הנושאים החמים
הנושאים החמים
דמעות רותחות מרתיחות את כיסוי העניים, טיפה אחר טיפה.
בסך הכל מיכאל מנסה להירדם. אך ההתרגשות, המחשבות, והציפייה להגעה לארץ הקודש מנעו ממנו להרפות את שריריו ולשקוע במנוחה.
זמן רב הוא מתכנן את הנסיעה. בעצה עם המשגיח הוא בנה לעצמו תכנית חיזוק מסודרת, בתפילה ובתורה, בהנהגה ובטהרה. והפרס הגדול – נסיעה לארץ הקודש.
בפלייליסט שלו כבר מתנגנים זמן רב שירי געגוע וציפייה לארץ ישראל, ובעיקר לירושלים עיר הקודש...
הוא כבר יודע לשיר כמעט בלי מבטא צרפתי את רוב השירים, 'אני חושב על ירושלים עיר הקודש'.. 'על זה היה דווה ליבנו'...
משום מה, מיכאל פחות התחבר ל'כל הדרכים' של פריד. המקצב והקצב פחות התאימו לגעגוע העמוק שלו.. בחור יהודי שעוד לא זכה לבקר בירושלים.
גם בטיסה, לאחר שסיים בפעם ה'מי יודע כמה' את פרק עט בהתרגשות רבה, 'אלוקים, באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים'... הוא מנסה להרגיע את עצמו עם מעט שירי רגש, אך הדמעות מרטיבות את עיניו שוב ושוב. 'על כן ציון במר תבכה'...
האם היום הוא הולך לראות את שריד בית המקדש? האם היום הוא יזכה לעמוד ליד הקיר עליו מתפללים יהודים כבר למעלה מאלפיים שנה? האם היום הוא יצליח לראות את רצפת העזרה, המקום בו שחטו קרבנות לה'?!
עם הנחיתה, תופס מיכאל מונית, ונוסע היישר אל הכותל המערבי.
נכון. הוא עייף, הוא מותש, הוא רעב, הוא לא מספיק רענן... אך הוא כבר לא יכול לחכות יותר.
כשהוא נחשף לחומות העיר העתיקה במלוא עוצמתם, וסביבם מהלכים ערלים וכעכים, הוא כבר כמעט לא מצליח לראות כלום, הדמעות מטשטשות את ראייתו... נהג המונית מתעניין בשלומו – 'מישהי עזבה אותך בחורצי'ק? לא נורא, תבוא מישהי אחרת'...
מיכאל אפילו לא שומע... הוא שקוע בשרעפים.
בעיניים כמעט עצומות הוא מגיע איך שהוא אל קיר האבן הקר, כותל התפילות החם, ושופך את ציפייתו ותשוקתו בשתיקה ארוכה ארוכה...
קול צחוק קליל וגס קוטע את חוט מחשבתו והמיית רגשותיו. 'מה?! מצליחים לשמוע את הערלים שמעבר לכותל?!' הוא מהרהר בכאב.
כשהבזק של אור מנצנץ על דמעותיו, הוא מנגב מעט את עיניו בממחטה שבידו, ומביט מעט סביבו.
מיכאל מחוויר.
בחורים מחויכים עם תיקי טיולים מתווכחים בלהט על טקס חילופי השרות במשרד התחבורה...
תיירים מגוחכים עם כיפות קרטון מצטלמים מחובקים כמו מול מגדל אייפל...
מניין מזדמן מסיים מאחוריו תפילת מנחה, במהירות שאינה מביישת את הרכבת המהירה בסין...
וכולם מחויכים ורגועים, שלוים ושמחים...
ומיכאל רק רוצה לתפוס אחד אחד, לנער את כתפיו, ולזעוק בקול - - -
'יהודים!! הלב שלכם קפא?!'...
התנצלות מעומק לב. אם ציפיתם לחייך, ולא הצלחתם. אם ציפיתם לפאנץ' והוא לא הגיע. אם חיכיתם למשחקי מילים ושנינות סמויה, והתאכזבתם.
לקראת עשרה בטבת, הייתי חייב לפרוק את הלב היכן שהוא. סולחים לי?
בסך הכל מיכאל מנסה להירדם. אך ההתרגשות, המחשבות, והציפייה להגעה לארץ הקודש מנעו ממנו להרפות את שריריו ולשקוע במנוחה.
זמן רב הוא מתכנן את הנסיעה. בעצה עם המשגיח הוא בנה לעצמו תכנית חיזוק מסודרת, בתפילה ובתורה, בהנהגה ובטהרה. והפרס הגדול – נסיעה לארץ הקודש.
בפלייליסט שלו כבר מתנגנים זמן רב שירי געגוע וציפייה לארץ ישראל, ובעיקר לירושלים עיר הקודש...
הוא כבר יודע לשיר כמעט בלי מבטא צרפתי את רוב השירים, 'אני חושב על ירושלים עיר הקודש'.. 'על זה היה דווה ליבנו'...
משום מה, מיכאל פחות התחבר ל'כל הדרכים' של פריד. המקצב והקצב פחות התאימו לגעגוע העמוק שלו.. בחור יהודי שעוד לא זכה לבקר בירושלים.
גם בטיסה, לאחר שסיים בפעם ה'מי יודע כמה' את פרק עט בהתרגשות רבה, 'אלוקים, באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים'... הוא מנסה להרגיע את עצמו עם מעט שירי רגש, אך הדמעות מרטיבות את עיניו שוב ושוב. 'על כן ציון במר תבכה'...
האם היום הוא הולך לראות את שריד בית המקדש? האם היום הוא יזכה לעמוד ליד הקיר עליו מתפללים יהודים כבר למעלה מאלפיים שנה? האם היום הוא יצליח לראות את רצפת העזרה, המקום בו שחטו קרבנות לה'?!
עם הנחיתה, תופס מיכאל מונית, ונוסע היישר אל הכותל המערבי.
נכון. הוא עייף, הוא מותש, הוא רעב, הוא לא מספיק רענן... אך הוא כבר לא יכול לחכות יותר.
כשהוא נחשף לחומות העיר העתיקה במלוא עוצמתם, וסביבם מהלכים ערלים וכעכים, הוא כבר כמעט לא מצליח לראות כלום, הדמעות מטשטשות את ראייתו... נהג המונית מתעניין בשלומו – 'מישהי עזבה אותך בחורצי'ק? לא נורא, תבוא מישהי אחרת'...
מיכאל אפילו לא שומע... הוא שקוע בשרעפים.
בעיניים כמעט עצומות הוא מגיע איך שהוא אל קיר האבן הקר, כותל התפילות החם, ושופך את ציפייתו ותשוקתו בשתיקה ארוכה ארוכה...
קול צחוק קליל וגס קוטע את חוט מחשבתו והמיית רגשותיו. 'מה?! מצליחים לשמוע את הערלים שמעבר לכותל?!' הוא מהרהר בכאב.
כשהבזק של אור מנצנץ על דמעותיו, הוא מנגב מעט את עיניו בממחטה שבידו, ומביט מעט סביבו.
מיכאל מחוויר.
בחורים מחויכים עם תיקי טיולים מתווכחים בלהט על טקס חילופי השרות במשרד התחבורה...
תיירים מגוחכים עם כיפות קרטון מצטלמים מחובקים כמו מול מגדל אייפל...
מניין מזדמן מסיים מאחוריו תפילת מנחה, במהירות שאינה מביישת את הרכבת המהירה בסין...
וכולם מחויכים ורגועים, שלוים ושמחים...
ומיכאל רק רוצה לתפוס אחד אחד, לנער את כתפיו, ולזעוק בקול - - -
'יהודים!! הלב שלכם קפא?!'...
התנצלות מעומק לב. אם ציפיתם לחייך, ולא הצלחתם. אם ציפיתם לפאנץ' והוא לא הגיע. אם חיכיתם למשחקי מילים ושנינות סמויה, והתאכזבתם.
לקראת עשרה בטבת, הייתי חייב לפרוק את הלב היכן שהוא. סולחים לי?
נערך לאחרונה ב:
