הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא מטלפנת במהירות. בקושי שומעת את קול החיוג בין הרעש שמייצרים הילדים סביבה. צליל תפוס.
קול ניפוץ נשמע מאחוריה, היא מסתובבת בתנופה, מביטה עצבנית בבניה. נושכת שפתיים בחוזקה. למה היא מתנהג כמו תינוק? גיל 10 הוא מניין שנים מכובד מספיק, לדעתה.
היא מסתובבת שוב, מביטה במסך הקטן. מתנשמת.
החיוג החוזר מעלה פירות, ב"ה.
"שילה?" הקול שלה עייף. "הלו? אמונה? מה קורה שם? פרץ לנו עדר פילים לבית?" חיוך מוסתר בקולו "זה האחים שלך שהחליטו להפוך לפילים. מקווה שזמנית" היא מנסה לכעוס בכוח, שהדמעות לא יברחו לה פתאום.
"למה התקשרת?" שילה ממוקד כמו תמיד, קולו מרצין מעט. "זה.. זה אבא" היא מנסה למשוך את המילים, לא מסוגלת.
"אבא הוא--"
"מה קרה לו?" קולו עולה, חרד. "דברי כבר, אמונה!" יפחות עלו מעבר לקו.
"הוא נעצר הבוקר, באשמת.. באשמת.. רצח"
"מה???" הוא המום. "א--איך?" אמונה מתרחקת מההמולה, טורקת את דלת החדר שלה. "זה היה בחזור מירושלים, כמעט היה שם פיגוע. מזל שלאבא היה נשק והוא ירה בו. בול" חיוך מבליח לרגע. "את.. את היית שם?" מנסה שילה להבין. היא מהנהנת, שוכחת שהיא בשיחה. "ונחש מה? תוך דקה הימ"ר ש"י היו במקום. כדי שהרוצח המתועב יבוא על עונשו, כמובן. טרור יהודי" היא צינית, מרירה.
"ונפצעתם או משהו?" קולו מלא חשש. "לא משהו רציני" היא מושכת באפה "כמה שריטות.. זה היה פשוט נס. הוא התחיל לזרוק בקתבי"ם לחלונות, ונעמד ממש מול החלון של הנהג.. עם האקדח.. והפלתי את כל הילדים לרצפה של האוטו, ובניה—נראה לי שהוא בטראומה. הוא מתנהג נורא.." היא נעצרת כדי לנשום.
"בטח טרואמה.." הוא מסנן. "איך לא יהיה לו כשהוא ניצל בנס מפיגוע ואבא שלו נעצר שניה אחרי"
"הם פשוט אסרו אותו" אמונה ממשיכה לשפוך "מול העיניים שלי ושל כולם. גרם אחד של לב אין להם." היא מסננת חנוקות. "כל הקטנים התחילו לבכות ולילל בתוך האוטו. והם? לא איכפת להם. קלגסים ש---" היא מתאפקת, בכוח "אל תשאל איך חזרנו הביתה. תזכור כשאתה בא להגיד תודה אליהו שהיה שם בול בזמן.. ואמא, היא לא מסוגלת לזוז בגלל ההריון כבר שבוע, ואבא בכלל תכנן לנסוע איתה היום לבית רפואה, ו--" היא מתנשפת, שוב. "אוף. למה, למה הכל מסתבך כל כך, השם??"
שילה שותק. רק יפחותיה של אמונה קורעות את הדממה. היא לא מרוכזת בכלום, גם לא בשקט המוזר שנשמע פתאום מהסלון.
***
הידיים שלו עפו לכל עבר בתזזיתיות. הוא לא יכול כבר עם השקט הזה מאז שלקחו את אבא. חם לו מבפנים, לוהט.
נמאס כבר מהערבים האלה, והימ"ר ש"י הזה, גם כן.
ועכשיו כל הסיפור עם אמא. פשוט בא לו לבכות. אבל הוא לא בוכה. הוא גבר, רק ילדות קטנות בוכות..
כאילו מישהו מתואם עם המחשבות שלו, הוא שומע מהמסדרון בכי כזה קטן, חנוק.
הוא מתקרב, מתנשף.
זו אמונה. אמונה בוכה. למה? חשבתי שבחורות גדולות לא בוכות. הוא בכל אופן, בחיים לא שמע אותה בוכה..
הוא משתתק, מבוהל. אם אפילו אמונה בוכה סימן שהמצב ב א מ ת גרוע. אמאל'ה!
פתאום הוא קולט את כל הקטנים סביבו. שקטים, כמעט מתחילים לבכות בעצמם.
הוא לא מסוגל. פשוט לא.
תוך שניה הרגליים שלו ניתזות משם, מדלגות מעל הדלת. החוצה.
אשמח ממש לתגובות וביקורת!
קול ניפוץ נשמע מאחוריה, היא מסתובבת בתנופה, מביטה עצבנית בבניה. נושכת שפתיים בחוזקה. למה היא מתנהג כמו תינוק? גיל 10 הוא מניין שנים מכובד מספיק, לדעתה.
היא מסתובבת שוב, מביטה במסך הקטן. מתנשמת.
החיוג החוזר מעלה פירות, ב"ה.
"שילה?" הקול שלה עייף. "הלו? אמונה? מה קורה שם? פרץ לנו עדר פילים לבית?" חיוך מוסתר בקולו "זה האחים שלך שהחליטו להפוך לפילים. מקווה שזמנית" היא מנסה לכעוס בכוח, שהדמעות לא יברחו לה פתאום.
"למה התקשרת?" שילה ממוקד כמו תמיד, קולו מרצין מעט. "זה.. זה אבא" היא מנסה למשוך את המילים, לא מסוגלת.
"אבא הוא--"
"מה קרה לו?" קולו עולה, חרד. "דברי כבר, אמונה!" יפחות עלו מעבר לקו.
"הוא נעצר הבוקר, באשמת.. באשמת.. רצח"
"מה???" הוא המום. "א--איך?" אמונה מתרחקת מההמולה, טורקת את דלת החדר שלה. "זה היה בחזור מירושלים, כמעט היה שם פיגוע. מזל שלאבא היה נשק והוא ירה בו. בול" חיוך מבליח לרגע. "את.. את היית שם?" מנסה שילה להבין. היא מהנהנת, שוכחת שהיא בשיחה. "ונחש מה? תוך דקה הימ"ר ש"י היו במקום. כדי שהרוצח המתועב יבוא על עונשו, כמובן. טרור יהודי" היא צינית, מרירה.
"ונפצעתם או משהו?" קולו מלא חשש. "לא משהו רציני" היא מושכת באפה "כמה שריטות.. זה היה פשוט נס. הוא התחיל לזרוק בקתבי"ם לחלונות, ונעמד ממש מול החלון של הנהג.. עם האקדח.. והפלתי את כל הילדים לרצפה של האוטו, ובניה—נראה לי שהוא בטראומה. הוא מתנהג נורא.." היא נעצרת כדי לנשום.
"בטח טרואמה.." הוא מסנן. "איך לא יהיה לו כשהוא ניצל בנס מפיגוע ואבא שלו נעצר שניה אחרי"
"הם פשוט אסרו אותו" אמונה ממשיכה לשפוך "מול העיניים שלי ושל כולם. גרם אחד של לב אין להם." היא מסננת חנוקות. "כל הקטנים התחילו לבכות ולילל בתוך האוטו. והם? לא איכפת להם. קלגסים ש---" היא מתאפקת, בכוח "אל תשאל איך חזרנו הביתה. תזכור כשאתה בא להגיד תודה אליהו שהיה שם בול בזמן.. ואמא, היא לא מסוגלת לזוז בגלל ההריון כבר שבוע, ואבא בכלל תכנן לנסוע איתה היום לבית רפואה, ו--" היא מתנשפת, שוב. "אוף. למה, למה הכל מסתבך כל כך, השם??"
שילה שותק. רק יפחותיה של אמונה קורעות את הדממה. היא לא מרוכזת בכלום, גם לא בשקט המוזר שנשמע פתאום מהסלון.
***
הידיים שלו עפו לכל עבר בתזזיתיות. הוא לא יכול כבר עם השקט הזה מאז שלקחו את אבא. חם לו מבפנים, לוהט.
נמאס כבר מהערבים האלה, והימ"ר ש"י הזה, גם כן.
ועכשיו כל הסיפור עם אמא. פשוט בא לו לבכות. אבל הוא לא בוכה. הוא גבר, רק ילדות קטנות בוכות..
כאילו מישהו מתואם עם המחשבות שלו, הוא שומע מהמסדרון בכי כזה קטן, חנוק.
הוא מתקרב, מתנשף.
זו אמונה. אמונה בוכה. למה? חשבתי שבחורות גדולות לא בוכות. הוא בכל אופן, בחיים לא שמע אותה בוכה..
הוא משתתק, מבוהל. אם אפילו אמונה בוכה סימן שהמצב ב א מ ת גרוע. אמאל'ה!
פתאום הוא קולט את כל הקטנים סביבו. שקטים, כמעט מתחילים לבכות בעצמם.
הוא לא מסוגל. פשוט לא.
תוך שניה הרגליים שלו ניתזות משם, מדלגות מעל הדלת. החוצה.
אשמח ממש לתגובות וביקורת!
