הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא הספקתי את האתגר, אז מעלה כאן.
א.
הן הכירו במקרה. היא חיפשה אז מקום שקט בו תוכל לעבוד על הפרויקט שלה, והספרייה העתיקה כמו הזמינה אותה להיכנס בשעריה. היא ישבה אז סמוך לשולחן מזדקן שכמעט כרע מספרים, מניחה עליו מחשב נייד וכוס קפה לוהטת שהצליחה להסתיר מעיניי הספרניות. היא זוכרת איך פתאום שמה לב לעיניים המביטות בה, מכווצות.
"את מחפשת משהו?" היא שאלה את הבחורה שמולה.
הבחורה הרעידה את ראשה, "מי את?" היא לחשה.
"אני ליזה, סטודנטית באדריכלות. ואת?"
הבחורה מצמצה, מצחה התקמט ורק אחר שניות ארוכות פיה נפתח, "אני אדיה מקנזי, ואני צריכה שתעזרי לי".
---
אדיה מטפסת במדרגות במהירות, משל רגליה מרחפות מעל מדרגות האבן הישנות, ליזה נגררת אחריה, מתנשפת. היא מגיעה לקומה רביעית, סוקרת את הדלת ההדורה וחוצה את המפתן.
ניחוח דק של פרחים מקבל אותה, יחד עם אישה מטופחת שפניה דומות כמעט בשלימות לעיניה של אדיה. "את ליזה, נכון? ברוכה הבאה!" שפתיה מחייכות.
"תודה!" היא עונה, מסדירה נשימות, "איפה אדיה?"
"בחדר שלה", משיבה האם, צל בעיניה.
בעלת הבית מובילה אותה אל חדרה של אדיה, פותחת בעדינות את הדלת, מגלה לליזה עולם קסום בגודל שלוש וחצי על ארבע מטרים מרובעים.
מבטיה נודדים מבובות עץ יפיפיות לציורי קיר מרשימים. אחר כך נתקלות עיניה ברצפה שמהווה ניגוד ליופי שבגובה העיניים. המרצפות לא נראות, הן מכוסות בחומרי גלם שונים ומשונים. במרכז יושבת אדיה, רגליה משוכלות וגוש חימר בידיה. "הנה את! כמה זמן?!" היא זורקת את מילותיה בכעס.
"אדיה, למה לא אמרת לליזה לעלות במעלית? חבל!"
"היא אדריכלית", אדיה משיבה, "היא לא צריכה".
עיניי האם נפגשות בעיניה של ליזה, מתנצלות. אחר כך היא יוצאת וסוגרת את הדלת.
ליזה ממשיכה לעמוד בפתח החדר, מביטה על ידיה המלוכלכות של אדיה, "מה את מכינה?"
"את הבזיליקה".
הבזיליקה? גבותיה של ליזה מתכווצות, "מה זה הבזיליקה?"
"את אדריכלית, את יודעת!"
"אני עדיין מתלמדת", היא אומרת בסבר פנים רציני, מסתירה גיחוך.
אדיה נושפת ומצביעה על הקיר הימני, "שמה!".
היא מתקרבת לקיר ומביטה על הציורים התלויים עליו, לכל הציורים בקיר הימני מחנה משותף מובהק, בכולם מופיעים מבנים בסגנון רומאי עתיק. וכולם יפיפיים.
אז היא רוצה להכין מבנה בסגנון רומאי, נשמע נחמד. אם אדיה תסכים היא תוכל להציג את זה למרצה בקורס אדריכלות עתיקה. עיניה פוזלות לאדיה, לא נראה שהיא תאהב את הרעיון, אבל גם תמונות יכולות להעלות לה כמה נקודות במבחן אמצע הסמסטר.
היא מתיישבת לצד אדיה, מסתכלת על החימר המלוכלך ושמלתה הנקייה. "את יודעת? פרופסור מאת' אומר שלפני שבונים צריך לתכנן, יש לך סרטוטים?"
א.
הן הכירו במקרה. היא חיפשה אז מקום שקט בו תוכל לעבוד על הפרויקט שלה, והספרייה העתיקה כמו הזמינה אותה להיכנס בשעריה. היא ישבה אז סמוך לשולחן מזדקן שכמעט כרע מספרים, מניחה עליו מחשב נייד וכוס קפה לוהטת שהצליחה להסתיר מעיניי הספרניות. היא זוכרת איך פתאום שמה לב לעיניים המביטות בה, מכווצות.
"את מחפשת משהו?" היא שאלה את הבחורה שמולה.
הבחורה הרעידה את ראשה, "מי את?" היא לחשה.
"אני ליזה, סטודנטית באדריכלות. ואת?"
הבחורה מצמצה, מצחה התקמט ורק אחר שניות ארוכות פיה נפתח, "אני אדיה מקנזי, ואני צריכה שתעזרי לי".
---
אדיה מטפסת במדרגות במהירות, משל רגליה מרחפות מעל מדרגות האבן הישנות, ליזה נגררת אחריה, מתנשפת. היא מגיעה לקומה רביעית, סוקרת את הדלת ההדורה וחוצה את המפתן.
ניחוח דק של פרחים מקבל אותה, יחד עם אישה מטופחת שפניה דומות כמעט בשלימות לעיניה של אדיה. "את ליזה, נכון? ברוכה הבאה!" שפתיה מחייכות.
"תודה!" היא עונה, מסדירה נשימות, "איפה אדיה?"
"בחדר שלה", משיבה האם, צל בעיניה.
בעלת הבית מובילה אותה אל חדרה של אדיה, פותחת בעדינות את הדלת, מגלה לליזה עולם קסום בגודל שלוש וחצי על ארבע מטרים מרובעים.
מבטיה נודדים מבובות עץ יפיפיות לציורי קיר מרשימים. אחר כך נתקלות עיניה ברצפה שמהווה ניגוד ליופי שבגובה העיניים. המרצפות לא נראות, הן מכוסות בחומרי גלם שונים ומשונים. במרכז יושבת אדיה, רגליה משוכלות וגוש חימר בידיה. "הנה את! כמה זמן?!" היא זורקת את מילותיה בכעס.
"אדיה, למה לא אמרת לליזה לעלות במעלית? חבל!"
"היא אדריכלית", אדיה משיבה, "היא לא צריכה".
עיניי האם נפגשות בעיניה של ליזה, מתנצלות. אחר כך היא יוצאת וסוגרת את הדלת.
ליזה ממשיכה לעמוד בפתח החדר, מביטה על ידיה המלוכלכות של אדיה, "מה את מכינה?"
"את הבזיליקה".
הבזיליקה? גבותיה של ליזה מתכווצות, "מה זה הבזיליקה?"
"את אדריכלית, את יודעת!"
"אני עדיין מתלמדת", היא אומרת בסבר פנים רציני, מסתירה גיחוך.
אדיה נושפת ומצביעה על הקיר הימני, "שמה!".
היא מתקרבת לקיר ומביטה על הציורים התלויים עליו, לכל הציורים בקיר הימני מחנה משותף מובהק, בכולם מופיעים מבנים בסגנון רומאי עתיק. וכולם יפיפיים.
אז היא רוצה להכין מבנה בסגנון רומאי, נשמע נחמד. אם אדיה תסכים היא תוכל להציג את זה למרצה בקורס אדריכלות עתיקה. עיניה פוזלות לאדיה, לא נראה שהיא תאהב את הרעיון, אבל גם תמונות יכולות להעלות לה כמה נקודות במבחן אמצע הסמסטר.
היא מתיישבת לצד אדיה, מסתכלת על החימר המלוכלך ושמלתה הנקייה. "את יודעת? פרופסור מאת' אומר שלפני שבונים צריך לתכנן, יש לך סרטוטים?"
נערך לאחרונה ב:
