר ביצירה מוזיקאלית או דרמטית שההשקעה בה ניכרת לכל אדם, אך גם יצירה כתובה היא יצירת אומנות לכל דבר ועניין, וחל עליה חוק הגנת היוצר".
כדי להבין את העומד מאחורי החוק ולדעת מה צריך לעשות, נפרט את שתי הזכויות העיקריות להן זכאי כל יוצר:
הזכות הראשונה בענייני הקניין הרוחני היא הזכות הכלכלית. אסור לאדם להרוויח כסף ו/או רווח מסחרי אחר מיצירתו של יוצר. זוהי זכות בסיסית ומובנת לכולם, ורוב האנשים גם מכירים אותה ומודעים אליה: אין להעתיק, להמחיז, להפיץ או לצלם יצירות של אדם אחר.
הזכות השנייה, שאליה לא כולם מודעים, היא הזכות המוסרית. על פי החוק כל יוצר זכאי להגנה מוסרית על היצירה שלו, הגנה שאוסרת על האדם לפגוע ביצירה או להשמיט את שם היוצר ממנה.
ההגנה המוסרית הזאת מהווה חלק מזכויותיו של כל יוצר, ומעגנת את זכותו למתן קרדיט על יצירתו. כשאדם פועל בניגוד לאמור בחוק זכויות היוצרים, הוא מבצע מה שמכונה 'עוולה אזרחית', וגם עובר עבירה פלילית.
מהו העונש למפרסם יצירה ספרותית ללא קרדיט?
"פרסום יצירה ללא קרדיט יכולה להיות הפרה של חוק זכויות היוצרים", עונה וייסלר. "אדם שמפר את חוק זכויות היוצרים צפוי לסנקציה אזרחית, וגם לסנקציה פלילית. מה זה אומר בפועל? הסנקציה האזרחית באה לידי ביטוי בתשלום פיצוי ליוצר, סכום שיכול להגיע עד ל-100,000 ש"ח לכל הפרה. בנוסף החוק מדבר גם על סנקציות פליליות, בדמות מאסר(!). חשוב לציין כי כל תביעה חייבת להיעשות לאחר קבלת היתר מרב מוסמך.
המטרה בסנקציות אלו היא לתת הגנה ליוצר על מנת לתמרץ אותו להמשיך וליצור. בהעדר הגנה מתאימה – לא משתלם ליוצר להשקיע ביצירה, כי עם חשיפתה היא תועתק והיוצר לא יוכל אפילו לכסות את הוצאותיו. פרנסתו תיפגע באופן הזה והוא יפנה להשקיע את זמנו באפיקים משתלמים ובטוחים יותר עבורו".
מלבד העתקת חומר כתוב בשלל הז'אנרים הקיימים, קיים גם סיווג נוסף הנוגע לבמה שבה מתפרסמת היצירה. גם כאן, מבהירה וייסלר נקודה הכרחית שלא ידועה לאנשים רבים:
"יש להדגיש שמבחינה חוקית, אין שום הבדל בין פרסום חומר כתוב בגרסה מודפסת, לבין הפצת חומר כתוב בצורה דיגיטלית. שליחת סיפור, שיר, מאמר או כל יצירה אחרת באופן דיגיטלי ובהשמטת קרדיט היוצר – היא עבירה והפרה בוטה של חוק זכויות היוצרים".
חייבים לדבר על זה
"כמי שעוסקת בתחום, אני נזכרת באחד המקרים שטיפלתי בהם", משתפת וייסלר בחוויה אישית. "ליוויתי פעם סופרת שכתבה מחזה לסמינר במרכז הארץ. מדובר היה במחזה ארוך ויקר, והסופרת ביקשה ממני לייצג אותה במשא ומתן מול הסמינר לגבי זכויות היוצרים על החומר: למי מיוחסות הזכויות? האם המחזה שייך עתה לסמינר, לאחר שנקנה על ידם, או שעדיין בבעלותה של הסופרת והיא רשאית להשתמש בו? כמובן שישבתי איתה והסברתי לה את האופציות העומדות לרשותה, על מנת לאפשר לעסקה לזרום לטובת שני הצדדים.
לאחר תקופה כלשהי, גורם בסמינר חשב על האפשרות שאייצג את שני הצדדים ואערוך ביניהם את ההסכם. התברר שהעסקה מתגלגלת כבר חודשים ארוכים, והצדדים מתקשרים למצוא את הגורם המקצועי שיביא אותה לידי גמר.
הרעיון שאייצג את שני הצדדים הציף שוב את חוסר האמון ביניהם. איך ייתכן שאותה עורכת דין תייצג את שני הצדדים היריבים? רק לאחר שיחה והסברה הגיעו הצדדים להבנה כי אכן, גם אם הם עומדים אחד מול השני זה עוד לא אומר שהם יריבים... על הפרק עומדות זכויות חשובות ולגיטימיות, וכל צד יכול לקבל את שלו עם מאה אחוז הכלה והבנה לזכויותיו של הצד השני.
לשמחתי הרבה ההסבר עשה את שלו, קיבלתי אור ירוק להתקדם והעסקה נחתמה לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים. הסופרת קיבלה את מה שחשוב לה בעניין הזכויות, והסמינר קיבל את היכולות והאפשרויות שהוא זקוק להן בשימוש עם החומר הכתוב.
כתוצאה מהפרשה הזאת", מסיימת וייסלר את סיפורה עם שביב חיוך של סיפוק עמלים, "הגעתי למסקנה כי בקרב הציבור אין מודעות מספקת לעניין זכויות היוצרים הבסיסיות, והבנה שלא כל דיון בנושא חייב להגיע לכדי מלחמה אלא להפך: כשמודעים לכך שזכויות הן דבר בסיסי ולגיטימי ונעזרים בגורם המקצועי הנכון, חוסכים זמן ועגמת נפש".
שלא כמו הסיפור הזה, לא כל הסיפורים מסתיימים בהפי-אנד מושלם כל כך. פעמים רבות מסתיימים סיפורי גלגולים של חומר כתוב בסוף עגום, ובתוצאה מרה וצורבת.
הגורם העיקרי לעוגמות הנפש בעניין זכויות היוצרים נובע, כמו שאמרנו, מחוסר מודעות פשוט של שני הצדדים. הן בתחום שיתופי הפעולה – חוסר מודעות לכך שלכל צד ישנן זכויות בסיסיות וניתן להגיע להבנה בין הצדדים, והן ובעיקר בתחום ההעתקות: נושא רגיש ונפיץ, שגם בו אין מודעות מספקת: לא מצד המעתיקים שאינם מבינים את העומד מאחורי היצירה ואת ההגבלות על העתקתה, ולא מצד היוצרים, שלא תמיד מודעים לכך שבאפשרותם לעמוד בכבוד על זכויותיהם ולמנוע את העתקת יצירתם.
כאן פונה וייסלר לכלל האומנים, ומבקשת מהם: בבקשה, עמדו על זכויותיכם. הסבירו לאנשים את העומד מאחורי היצירה שלכם, בשרו להם על ההשקעה שהכנסתם בה. אנשים ברובם אינם רעים, הם רוצים לפעול טוב.
פשוט תסבירו להם.
---
קרדיט להעברה הלאה: מרים פרצמן
