הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס''ד
ציוציי הבוקר של הציפורים נישאים ברוח השכונה הירושלמית המתחרדת, מעניקים לאוויר מקצב.
הצלילים מתמזגים עם ניגון חסידי מחלון אחד, שיר ארץ-ישראלי מחלון אחר, ומקאם המסתלסל ממרפסת.
צליל אחד מכל הצלילים ייחודי לשעה המוקדמת. שעון מעורר, המרקד לצד מיטת ילדים. ידו של ברוכי מכבה את השעון בעצלתיים, קולו משמיע "מודה אני".
הציפורים ממשיכים לצייץ בזמן שהוא נוטל ידיו, מלווים את צליל המים העדין. בעצלתיים הוא מסדר את פיאותיו ומיישר את צווארונו. בדיקנות הוא מנקה את משקפיו ומרכיבם על פרצופו. ביסודיות הוא מכין את הכריך ומכניסו את תוך התיק.
את שעונו הוא עונד כמעט מחויך. נותרו עשרים דקות עד לזמן בו הוא צריך לצעוד אל התלמוד-תורה, אך הוא כבר מוכן ומזומן.
בצעד קליל הוא שולף זוג סנדלים שחורות מארונו. בידו השנייה הוא כבר מוצא זוג גרביים. הוא מתיישב על הספה בסלון, גורב גרביו.
הפעולה פשוטה, והנה הוא כבר קם. צועד בסלון ,ופתאום נעמד.
עיניו מצטמצמות לרגע.
הגרביים אותם בחר קצרות מעט, והרצועה הדקה של הסנדל לא מסתירה זאת.
אנחה קצרה נשמעת מפיו והוא צועד בחזרה לחדרו.
ושוב ארון נפתח, ואז חיפוש קצר, והוא חוזר אל הספה עם זוג גרביים ארוכות.
בשעונו עברו שבע דקות, אך העיקר שעכשיו...
חור מביט בו מהגרב, מציג את אצבעות רגלו.
ושוב אנחה, והוא חוזר לחדר. סנדליו בידו, אין לו זמן לחזור לספה.
מוצא גרב, ארוכה ושלמה. נועל סנדליו. מציץ בשעונו, נשארו חמש דקות. הוא יוצא מהחדר החשוך בצעדים רחבים-
ועוצר.
גרב אחת שחורה, והשנייה כחולה כהה.
ושוב אנחה.
-נותרה דקה וקצת.
אחיו הקטנים כבר ערים, והבית מתרעש, הוא נועל את סנדלו בעמידה, מסובב שוב את כתובית היצרן שעל הגרב, חושק שיניו, חובש תיקו, בשעון כבר לא מביט.
פותח את הדלת, מלמל "להתראות", ויוצא.
חדר המדרגות מהדהד מריצתו של נועם, ידו האחת במעקה, והשנייה מיטיבה כיפה סרוגה על ראשו.
בזווית עינו הוא מבחין בברוכי, חבירו החרדי מקומה שלישית שלא אמור להתנשף כמותו.
בקפיצה הוא כבר נמצא לצידו, ואז עוצר בהפתעה.
"מה," נועם שואל בפליאה השמורה למוזריות שבתבל "אתה לובש סנדלים עם גרביים?"
והוא ממשיך לרוץ, מותיר את ברוכי מאחוריו, בולע אנחה.
ציוציי הבוקר של הציפורים נישאים ברוח השכונה הירושלמית המתחרדת, מעניקים לאוויר מקצב.
הצלילים מתמזגים עם ניגון חסידי מחלון אחד, שיר ארץ-ישראלי מחלון אחר, ומקאם המסתלסל ממרפסת.
צליל אחד מכל הצלילים ייחודי לשעה המוקדמת. שעון מעורר, המרקד לצד מיטת ילדים. ידו של ברוכי מכבה את השעון בעצלתיים, קולו משמיע "מודה אני".
הציפורים ממשיכים לצייץ בזמן שהוא נוטל ידיו, מלווים את צליל המים העדין. בעצלתיים הוא מסדר את פיאותיו ומיישר את צווארונו. בדיקנות הוא מנקה את משקפיו ומרכיבם על פרצופו. ביסודיות הוא מכין את הכריך ומכניסו את תוך התיק.
את שעונו הוא עונד כמעט מחויך. נותרו עשרים דקות עד לזמן בו הוא צריך לצעוד אל התלמוד-תורה, אך הוא כבר מוכן ומזומן.
בצעד קליל הוא שולף זוג סנדלים שחורות מארונו. בידו השנייה הוא כבר מוצא זוג גרביים. הוא מתיישב על הספה בסלון, גורב גרביו.
הפעולה פשוטה, והנה הוא כבר קם. צועד בסלון ,ופתאום נעמד.
עיניו מצטמצמות לרגע.
הגרביים אותם בחר קצרות מעט, והרצועה הדקה של הסנדל לא מסתירה זאת.
אנחה קצרה נשמעת מפיו והוא צועד בחזרה לחדרו.
ושוב ארון נפתח, ואז חיפוש קצר, והוא חוזר אל הספה עם זוג גרביים ארוכות.
בשעונו עברו שבע דקות, אך העיקר שעכשיו...
חור מביט בו מהגרב, מציג את אצבעות רגלו.
ושוב אנחה, והוא חוזר לחדר. סנדליו בידו, אין לו זמן לחזור לספה.
מוצא גרב, ארוכה ושלמה. נועל סנדליו. מציץ בשעונו, נשארו חמש דקות. הוא יוצא מהחדר החשוך בצעדים רחבים-
ועוצר.
גרב אחת שחורה, והשנייה כחולה כהה.
ושוב אנחה.
-נותרה דקה וקצת.
אחיו הקטנים כבר ערים, והבית מתרעש, הוא נועל את סנדלו בעמידה, מסובב שוב את כתובית היצרן שעל הגרב, חושק שיניו, חובש תיקו, בשעון כבר לא מביט.
פותח את הדלת, מלמל "להתראות", ויוצא.
...
חדר המדרגות מהדהד מריצתו של נועם, ידו האחת במעקה, והשנייה מיטיבה כיפה סרוגה על ראשו.
בזווית עינו הוא מבחין בברוכי, חבירו החרדי מקומה שלישית שלא אמור להתנשף כמותו.
בקפיצה הוא כבר נמצא לצידו, ואז עוצר בהפתעה.
"מה," נועם שואל בפליאה השמורה למוזריות שבתבל "אתה לובש סנדלים עם גרביים?"
והוא ממשיך לרוץ, מותיר את ברוכי מאחוריו, בולע אנחה.
