הנושאים החמים
הנושאים החמים
מבחוץ זה היה ממש נוצץ.
חיים וחיה היו זוג מהאגדות, ביקום מקביל אולי היו אפילו מככבים בפרסומות.
זה את זה כינו רק בכינויי חיבה, נשמה, מאמי, בייב, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.
חיים היה נראה תמיד מטופח, מקולח, משובח, מסודר ומכובד, כמו בחור ביציאה לשידוך.
וחיה מצידה נראתה גם כמו שצריך, מגונדרת, מאופרת, מאורגנת ומבושמת, כמו אישה בשעתה הטובה.
אבל בפנים היה מעט שונה.
חיים וחיה היו זוג מלאי דאגות. ביקום מקביל אולי היו אפילו קופצים מבניין רב קומות.
זה את זה כינו בשלל כינויי גנאי, דביל, סתומה, XXXXX, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.
חיים היה תמיד נרגן, כעסן, דאגן, חמדן ותככן. כמו בחור רגע אחרי ששידוך נפל.
וחיה מצידה התהלכה בחלוק בית מרוט, סרוח, בצבע צבאי דהוי. מקטרת, ממלמלת, מדובבלת ודביקה, כמו אשכנזיה בסוף תשעה באב.
מבחוץ זה היה כל כך נוצץ.
חיים וחיה נשאו משרות רמות. משרות שלאנשים מן השורה, הם היו רק בחלומות.
חיים, מרצה בכיר, לשלום בית כמובן. וחיה, מנטורית העצמה לסדר וארגון.
חיים תקתק הרצאות בקצב מסחרר, וסגר פגישות במחיר שאפשר רק לדמיין.
וחיה זמזמה זום אחר זום, מטפטפת טיפים לסדר בדירה, ומייעצת עצות לארגון המחשבה.
אבל בפנים היה מעט שונה.
חיים וחיה התקוטטו כמו חתולים בקרן רחוב, והבית הפוך על ראשו ועל קרבו.
חיים, מקניט ולועג בשפה זורמת וחותכת, גודע כל יוזמה במשיכת אף מאנפפת.
וחיה מאחרת יום אחר יום, ומתעלפת כל פעם לראות את הארון.
מבחוץ זה נשמע כל כך נוצץ.
חיים וחיה האירו פנים. חיוכים, נפנופי היי וביי, קריצות וניצוצי הומור, חברתיים, צהלוליים ועליזים.
אבל מבפנים: קיטורים עד לב שמים, זה את זה כיבדו רק בזרנוקי מים, פרצופים כעוסים ופנים זועפות.
והקנאה של השכנים – אוי – קשה כמוות. הלוואי ישכון השלום אצלינו כמו אצל חיים וחיה... הלוואי.
חיים וחיה היו זוג מהאגדות, ביקום מקביל אולי היו אפילו מככבים בפרסומות.
זה את זה כינו רק בכינויי חיבה, נשמה, מאמי, בייב, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.
חיים היה נראה תמיד מטופח, מקולח, משובח, מסודר ומכובד, כמו בחור ביציאה לשידוך.
וחיה מצידה נראתה גם כמו שצריך, מגונדרת, מאופרת, מאורגנת ומבושמת, כמו אישה בשעתה הטובה.
אבל בפנים היה מעט שונה.
חיים וחיה היו זוג מלאי דאגות. ביקום מקביל אולי היו אפילו קופצים מבניין רב קומות.
זה את זה כינו בשלל כינויי גנאי, דביל, סתומה, XXXXX, ועוד כמה שאי אפשר לפרט.
חיים היה תמיד נרגן, כעסן, דאגן, חמדן ותככן. כמו בחור רגע אחרי ששידוך נפל.
וחיה מצידה התהלכה בחלוק בית מרוט, סרוח, בצבע צבאי דהוי. מקטרת, ממלמלת, מדובבלת ודביקה, כמו אשכנזיה בסוף תשעה באב.
מבחוץ זה היה כל כך נוצץ.
חיים וחיה נשאו משרות רמות. משרות שלאנשים מן השורה, הם היו רק בחלומות.
חיים, מרצה בכיר, לשלום בית כמובן. וחיה, מנטורית העצמה לסדר וארגון.
חיים תקתק הרצאות בקצב מסחרר, וסגר פגישות במחיר שאפשר רק לדמיין.
וחיה זמזמה זום אחר זום, מטפטפת טיפים לסדר בדירה, ומייעצת עצות לארגון המחשבה.
אבל בפנים היה מעט שונה.
חיים וחיה התקוטטו כמו חתולים בקרן רחוב, והבית הפוך על ראשו ועל קרבו.
חיים, מקניט ולועג בשפה זורמת וחותכת, גודע כל יוזמה במשיכת אף מאנפפת.
וחיה מאחרת יום אחר יום, ומתעלפת כל פעם לראות את הארון.
מבחוץ זה נשמע כל כך נוצץ.
חיים וחיה האירו פנים. חיוכים, נפנופי היי וביי, קריצות וניצוצי הומור, חברתיים, צהלוליים ועליזים.
אבל מבפנים: קיטורים עד לב שמים, זה את זה כיבדו רק בזרנוקי מים, פרצופים כעוסים ופנים זועפות.
והקנאה של השכנים – אוי – קשה כמוות. הלוואי ישכון השלום אצלינו כמו אצל חיים וחיה... הלוואי.
