בשולחן ערוך (א' ה') נפסק כי ראוי לומר בכל יום את פרשת המן. על כך כתב רבינו בחיי:
"כל האומר פרשת המן בכל יום - מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות". התשב"ץ כתב בשם הירושלמי: "כל האומר פרשת המן בכל יום - מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו", והוסיף התשב"ץ: 'ואני ערב', כיוון שבכך יזכור תמיד לאן עליו לפנות בבוא אליו מחסור בפרנסה. הטעם לכך הוא בדברי הט"ז: "כדי שיאמין האדם שכל מזונותיו באים בהשגחה מלעילא".
ראוי ומומלץ מאוד לומר מדי יום את פרשת המן, ואף ב
שבת. (אך את התפילות על הפרנסה אין לומר בשבת). עם זאת,
בשם רבי מנחם מנדל מרימנוב מובא, כי סגולה מיוחדת לפרנסה לומר את פרשת המן, שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח.
נוסח פרשת המן
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם. בְּנַחַת וְלא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלא בְּבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלא בְּאִסּוּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמוֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה:
וַיאמֶר יי אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:
וַיּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יי הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יי בְּשָׁמְעוֹ אֵת תְּלֻנתֵיכֶם עַל יי וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִינוּ עָלֵינוּ:
וַיאמֶר משֶׁה בְּתֵת יי לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכל וְלֶחֶם בַּבּקֶר לִשְׂבּעַ בִּשְׁמעַ יי אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לא עָלֵינוּ תְלֻנּתֵיכֶם כִּי עַל יי:
וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן אֱמר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יי כִּי שָׁמַע אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יי נִרְאָה בֶּעָנָן:
וַיְדַבֵּר יי אֶל משֶׁה לֵאמר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמר בֵּין הָעַרְבַּיִם תּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יי אֱלהֵיכֶם:
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפר עַל הָאָרֶץ:
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לא יָדְעוּ מַה הוּא וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יי לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָה יי לִקְטוּ מִמֶּנוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עוֹמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
וַיַּעֲשׁוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמדוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחֱסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר:
וְלא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצף עֲלֵהֶם משֶׁה:
וַיִלְקְטוּ אתוֹ בַּבּקֶר בַּבּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעמֶר לָאֶחָד וַיָּבאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַגִּידוּ לְמשֶׁה: וַיּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קדֶשׁ לַיי מָחָר אֵת אֲשֶׁר תּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעדֵף הַנִיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבּקֶר: וַיַּנִיחוּ אתוֹ עַד הַבּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לא הָיְתָה בּוֹ: וַיּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיוֹם לַיי הַיּוֹם לא תִמְצָאֻהוּ בַּשָׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקט וְלא מָצָאוּ: וַיּאמֶר יי אֶל משֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר מִצְוֹתַי וְתוֹרתָי: רְאוּ כִּי יי נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי:
וַיִּקְרְאוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ: וַיּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי מְלא הָעמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלא הָעמֶר מָן וְהַנַּח אתוֹ לִפְנֵי יי לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֶל משֶׁה וַיַנִּיחֵהוּ אַהֲרן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:
לאמירת פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום, לחצו כאן.
תפלה על הפרנסה
אַתָּה הוּא יי לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וְאַתָּה הוּא שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת תָּמִיד עִם אֲבוֹתֵינוּ גַּם בַּמִּדְבָּר הִמְטַרְתָּ לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּמִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם וְגַם נָתַתָּ לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם שִׂמְלוֹתָם לא בָלְתָה מֵעֲלֵיהֶם כֵּן בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים תְּזוּנֵנוּ וּתְפַרְנְסֵנוּ וּתְכַלְכְּלֵנוּ וְתַסְפִּיק לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ וְצָרְכֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְרוּבִּים בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח בְּלִי טרַח וְעָמָל גָּדוֹל מִתַּחַת יָדְךָ הַנְּקִיָּה וְלא מִתַּחַת יְדֵי בָשָׂר וָדָם:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתָּכִין לִי וּלְאַנְשֵׁי בֵיתִי כָּל מַחֲסוֹרֵנוּ וְתַזְמִין לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ לְכָל יוֹם וָיּוֹם מֵחַיֵּינוּ דֵי מַחֲסוֹרֵנוּ וּלְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִשָּׁעוֹתֵינוּ דֵי סִפּוּקֵנוּ וּלְכָל עֶצֶם מֵעֲצָמֵינוּ דֵי מִחְיָתֵנוּ מִיָּדְךָ הַטוֹבָה וְהָרְחָבָה וְלא כְּמִעוּט מִפְעָלֵינוּ וְקוֹצֶר חֲסָדֵינוּ וּמִזְעֵיר גְּמוּלוֹתֵינוּ וְיִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי וּמְזוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלא בְּיַד בָּשָׂר וָדָם:
לפני אמירת פרשת המן, יש
תפילות "יהי רצון" לפניה ואחריה. בעוד שאת פרשת המן מותר לומר גם בשבת, את אמירת ה"יהי רצון" והתפילות על הפרנסה אין לומר בשבת.
מה מיוחד בקריאת פרשת המן?
ב"ספר הישר" לרבינו תם מובא כי "עיקר כל המידות טובות הוא האמונה והביטחון, היינו שיאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא המנהיג ומשגיח בכל עת ורגע ונותן לכל אחד די מחסורו ואין שום אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא. ועל ידי זה יבוא לביטחון – שליבו יהיה נכון ובטוח בה', שכל מה שמוכן לו מהשם יתברך יבוא לידו ממילא בלי שום טורח ולא יבלה ימיו בטרדות והבלים להרבות הון ולהעשיר, כי הוא מאמין ומובטח שאין ביכולתו כלום, רק מה שקצוב לו מן השמים כן יהיה לא פחות ולא יותר".
רבינו בחיי מבאר מדוע הקדוש ברוך הוא הוריד לבני ישראל את המן בלילה: "והיו משכימים ומוצאים מזונותיהם מוכן להם בלא כל טורח, כדי ללמדם כי ההולך בדרכי ה' ימצא את מזונותיו ללא כל טרחה ויגיעה".
ה'משנה ברורה' הוסיף: 'להורות שריבוי ה
השתדלות לא יועיל מאומה'. כמו שבמן, 'המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר', וסוף דבר העלה כל אחד בידו 'עומר לגולגולת' כמו שנקצב לו מן השמים. "ומזה ילמד האדם שריבוי ההשתדלות לא יתן לו ולא יוסיף לא מאומה, ולא יתרבו מזונותיו עבור זה, ולאידך אף אם לא ירבה בהשתדלות ישלים לו הבורא מזונותיו כפי
להיפך: החיסרון באמונה מביא על האדם היפך הברכה. ה'חידושי הרי"ם מבאר כי ה' ציווה להשאיר מהמן למשמרת לדורות, כדי שהכל יראו שהשם יתברך משפיע בלי הפסק ומכין מזון ליראיו, ובכך שהם רודפים אחר פרנסתם בפחד ובדאגה שלא יחסר לחמים, ואין להם ביטחון בהבורא ב"ה המשגיח האמיתי, הזן ומפרנס בריותיו בלי הפסק כלל, אזי עושין פגם בהשפע ומתיששין כוחו של מעלה, שיהיה נפסק השפע באמת, וגורמים שיבואו לידי חיסרון".
מנהג ישראל תורה לתת מזון לעופות ב
שבת שירה. הרב אלימלך בידרמן שליט"א מסביר כי את העומד בשורש מנהג זה, באמרו: "כי מדרך אכילת הציפור שבגשתו אל המאכל הריהו מכופף את ראשו, מכניס המאכל ומיד מרים את ראשו כלפי מעלה, שוב מרכין ראשו וחוזר ומעלהו וחוזר חלילה. ללמדנו, שבענייני פרנסה אף שעלינו 'להשתדל ', מכל מקום נזכור תמיד להרים תיכף ראשינו ועינינו למרום, לדעת שסוף דבר הקב "ה הוא הממציא לנו הפרנסה".
כאמור, בשם
רבי מנחם מנדל מרימנוב מובא, כי סגולה מיוחדת לפרנסה לומר את פרשת המן, שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח.