קב חרוזים | שיר

[מרציפן]

קב חרוזים

נתאוויתי כתוב מה,
רעיון, דבר חכמה,
פתע ניצבה לה חומה -
מחשבתי כדוממה;

"בנות השיר" - פניתי בשבר,
שאוני נא עלי אבר,
ויגחכו למולי בלא סבר -
להגיגי מיאנו חבר;

ודף ריקן קנה וכן,
גערוני כלך מכאן,
מפחד היות קנקן -
למילי נער, ומשכן.

*

באין רעיונות ורזים,
די לי בקב חרוזים,
יהו המה זיזים -
להגיגי הרזים ---
​

- - -

 

[דיו וקסת]

יפה מאד.

מזכיר לי משהו שכתבתי פעם:

עט בידי, מבט חולמני בעיניי,
דף ריק ולבן מונח לו לפניי,
כוסס ציפורניים, נושך את העט
על איזה נושא אכתוב כעת?
רוצה לכתוב שירים, להיות משורר,
אך שום רעיון בי לא מתעורר.
מאיפה מצאו תמיד כל המשוררים
נושאים לכל כך הרבה שירים?
אין לי רעיון, זה ממש מתסכל.
אולי אכתוב סיפור עם מוסר השכל,
שמא שירה מודרנית מעורפלת במהותה
שהקשר לא מובן בין מילה לרעותה.
אהה! יש לי רעיון, אולי אנסה
לכתוב על זה שאין לי נושא...

 

[RACHELIZ]

חושבת שאין משורר שלא כתב פעם על כך שאין לו מה לכתוב..

 

[כנפיים]

@מרציפן איזה יופי של שיר!

ממש אהבתי!

עם כאלו חרוזים לא באמת צריך נושא...
כתיבה משובחת, ושומרת על האוירה מהתחלה עד הסוף!

 

[שני זאת אני :)]

אהה! יש לי רעיון, אולי אנסה
לכתוב על זה שאין לי נושא...

תגידו, מישהו יודע אם המצב הזה מוגדר ובעל שם?

קורה בהרבה התחומים:
רוצה לכתב על קונפליקט, ועצם זה מעלה לך קונפליקט, אז רושם על זה.
יושב בקורס אימון, סבב של מה אתה מרגיש הרגע, המודעים עונים - לחץ שאני צריך להתמקד במה מרגיש...
מבקשים ממך לדבר כמה דקות, בלי תכנון, אתה מספר על עצם זה שביקשו ממך בל לתכנן ומה זה אומר מבחינתך.

וקיימות עוד הרבה דוגמאות, איך הצורך לתשובה, גורם לניתוח הצורך עצמו, וזה עצמו המענה.

מוכר?

 

[יעקב1245]

לי עולה בהקשר הזה קונפליקט קבוע
כרגיל מידי פעם רוצים לכתוב אבל אין נושא, ואז אני חושב לעצמי שאם אני רוצה לכתוב למרות שאין נושא, אז כנראה שגם כשיש לי נושא זה לא שבאמת מעניין אותי נושא כל שהוא בסך הכל אני רוצה לכתוב.
ואני מתנחם שהרצון לכתוב לא מגיע מאיזו נקודה מסויימת, הרצון לכתוב מגיע מהנפש שאינה מוצאת את מקומה, מרגישה שהעולם מפעים, שהאלוקים נורא, שהבורא אוהב, שהילדים מציפים.
ואז אני מרגיש
שהנפש היא
כמו ילדה קטנה
שבוכה
ולא יודעת למה...

מישהו מכיר?

 

[מרציפן]

ואני מתנחם שהרצון לכתוב לא מגיע מאיזו נקודה מסויימת, הרצון לכתוב מגיע מהנפש שאינה מוצאת את מקומה, מרגישה שהעולם מפעים, שהאלוקים נורא, שהבורא אוהב, שהילדים מציפים.
ואז אני מרגיש
שהנפש היא
כמו ילדה קטנה
שבוכה
ולא יודעת למה...

@יעקב1245
איזה נפש פיוטית...
נזכרתי בפסוקים הללו מתהילים שהדברים הנ"ל ממש מקבילים אליהם [ואפילו באותו סדר]:

תהלים פרק קלט
(ד) כִּ֤י אֵ֣ין מִ֭לָּה בִּלְשׁוֹנִ֑י הֵ֥ן יְ֝קֹוָ֗ק יָדַ֥עְתָּ כֻלָּֽהּ:
(ה) אָח֣וֹר וָקֶ֣דֶם צַרְתָּ֑נִי וַתָּ֖שֶׁת עָלַ֣י כַּפֶּֽכָה:
(ו) פלאיה פְּלִ֣יאָֽה דַ֣עַת מִמֶּ֑נִּי נִ֝שְׂגְּבָ֗ה לֹא־א֥וּכַֽל לָֽהּ:
(ז) אָ֭נָ֥ה אֵלֵ֣ךְ מֵרוּחֶ֑ךָ וְ֝אָ֗נָה מִפָּנֶ֥יךָ אֶבְרָֽח:
(ח) אִם־אֶסַּ֣ק שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑תָּה וְאַצִּ֖יעָה שְּׁא֣וֹל הִנֶּֽךָּ:
(ט) אֶשָּׂ֥א כַנְפֵי־שָׁ֑חַר אֶ֝שְׁכְּנָ֗ה בְּאַחֲרִ֥ית יָֽם:
(י) גַּם־שָׁ֭ם יָדְךָ֣ תַנְחֵ֑נִי וְֽתֹאחֲזֵ֥נִי יְמִינֶֽךָ:
(יא) וָ֭אֹמַר אַךְ־חֹ֣שֶׁךְ יְשׁוּפֵ֑נִי וְ֝לַ֗יְלָה א֣וֹר בַּעֲדֵֽנִי:
(יב) גַּם־חֹשֶׁךְ֘ לֹֽא־יַחְשִׁ֪יךְ מִ֫מֶּ֥ךָ וְ֭לַיְלָה כַּיּ֣וֹם יָאִ֑יר כַּ֝חֲשֵׁיכָ֗ה כָּאוֹרָֽה:
(יג) כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי:
(יד) אֽוֹדְךָ֗ עַ֤ל כִּ֥י נוֹרָא֗וֹת נִ֫פְלֵ֥יתִי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד:

 

[yonatanr]

@מרציפן שיר יפה מאד!

נשארתי כולי בשקט

לכאורה זו אמורה להיות ניגודיות ל'רציתי לכתוב שיר', אבל זה לא ממש, בגלל שאפשר לכתוב שיר ולהשאר בשקט...

הרגשתי כעין סכלת

לדעתי זו הטיה פרועה מדי של המילה 'סכל', הנקבה צריכה להקרא 'סכלה'.

הבטתי אצלי פנימה

לכאורה עדיף 'הבטתי לתוכי'.

ראיתי איני יבושת

לכאורה עדיף 'אין בי יבושת'.
החזרה שוב ושוב על המילה 'את' אינה ממש חרוז, זו בעצם אותה מילה.

 

[yonatanr]

לי עולה בהקשר הזה קונפליקט קבוע
כרגיל מידי פעם רוצים לכתוב אבל אין נושא, ואז אני חושב לעצמי שאם אני רוצה לכתוב למרות שאין נושא, אז כנראה שגם כשיש לי נושא זה לא שבאמת מעניין אותי נושא כל שהוא בסך הכל אני רוצה לכתוב.
ואני מתנחם שהרצון לכתוב לא מגיע מאיזו נקודה מסויימת, הרצון לכתוב מגיע מהנפש שאינה מוצאת את מקומה, מרגישה שהעולם מפעים, שהאלוקים נורא, שהבורא אוהב, שהילדים מציפים.
ואז אני מרגיש
שהנפש היא
כמו ילדה קטנה
שבוכה
ולא יודעת למה...

מישהו מכיר?

אני לא מבין מה הקונפליקט בזה.
זה שיש זמנים שאתה רוצה לכתוב ואין לך על מה,
לא סותר את זה שיש זמנים שבוער לך משהו בלב,
ואתה רוצה להוציא את זה.
אולי באמת יש לך הרגשה שאתה כותב על נושאים שלא באמת בוערים בך. ואז אולי כדאי לחכות שהנושא יבער בך. וכמו מילותיו הידועות של החזו"א בפתיחת אמונה ובטחון, מהי אמונה.

 

[palm]

ואז אני מרגיש
שהנפש היא
כמו ילדה קטנה
שבוכה
ולא יודעת למה...

שעוד לא רכשה מספיק מילים להגות את אוצרות נפשה העשירה

 

[יעקב1245]

זה שיש זמנים שאתה רוצה לכתוב ואין לך על מה,
לא סותר את זה שיש זמנים שבוער לך משהו בלב,

זה מראה שהרצון לכתוב אינו נובע דווקא מהבערה אלא הוא קדום לה, שהלא אם הרצון לכתוב נולד מהנושאים עליהם אני רוצה לכתוב מדוע הוא מתעורר כאשר שום נושא אינו דוחף אותי לכתוב?

את זה

אולי באמת יש לך הרגשה שאתה כותב על נושאים שלא באמת בוערים בך

פחות אהבתי שמדברים בשמי מה אני עושה ומה לא

 

[יעקב1245]

שעוד לא רכשה מספיק מילים להגות את אוצרות נפשה העשירה

זה לא קורה גם לבנות עשרה? ויותר?

 

[yonatanr]

זה מראה שהרצון לכתוב אינו נובע דווקא מהבערה אלא הוא קדום לה, שהלא אם הרצון לכתוב נולד מהנושאים עליהם אני רוצה לכתוב מדוע הוא מתעורר כאשר שום נושא אינו דוחף אותי לכתוב?

יש רצון לכתוב, ויש רצון להוציא מה שיש בלב.
לפעמים שני הרצונות באים יחד, ולפעמים לא.
זה שלפעמים יש רק רצון לכתוב, אינו אומר שלפעמים באותה עת יש גם רצון לפרוק.

 

[palm]

זה לא קורה גם לבנות עשרה? ויותר?

השירה, אינה תלויית גיל
השירה היא סוג אחד של ביטוי לאוצרות הנשמה

 

[יעקב1245]

זה שלפעמים יש רק רצון לכתוב

זוהי השאלה!
מהו אותו רצון עלום לכתוב?
האם מדובר בסוג של תרפיה או ספורט, או שזוהי נקודה עמוקה יותר