הנושאים החמים
הנושאים החמים
מצחק הוא שב הביתה באותו היום, והיא הרימה אליו מבט מתוך הרעב, מתוך הלכלוך, ותהתה אם שיבשו המאורעות את נפשו.
פעם הייתה זו היא, האופטימית, המאמינה, המשלחת את אישה לדרך האלוקים. פעם הייתה זו היא, הזורעת, המתפללת, המחייכת בכוח. פעם היא ידעה לחכות לו, שנים כה רבות, באמונה, בידיעה, בהחזקת חייהם.
והוא צמח, בזכותה צמח. והוא נישא תלמידים, והעמיד תורה - וגם חזה בחורבן, וגם התרומם מן העפר.
אך לצחק? לגלגל את הלשון במחווה שכוחה בימים אלו, במחווה שאפילו נכדיה הקטנים כבר שכחו?
הוא קרא את מבטה. קרא אליה לשבת. ישבה, כל המעשים הנחוצים להיום דוחפים אותה מתחת. התעקשה מולם. היא חייבת לשמוע מה בקולו.
"בהר הבית היינו היום. רבי יהושע, רבן גמליאל ואני. מרחוק צפינו בחורבנו. מרחוק צפיתי בעתידו. עד ששועל ראינו מהלך, יוצא ממש מבית קודש-הקודשים."
הצטמררה. קברה פניה בכפותיה. שועל חיה, שועלים בני-אדם, כולם מהלכים שם, במקום הקדוש הזה, ורק הם - בני המקום האמיתיים - רק הם מנודים.
"הם בכו. רבי יהושע ורבן גמליאל. הם בכו."
גם היא כמעט בכתה.
"ואילו אני - אני צחקתי."
שוב התגלגל צחוקו, המרטיט, המבקיע שרידים שכוחים מלבה.
"איך צחקת?" צפתה בו, צפתה במבטו, נישאה ביחד עמו על גלי הנבואה שזרמה מזיכרונו העצום. כמעט הצליחה לראות גם היא.
"כי יודע אני. יודע אני שלא לחינם נובאו נבואות הזעם והחורבן. לא לחינם נחרבתי אני שוב ושוב, ואז קמתי - מרועה צאן פשוט, לבעל לאישה רבת-חסד ואמון, ועד לאחד מרבני הדור. וכמו שחרבתי אני - וגם קמתי, וכמו שהתקיימו נבואות החורבן - כך גם יתקיימו נבואות הגאולה, כך גם יקום עמנו מעפרו."
מבחוץ נשמעו המצהלות המאופקות של הנכדים הבאים לביקור. היא צפתה על קו האופק המשורטט בגסות שנשקף מהחלון, וראתה. ראתה אותם, שניהם, יושבים על מקלותיהם, ואת נכדיהם, ילדי ירושלים, משחקים למרגלותיהם.
ובקול גדול ובלשון משוחררת - היא צחקה.
פעם הייתה זו היא, האופטימית, המאמינה, המשלחת את אישה לדרך האלוקים. פעם הייתה זו היא, הזורעת, המתפללת, המחייכת בכוח. פעם היא ידעה לחכות לו, שנים כה רבות, באמונה, בידיעה, בהחזקת חייהם.
והוא צמח, בזכותה צמח. והוא נישא תלמידים, והעמיד תורה - וגם חזה בחורבן, וגם התרומם מן העפר.
אך לצחק? לגלגל את הלשון במחווה שכוחה בימים אלו, במחווה שאפילו נכדיה הקטנים כבר שכחו?
הוא קרא את מבטה. קרא אליה לשבת. ישבה, כל המעשים הנחוצים להיום דוחפים אותה מתחת. התעקשה מולם. היא חייבת לשמוע מה בקולו.
"בהר הבית היינו היום. רבי יהושע, רבן גמליאל ואני. מרחוק צפינו בחורבנו. מרחוק צפיתי בעתידו. עד ששועל ראינו מהלך, יוצא ממש מבית קודש-הקודשים."
הצטמררה. קברה פניה בכפותיה. שועל חיה, שועלים בני-אדם, כולם מהלכים שם, במקום הקדוש הזה, ורק הם - בני המקום האמיתיים - רק הם מנודים.
"הם בכו. רבי יהושע ורבן גמליאל. הם בכו."
גם היא כמעט בכתה.
"ואילו אני - אני צחקתי."
שוב התגלגל צחוקו, המרטיט, המבקיע שרידים שכוחים מלבה.
"איך צחקת?" צפתה בו, צפתה במבטו, נישאה ביחד עמו על גלי הנבואה שזרמה מזיכרונו העצום. כמעט הצליחה לראות גם היא.
"כי יודע אני. יודע אני שלא לחינם נובאו נבואות הזעם והחורבן. לא לחינם נחרבתי אני שוב ושוב, ואז קמתי - מרועה צאן פשוט, לבעל לאישה רבת-חסד ואמון, ועד לאחד מרבני הדור. וכמו שחרבתי אני - וגם קמתי, וכמו שהתקיימו נבואות החורבן - כך גם יתקיימו נבואות הגאולה, כך גם יקום עמנו מעפרו."
מבחוץ נשמעו המצהלות המאופקות של הנכדים הבאים לביקור. היא צפתה על קו האופק המשורטט בגסות שנשקף מהחלון, וראתה. ראתה אותם, שניהם, יושבים על מקלותיהם, ואת נכדיהם, ילדי ירושלים, משחקים למרגלותיהם.
ובקול גדול ובלשון משוחררת - היא צחקה.
