קטע ישן מן האוב..

[יואל ארלנגר - קקטוס]

מתוך האוטוביוגרפיה הבדיונית שלי, נכתב פעם, מתאים לעכשיו:
שלג כבד יורד, כל המשפחה הצטופפה סביב הקונבקטור הקטן שעמד במסדרון, משפשפים את הידיים מעליו. ריח מעילים רטובים התפשט בחלל המסדרון, מתערב באווירת יום השלג.
ביום שלג הייתה הרגשה חגיגית באוויר, מעין חול המועד שכזה. לא הולכים לבית הספר, כולם משחקים בחוץ, אוכלים ביחד, ועל פני כולם שורה אוירת חג.
אבא נכנס הביתה, כובעו מכוסה בשלג, גם על שפמו וזקנו מפוזרים פתיתים. הוא מסיר את המעיל הצבאי העבה, השמור רק לימי שלג, מנער את שפמו וזקנו, ומצטרף אלינו, אל יד התנור. אמא במטבח, מבשלת לכבוד שבת.
פתאום כבה האור, נכבה התנור, אנחנו לא מבינים מה קורה, ורצים אל השכנים לברר אם גם אצלם נפל החשמל. צעקות שנשמעות מבחוץ, מלמדות אותנו כי פרצה שרפה בשנאי הראשי של השכונה. אנחנו רואים את הלהבות הגבוהות, מריחים את ריח הפלסטיק השרוף, ומבינים כי נאלץ השבת להסתדר בלי שום אמצעי חימום ראוי לשמו. מכבי האש לא הצליחו להגיע אל השנאי, גם אנשי חברת החשמל לא הגיעו. האש, כשהבינה שנגמר לה חומר הבערה, פשוט כבתה מאליה.
אבי יצא אל השלג, כדי לנסות להשיג תנור נפט, והוא אכן מצא משהו, תנור נפט מיושן הפיץ את חומו ואת ריחו בסלון ביתנו, ואנחנו עמדנו על יד החלון וצפינו בשלג היורד לאיטו, ומכסה את סימני השרפה במעטה לבן.