סיפור בהמשכים *פרק חדש* מפלצת המקוואות

[Sara led]

איזה שיגעון
אבל לא הבנתי, מי הבחור המספר?

המפלצת שהוא פגש במקווה

 

[Talya kadosh]

אוח, נו באמת.
זה כל כך לא הגיוני לעצור את הסיפור בצורה מקוממת כזו.
הפרק האחרון הזוי לחלוטין, אם כי אני אוהבת אותו באותה מידה בדיוק, אם לא יותר, כך שאני חשה צורך נואש לקרוא את ההמשך.

 

[Rut_a]

@מ. י. פרצמן פעם ראשונה שאני קוראת את הסיפור, יש לציין שצמררת אותי קשות.
ראיתי לחרדתי שבפרקים הקודמים יש לפעמים הבדל של שלושה חודשים(!) בין פרק לפרק,
אז אל תחזרי על זה... אנא, חוסי עלינו ומהר תשאירי גם את הפרק הבא-----

 

[מ. י. פרצמן]

תודה רבה לכולם על הפידבק!
האמת שלפני שאני מעלה את הפרק הבא עליי לחכות לגדוד שהזמנתי לאבטח את הבית...
אבל בעז"ה בקרוב יעלה, ונאמר אמן.

 

[אין פאנץ']

כשהתייעף

זה בכנווה?

 

[מ. י. פרצמן]

זה בכנווה?

לא, תודה!

 

[יוסף יצחק פ.]

הוצאת הספרים אינה ברורה לי, אם למישהו יש מידע עליה אשמח להחכים. גם הפרטים על המאייר חסרים לי.

מחיפוש בגוגל עולה שככל הנראה, ההוצאה היא דני ספרים, והמחבר(ת) היא נחמה קרמר.
האמת, זה גם מזכיר את סדרת 'סיפורי צדיקים' של ספריית מחניים.

 

[מ. י. פרצמן]

מחיפוש בגוגל עולה שככל הנראה, ההוצאה היא דני ספרים, והמחבר(ת) היא נחמה קרמר.
האמת, זה גם מזכיר את סדרת 'סיפורי צדיקים' של ספריית מחניים.

תודה! אפשר לינק למקור?

 

[יוסף יצחק פ.]

תודה! אפשר לינק למקור?

התשליך שהרגיז את הים - נחמה קרמר

השוואת מחירים, השאלה מספריות, תקציר, ביקורות והמלצות קוראים על הספר התשליך שהרגיז את הים מאת נחמה קרמר - דני ספרים, מוזמנים לעיין בפרטים ואם תרצו ניתן גם לרכוש את הספר.

simania.co.il

התשליך שהרגיז את הים

www.sifriyot.co.il הוא אתר מכירת ספרים לספריות ולגופים מוסדיים מבית בוקמי תוכל למצוא כאן כמעט כל ספר שניתן לרכישה בישראל במחירים זולים ומשתלמים , שירות אדיב ,קנייה מאובטחת , אפשרות לרכישה בתשלומים, עשר שנות ניסיון במכירת ספרים ברשת ושירות לקוחות בקניות ברשת

www.sifriyot.co.il

 

[מירי11111]

"לילה אחד אבדה לי התקווה, ושמתי קץ לחיי".
שמעון חש כאילו פצצה הונחתה על המקווה, אך כשהביט סביב דבר לא אירע. "שמת קץ ל-מה?!"
שפתיו של הבחור התעגלו לחיוך אירוני, מעוות. "לחיי. מתי, במילים פשוטות".
"אז…" אם עוד נשארה בשמעון פיסת היגיון, הרי שהיא נשרה כעת וטבעה, "אז איך אתה כאן?"
"מת". השיבו השפתיים, משל עובדה פשוטה הייתה זו. "הרוח שלי מדברת איתך".
"אז… אם אתה מת, למה אתה כאן?"

ברררררררר

אמאלה...

 

[מ. י. פרצמן]

לפרק הקודם

פרק 8


נקודות שחורות חרכו את אפור השמיים, מאפילות על כל שמץ ענן שניסה לצוץ מבעד למעטה החשוך. צווחות עורב נשמעו ממרחק, יוצרות מקהלת נכאים. נראה כי הדממה ששררה עד עתה נכנעה, וקולות הליל החלו לפעול יחד להקדרת האווירה.

"נפרדתי מהגוף שלי, ריחפתי מעליו למשך זמן שלא יכולתי לאומדו, והתחלתי לנסוק לאורך מנהרה ארוכה בדרכי לעולם הבא. אור נפלא סינוור אותי, אור שלא ניתן לתארו במילים. ואז, בקצה האור, ראיתי אותו".

"את מי?"

על אף הזוהמה של מי המקווה - יריקתו העכורה של הנער הייתה מלאת משטמה עד שיצרה גלים על פניהם. "את מקור הדיבוק שלי. ניצב שם, בפתח בית הדין של מעלה, שש לקראתי ושמח לאידי.

נקראתי אל משפט חיי הנצח. פניתי לשם והוא אחריי, כעלוקה, נכון לקטרג. ניסיתי להניא אותו, אבל מולו - לא היה לי שמץ סיכוי. הוא היה אלוף בלהכניע אותי.

המשפט החל. בתחילה הכל הלך כשורה: המצוות, העברות, המעשים הטובים, הכל היה שם. אבל אז, ברגע שהחלו לדבר על בחירה, הוא קפץ קדימה שש אלי קרב. באותו רגע החלה המלחמה השניה על חיי, מול אויב מתוחכם ואכזרי - כזה שעד כה ניצח אותי בכל קרב".

הנער עצר לרגע, ספק אם כדי לשאוף אוויר, ספק אם לאפשר לשמעון לעשות זאת.

"הקרב היה על העולם הבא שלי. אני טענתי שהוא מגיע לי ביושר, שהרי זכות הבחירה ניטלה ממני ולא ניתן להאשים אותי במאום. הונהגתי על ידי גוף זר, ביצעתי מעשים שלא רציתי לעשות, ולבטח לא הייתה לי שליטה על עצמי. אבל הוא…" הנער עפעף, ארשת שנאה מייראת חולפת על פניו, "הוא טען שהייתי בעל בחירה כל הזמן. שהעובדה שלא עשיתי דבר לעצור את עצמי, שלא התפללתי בעודי מפוכח, שלא דיברתי לרגע עם אלוקים, כל אלו מוכיחות על פשעיי. ושאם כך, מקומי-" קולו נשבר לרגע, נימים של חרון ניקדו אותו בעזות, "מקומי בגיהנום, ממש לצידו".

שמעון החריש. צווחת עורב נשמעה שוב.

"דיון ארוך התנהל בשמיים בגיני. מן העבר האחד עולם הבא על כל מעשיי הטובים, ומן העבר השני - גיהנום על פשעיי. בסופו הוכרע דיני: לקבל הזדמנות שנייה. הייתי אמור להישלח חזרה לעולם הזה, עם היכולת לבחור בתיקון: לפעול טוב דווקא בזמן הפיכחות שלי, כשקרני הירח נסתרות ואיני מובל בניגוד לרצוני".

"איזו מן הזדמנות היא זו?" הקשה שמעון, "אתה כולך ראש. אינך גוף, אינך אדם. ומה הכוונה 'הייתי אמור'? והרי אתה כאן!"

"הייתי אמור לחזור כאדם", שתי עיניו של הנער הפכו כעת ללהבת שנאה יוקדת, "אבל התוכניות טורפדו.

רגע לפני שהופניתי אל גופי - דהר אליי מקור הדיבוק שלי ובעט בי. בעיטה אדירה, עוצמתית, כזו שהטיחה אותי וגרמה לי לצנוח מטה, מטה, מטה. כל כך למטה, עד שהגעתי לתחתית התחתיות, אל עמקי המים העכורים שלא ניתן לצאת מהם. נשמה טובעת, בלא גוף, נשמה מושחתת שאינה יכולה לתקון.

מאז, מדי לילה, אני כאן. מפלצת בהתגלמותה. ברגע שמתחילות קרני הירח לשלוח את אורן וחוד קרניהן נוגע בי, יצרי המפלצתי קם לתחייה. ואז, הו, אז אני בועט, נושך, מנתץ, ממית. הורס כל חלקה טובה שביכולתי להשיג. דבר לא יספק אותי, דבר כבר לא יעצור אותי. מפלצת הייתי ומפלצת אשאר, לנצח".

 

[אין פאנץ']

לפרק הקודם

זה בגלל שעד שעולה פרק חדש, כבר שוכחים מה היה בפרק הקודם...

 

[נ. גל]

זה בגלל שעד שעולה פרק חדש, כבר שוכחים מה היה בפרק הקודם...

לי אישית קשה לשכוח... הסיפור הזה נכנס לי עמוק מדי למוח.

פרק אדיר, מודה שהיה קצת קשה לעכל את תיאורי בית דין של מעלה וכו'.
תענוג.
מחכה להמשך.

 

[אין פאנץ']

מודה שהיה קצת קשה לעכל את תיאורי בית דין של מעלה וכו'.

גם לי היה קשה לקבל את איך שהתיאור נראה, זה צעד אחד יותר מדי, לא אהבתי.

 

[mic003]

לפרק הקודם

פרק 8


נקודות שחורות חרכו את אפור השמיים, מאפילות על כל שמץ ענן שניסה לצוץ מבעד למעטה החשוך. צווחות עורב נשמעו ממרחק, יוצרות מקהלת נכאים. נראה כי הדממה ששררה עד עתה נכנעה, וקולות הליל החלו לפעול יחד להקדרת האווירה.

"נפרדתי מהגוף שלי, ריחפתי מעליו למשך זמן שלא יכולתי לאומדו, והתחלתי לנסוק לאורך מנהרה ארוכה בדרכי לעולם הבא. אור נפלא סינוור אותי, אור שלא ניתן לתארו במילים. ואז, בקצה האור, ראיתי אותו".

"את מי?"

על אף הזוהמה של מי המקווה - יריקתו העכורה של הנער הייתה מלאת משטמה עד שיצרה גלים על פניהם. "את מקור הדיבוק שלי. ניצב שם, בפתח בית הדין של מעלה, שש לקראתי ושמח לאידי.

נקראתי אל משפט חיי הנצח. פניתי לשם כשהוא נצמד אחריי כעלוקה, נכון לקטרג עליי. ניסיתי להניא אותו, אבל מולו - לא היה לי שמץ סיכוי. הוא היה אלוף בלהכניעני.

המשפט החל. בתחילה הכל הלך כשורה: המצוות, העברות, המעשים הטובים, הכל היה שם. אבל אז, ברגע שהחלו לדבר על בחירה, הוא קפץ קדימה שש אלי קרב. באותו רגע החלה המלחמה השניה על חיי, מול אויב מתוחכם ואכזרי - כזה שעד כה ניצח אותי בכל קרב".

הנער עצר לרגע, ספק אם כדי לשאוף אוויר, ספק אם לאפשר לשמעון לעשות זאת.

"הקרב היה על העולם הבא שלי. אני טענתי שהוא מגיע לי ביושר, שהרי זכות הבחירה ניטלה ממני ולא ניתן להאשים אותי במאום. הונהגתי על ידי גוף זר, ביצעתי מעשים שלא רציתי לעשות, ולבטח לא הייתה לי שליטה על עצמי. אבל הוא…" הנער עפעף, ארשת שנאה מייראת חולפת על פניו, "הוא טען שהייתי בעל בחירה כל הזמן. שהעובדה שלא עשיתי דבר לעצור את עצמי, שלא התפללתי בעודי מפוכח, שלא דיברתי לרגע עם אלוקים, כל אלו מוכיחות על פשעיי. ושאם כך, מקומי-" קולו נשבר לרגע, נימים של חרון ניקדו אותו בעזות, "מקומי בגיהנום, ממש לצידו".

שמעון החריש. צווחת עורב נשמעה שוב.

"דיון ארוך התנהל בשמיים בגיני. מן העבר האחד עולם הבא על כל מעשיי הטובים, ומן העבר השני - גיהנום על פשעיי. בסופו הוכרע דיני: לקבל הזדמנות שנייה. הייתי אמור להישלח חזרה לעולם הזה, עם היכולת לבחור בתיקון: לפעול טוב דווקא בזמן הפיכחות שלי, כשקרני הירח נסתרות ואיני מובל בניגוד לרצוני".

"איזו מן הזדמנות היא זו?" הקשה שמעון, "אתה כולך ראש. אינך גוף, אינך אדם. ומה הכוונה 'הייתי אמור'? והרי אתה כאן!"

"הייתי אמור לחזור כאדם", שתי עיניו של הנער הפכו כעת ללהבת שנאה יוקדת, "אבל התוכניות טורפדו.

רגע לפני שהופניתי אל גופי - דהר אליי מקור הדיבוק שלי ובעט בי. בעיטה אדירה, עוצמתית, כזו שהטיחה אותי וגרמה לי לצנוח מטה, מטה, מטה. כל כך למטה, עד שהגעתי לתחתית התחתיות, אל עמקי המים העכורים שלא ניתן לצאת מהם. נשמה טובעת, בלא גוף, נשמה מושחתת שאינה יכולה לתקון.

מאז, מדי לילה, אני כאן. מפלצת בהתגלמותה. ברגע שמתחילות קרני הירח לשלוח את אורן וחוד קרניהן נוגע בי, יצרי המפלצתי קם לתחייה. ואז, הו, אז אני בועט, נושך, מנתץ, ממית. הורס כל חלקה טובה שביכולתי להשיג. דבר לא יספק אותי, דבר כבר לא יעצור אותי. מפלצת הייתי ומפלצת אשאר, לנצח".

למרות שעד עתה ראיתי בעצמי עוקב שקט במיוחד של הסיפור, בנקודה זו אני מוכרח לצאת מן הצללים ולהביע את דעתי אל הכיוון אליו הסיפור הולך.
ספוילר: לא אהבתי את הכיוון, אבל יש לי נימוקים.
-
מאז ומתמיד, היה אתגר אחד גדול שניצב בפני כל מי שניסה ליצור ספרות פנטזיה או אפילו מד״ב עבור ציבור שומרי תורה ומצוות.
רבים חושבים שהאתגר הוא שמרנות יתר. לדעתי, מדובר בטעות. הסוגה אינה פסולה, ואין סיבה שתהיה פסולה. למעט קיצוניים שמתעקשים לכלות את זמנם בקריאת עלילות ארכאיות שגם הן היו פעם מודרניות ואז יצאו עליהן קיצונים בני זמנן, הרוב השפוי והנורמלי מסוגל ואף רוצה לקרוא עלילות חדשניות, והספר החדש של י. ספיר יוכיח (ג.נ, לא קראתי, אבל שמעתי די והותר).
האתגר האמיתי הוא, ההימנעות מנגיעה בנושאים רוחניים, במיוחד כאשר מדובר בכתיבה על נושאים שנוגעים או אפילו נתפסים כנוגעים בעניינים של אמונה.
אף אחד לא היה מעוניין לקרוא על סיפור שמספר על החיים בגן עדן, אף אחד לא רוצה היה לקרוא על ילד בן זמננו שזוכה לנבואה, ואף אחד לא היה מעוניין לקרוא עלילה מודרנית על קבוצת מקובלים שקושרים קשר למעט את כח הסטרא אחרא בעולם. לא מדובר על צמצום מחשבתי, אלא על הבנה שברגע בו נושאים כאלו ניתנים בידיו של כל בעל דמיון מפותח - הדרך מכאן ועד לפגיעה קשה בכל מה שאנו מאמינים בו, קצרה בתכלית.
העולם הבדיוני, ובפרט עולם הפנטזיה, מבוססים לעיתים קרובות על ערכים רוחניים או כאלו שנתפסים כרוחניים. מפלצות, לדוגמא, אינן רוחניות. אבל שדים ורוחות כן. יצורים מיתולוגיים שונים לקוחים מדתות שונות שמייחסות להם כוחות אמיתיים. מלבד זאת, קשה ליצור עולם שניתן לתפוס בו את החבל משתי קצותיו. מצד אחד ליצור יצירה דמיונית, ומצד שני לשמור על חוקי האמונה והכללים ההלכתיים הקיימים בעולמנו.
כתיבה כזו מחייבת זהירות יתירה. זהירות שלא לפגוע בשום דבר ממה שאנו מאמינים בו, זהירות מן הכיעור ומן הדומה לו, זהירות ממה שעלול להישמע כזלזול או לעג למושגים הקדושים לנו.
בפרק האחרון, לדעתי, לא נשמרה הזהירות הזו. להיפך. הפרק נגע היישר בעניינים רוחניים שאינם מובנים לנו. החיים אחרי המוות, המשפט בבית דין של מעלה, ענייני נשמות. אלו עניינים עמוקים, רוחניים, שגם מי שעוסק בהם במלא הרצינות צריך להיזהר מאוד. קל וחומר, מי שאינו מגיע עם ידיעה מבוססת.
מלבד זאת, יש בכך טעם לפגם, כאשר החלקים האלו בסיפור מקושרים יחד עם עניינים בדיוניים ומגוחכים. מלכתחילה, עלילה כזו נקראת כאשר תפיסתו של הקורא היא שמדובר בדמיון ובעניינים מופרכים, וכאשר אל תוך זה נכנסים פתאום עניינים כל-כך רציניים וחשובים - קשה להמעיט בנזק שעשוי להיגרם מכך.
כללו של דבר: עלילת פנטזיה לא מצדיקה כל דבר. נושאים רוחניים, בפרט אלו שאיננו מבינים בהם, חייבים להישאר מחוץ לתחום הסיפורת הבדיונית.
=
אם זה עוזר במשהו, מי שמכיר אותי יודע שאני כלל איני שמרן או קיצוני בעניין סוגות שאינן נפוצות. אני עצמי מפרסם כאן בקהילה סיפור מתח מד״ב, ודווקא בגלל זה יודע אני כמה הדברים צריכים עדינות ורגישות.
את הדברים אני כותב בכובעי כאברך ובן תורה, לא בכובעי כסופר. מקווה שהביקורת שלי תישמע וחלילה אין כוונתי לפגוע במישהו / במשהו.

 

[ניק 70107]

למרות שעד עתה ראיתי בעצמי עוקב שקט במיוחד של הסיפור, בנקודה זו אני מוכרח לצאת מן הצללים ולהביע את דעתי אל הכיוון אליו הסיפור הולך.
ספוילר: לא אהבתי את הכיוון, אבל יש לי נימוקים.
-
מאז ומתמיד, היה אתגר אחד גדול שניצב בפני כל מי שניסה ליצור ספרות פנטזיה או אפילו מד״ב עבור ציבור שומרי תורה ומצוות.
רבים חושבים שהאתגר הוא שמרנות יתר. לדעתי, מדובר בטעות. הסוגה אינה פסולה, ואין סיבה שתהיה פסולה. למעט קיצוניים שמתעקשים לכלות את זמנם בקריאת עלילות ארכאיות שגם הן היו פעם מודרניות ואז יצאו עליהן קיצונים בני זמנן, הרוב השפוי והנורמלי מסוגל ואף רוצה לקרוא עלילות חדשניות, והספר החדש של י. ספיר יוכיח (ג.נ, לא קראתי, אבל שמעתי די והותר).
האתגר האמיתי הוא, ההימנעות מנגיעה בנושאים רוחניים, במיוחד כאשר מדובר בכתיבה על נושאים שנוגעים או אפילו נתפסים כנוגעים בעניינים של אמונה.
אף אחד לא היה מעוניין לקרוא על סיפור שמספר על החיים בגן עדן, אף אחד לא רוצה היה לקרוא על ילד בן זמננו שזוכה לנבואה, ואף אחד לא היה מעוניין לקרוא עלילה מודרנית על קבוצת מקובלים שקושרים קשר למעט את כח הסטרא אחרא בעולם. לא מדובר על צמצום מחשבתי, אלא על הבנה שברגע בו נושאים כאלו ניתנים בידיו של כל בעל דמיון מפותח - הדרך מכאן ועד לפגיעה קשה בכל מה שאנו מאמינים בו, קצרה בתכלית.
העולם הבדיוני, ובפרט עולם הפנטזיה, מבוססים לעיתים קרובות על ערכים רוחניים או כאלו שנתפסים כרוחניים. מפלצות, לדוגמא, אינן רוחניות. אבל שדים ורוחות כן. יצורים מיתולוגיים שונים לקוחים מדתות שונות שמייחסות להם כוחות אמיתיים. מלבד זאת, קשה ליצור עולם שניתן לתפוס בו את החבל משתי קצותיו. מצד אחד ליצור יצירה דמיונית, ומצד שני לשמור על חוקי האמונה והכללים ההלכתיים הקיימים בעולמנו.
כתיבה כזו מחייבת זהירות יתירה. זהירות שלא לפגוע בשום דבר ממה שאנו מאמינים בו, זהירות מן הכיעור ומן הדומה לו, זהירות ממה שעלול להישמע כזלזול או לעג למושגים הקדושים לנו.
בפרק האחרון, לדעתי, לא נשמרה הזהירות הזו. להיפך. הפרק נגע היישר בעניינים רוחניים שאינם מובנים לנו. החיים אחרי המוות, המשפט בבית דין של מעלה, ענייני נשמות. אלו עניינים עמוקים, רוחניים, שגם מי שעוסק בהם במלא הרצינות צריך להיזהר מאוד. קל וחומר, מי שאינו מגיע עם ידיעה מבוססת.
מלבד זאת, יש בכך טעם לפגם, כאשר החלקים האלו בסיפור מקושרים יחד עם עניינים בדיוניים ומגוחכים. מלכתחילה, עלילה כזו נקראת כאשר תפיסתו של הקורא היא שמדובר בדמיון ובעניינים מופרכים, וכאשר אל תוך זה נכנסים פתאום עניינים כל-כך רציניים וחשובים - קשה להמעיט בנזק שעשוי להיגרם מכך.
כללו של דבר: עלילת פנטזיה לא מצדיקה כל דבר. נושאים רוחניים, בפרט אלו שאיננו מבינים בהם, חייבים להישאר מחוץ לתחום הסיפורת הבדיונית.
=
אם זה עוזר במשהו, מי שמכיר אותי יודע שאני כלל איני שמרן או קיצוני בעניין סוגות שאינן נפוצות. אני עצמי מפרסם כאן בקהילה סיפור מתח מד״ב, ודווקא בגלל זה יודע אני כמה הדברים צריכים עדינות ורגישות.
את הדברים אני כותב בכובעי כאברך ובן תורה, לא בכובעי כסופר. מקווה שהביקורת שלי תישמע וחלילה אין כוונתי לפגוע במישהו / במשהו.​

ממש מסכימה. אהבתי מאוד את כל הפרקים, עד לפרק בו מתחיל הסיפור על הדיבוק...
ציפיתי למשהו פנטזי מאוד, וכמו שאמרו, כזה שלא נוגע בעניינים רוחניים אמיתיים. כמו שברור לי שאין כזה דבר מפלצת במקווה, כך היה אמור להיות ברור לי שגם ההסבר למפלצת לא היה ולא נברא...
לטעמי לפחות

ממה שאני מבינה הסיפור רוצה להוביל לאיזושהי דרך תשובה גם למפלצות, ומסר וכו, חבל! עד שהיה משהו ככ מלא אימה והומוריסטי.

 

[משולש ברמודה]

מנסה לתמצת את תגובתי לפרק האחרון, יצא קצת ארוך, אולי זה כי יש כאן משהו מהותי יותר מהסיפור הנוכחי.

כשהתחלתי לקרוא על מפלצת המקוואות ציפיתי לסיפור פנטזיה. משהו שאין סיכוי שקרה באמת. אהבתי את הרעיון לקחת משהו מוכר מהעולם שלנו ולהדביק לו אלמנטים לא טבעיים ומסתורים.
מה שנקרא סוגת פנטזיה נסתרת.

בפרק האחרון, מודה, קצת התאכזבתי.
קודם כל מבחינת התרחשויות, לא קורה בו כלום.
הנער האומלל רק מספר ומספר. ושמעון רק מקשיב ומקשיב.

הנה הם אויבי המתח ורוצחי החוויה הסיפורית: אקספוזיציות, מונולוגים והסברים ארוכים על מהלכי העלילה הנפתלים.
(לא זוכרת איפה קראתי את התובנה הזאת, אולי אצל @הגיבן (ת)).
המקומות האלו הכי מסוכנים בכתיבה. למה? כי אז הקוראים שכדאי מאד להניח שהם סופר אינטליגנטיים, יוצאים מהסיפור לרגע אחד קצר, מרימים את העיניים שלהם לתקרה הלבנה, ותוהים פתאום לעצמם מה לעזאזל קורה כאן.

למה זה כזה גרוע?
כי בזמן הזה הם מפתחים היגיון. היגיון מדהים. יכולת ניתוח משובחת וחיבור עמוק למציאות.
ואז על כל כשל לוגי הכי קטן שיהיה בעלילה, הם יעוטו כמוצאי שלל שדוד, ובצדק רב יחשפו את כל הטעויות שעשינו.
ותמיד יהיו כאלו. מה לעשות.

עכשיו לגבי התוכן,
מבחינה עלילתית אין כאן חידוש. סיפורי דיבוקים ורוחות יש לאינספור.
הרי כל מה שהיה מיוחד בסיפור הוא אלמנט הפנטזיה שבו. בעיני בעיקר העובדה שמדובר בפנטזיה נסתרת. כלומר מתרחשת בעולמנו הרגיל, בתוך מקווה אפרורי ורגיל.
אבל ברגע שהגיע עניין הדיבוק, כאילו נסתמו ונעלמו כל האופציות האחרות.
כל אותן אפשרויות פרועות, מדהימות ומתוחכמות שיכולות להיות למפלצת הזאת נפתרו באחת: דיבוק, רבותי.

עכשיו לגבי הקטע הרוחני שהזכירו כאן,
אני נאלצת לצערי להצטרף למה שאמרו כבר לפני.

וכאן אני גם נאלצת לצטט את עצמי מהודעה קודמת וישנה באשכול ולומר לגביה: טעיתי.
אני כבר לא בטוחה שזה נכון.

בעיני סיפור פנטזיה יהודית מעולה, עד כדי כך שיתאים גם לקהל הבוגר יותר, אינו יכול להתחמק מנושא היהדות ולעקוף אותו באלגנטיות משל היה אדם רחוק המחזיק במכוניתו כיפת חתונות לבנה.
להפך, כדי להחזיק מעמד בפני עצמו ולא להיות צל חיוור של רעיונות שכבר נכתבו הרבה לפניו - היהדות חייבת להיות הליבה של הסיפור. לא המסמרים הקטנים שיחזיקו אותו בחיים על מנת שלא ייפול.

כדי להסביר למה אני חושבת ככה פתאום, אני אוסיף כאן עוד נקודה מספר הפנטזיה החדש של יונה ספיר.
לא קראתי את 'דופליקטים' אבל שמתי לב למשהו מעניין בדיונים שהתקיימו עליו: לא מעט קוראים חזרו על הטענה כי ענייני ההלכה והיהדות בעלילה הורגשו כמודבקים ומלאכותיים.

ואני חושבת לעצמי פתאום אחרי הקריאה של הפרק האחרון, שאולי כאן טמון שורש הבעיה.

הרי אפשר לכתוב סיפור אלגוריה יהודי. סיפור שיש בו אלמנטים של פנטזיה שמנסה להעביר נמשל עדין כלשהו על רעיון יהודי עמוק. עשו את זה הרבה לפנינו בהצלחה רבה.
דוגמאות: 'מחנה הקיץ של אדון הוא', 'מחלק התמונים', 'לוחמי התמורות' ועוד.

אז אם ככה מה קורה עם פנטזיה לשם פנטזיה?
למה כששם מוכנסים מושגים מקודשים מהיהדות קשה לנו לבלוע את הסיפור?
למה שם הקוראים נזעקים ואומרים מה עשיתם? ככה אי אפשר לכתוב.


לדעתי, התשובה תלויה במהותו של ז'אנר הפנטזיה.

פנטזיה פירושה משהו שלא קרה. משהו שדומיין. נחלם. לא יכול להיות שהוא קרה באמת.
זה ז'אנר מדהים. מרגש. והוא מסעיר ואהוב מאד לדעתי כי המהות שלו היא דווקא בדמיון הזה.
הוא מעורר את הסקרנות האנושית שלנו לחקור רובד נסתר שעוד לא פגשנו.
הוא גורם למוח שלנו לצייר מעבר נסתר ברציף 9 ו-3/4 עלום בלונדון אפילו שאנחנו יודעים שאין שם באמת אחד כזה.
הוא מאפשר לנו לעוף על דרקונים לעבר השקיעה. הוא נותן לנו הזדמנות להילחם ביצורי חושך שקיימים רק בסיוטים שלנו. הוא מבטיח לנו הזדמנות לעשות דברים שאין להם שום סיכוי להתממש בעולם הגשמי שלנו.

ובדיוק לכן אי אפשר כנראה לכתוב סיפור פנטזיה יהודי.

הרי מה נגיד?
רבותי עד כאן הסיפור המדומיין. עד כאן הקסם. מכאן, שימו לב ותחגרו חגורות, יש מושגים מקודשים ביהדות. אנחנו נאלצים לרגע לנחות אל המציאות.
לא לשכוח! זה לא מדומיין. החלק הזה אמיתי. הרי זה מושגים מקודשים לא?
אז רק הורדנו אותם לרמת העם כדי שהסיפור שלנו יהיה פנטזיה יהודית. מה יש.

זה נורא לא?
כי לא רק שהורדנו מושגים גבוהים לרמת כתיבה עלילתית וגשמית, גם איבדנו את הקורא שלנו.
בבת אחת שלפנו אותו מעולם הפנטזיה המסעיר, מלא הקסם והערפל הכסוף. בבת אחת ניתקנו אותו מהסיפור המדומיין שלנו שמעולם לא קרה. והופה החזרנו אותו לחיי המעשה האפרוריים.
הרי בנושאים האלו לא יכולות להיות סטיות. אי אפשר שלא לדייק. ואם לא נדייק ונרשה לעצמנו לדמיין קצת, בעצם ניצור במו ידינו אלטרנטיבות חדשות ושונות למושגים אמתיים ביהדות.

ובטח שהוא יתרגז, הקורא המסכן. אלא מה.

אז אולי אפשר לומר שבוודאי ניתן לכתוב ספרי פנטזיה מצוינים חרדיים.
כלומר שיהיו נקיים וגיבוריהם יתנהגו על פי אמות המוסר בו היו מתנהגים גיבורים חרדיים מציאותיים.

בתנאי אחד: שם זה נגמר.

הם לא צריכים להתפלל הגיבורים האלו. הם לא צריכים ללמוד. הם גם לא צריכים לשמור שבת.
אין להם שום צורך להזכיר בכל נשימה שנייה שהם לא שכחו להניח תפילין, ולספר איך הם מקפידים על זמן קריאת שמע בכל מצב.
מפלצות הן לא דיבוקים. לגיבורי על אין כוחות טבע שעוד לא התגלו כדי שלא נסתור את כללי הבריאה הידועים לנו. וגיבורים לא מתים ועולים לשמיים לתת דין על מעשיהם לפני בית דין של מעלה.

זה דמיון. כמה קל, ככה פשוט מאד.
ומכיוון שזה דמיון אז הכול בסדר.
אפשר לומר שגיבור יכול לעוף ולא צריך לשבור את הראש איך חלילה וחס הוא עושה את זה. אפשר לומר שיש יצורים מוזרים בעולם שאין לנו מושג מהיכן באו. אפשר לספר שיש מפלצת במקווה ולא להפוך אותה לדיבוק.
זה הרי בסך הכול דמיון. שום דבר מכל אלו לא קרה וגם לא יקרה. מה רע יהיה אם קצת נחלום?

ובדיוק כמו שבסיפור לילדים אנחנו מקבלים בפשטות שאין דבר כזה ארנב שמדבר או פרח שפותח את פיו הענוג ונואם ברגש, ככה נראה לי אפשר גם לחיות עם פנטזיה כזאת.

בעיני, האלטרנטיבה השנייה שתיארתי למעלה בעייתית הרבה יותר.

 

[נ. גל]

מנסה לתמצת את תגובתי לפרק האחרון, יצא קצת ארוך, אולי זה כי יש כאן משהו מהותי יותר מהסיפור הנוכחי.

כשהתחלתי לקרוא על מפלצת המקוואות ציפיתי לסיפור פנטזיה. משהו שאין סיכוי שקרה באמת. אהבתי את הרעיון לקחת משהו מוכר מהעולם שלנו ולהדביק לו אלמנטים לא טבעיים ומסתורים.
מה שנקרא סוגת פנטזיה נסתרת.

בפרק האחרון, מודה, קצת התאכזבתי.
קודם כל מבחינת התרחשויות, לא קורה בו כלום.
הנער האומלל רק מספר ומספר. ושמעון רק מקשיב ומקשיב.

הנה הם אויבי המתח ורוצחי החוויה הסיפורית: אקספוזיציות, מונולוגים והסברים ארוכים על מהלכי העלילה הנפתלים.
(לא זוכרת איפה קראתי את התובנה הזאת, אולי אצל @הגיבן (ת)).
המקומות האלו הכי מסוכנים בכתיבה. למה? כי אז הקוראים שכדאי מאד להניח שהם סופר אינטליגנטיים, יוצאים מהסיפור לרגע אחד קצר, מרימים את העיניים שלהם לתקרה הלבנה, ותוהים פתאום לעצמם מה לעזאזל קורה כאן.

למה זה כזה גרוע?
כי בזמן הזה הם מפתחים היגיון. היגיון מדהים. יכולת ניתוח משובחת וחיבור עמוק למציאות.
ואז על כל כשל לוגי הכי קטן שיהיה בעלילה, הם יעוטו כמוצאי שלל שדוד, ובצדק רב יחשפו את כל הטעויות שעשינו.
ותמיד יהיו כאלו. מה לעשות.

עכשיו לגבי התוכן,
מבחינה עלילתית אין כאן חידוש. סיפורי דיבוקים ורוחות יש לאינספור.
הרי כל מה שהיה מיוחד בסיפור הוא אלמנט הפנטזיה שבו. בעיני בעיקר העובדה שמדובר בפנטזיה נסתרת. כלומר מתרחשת בעולמנו הרגיל, בתוך מקווה אפרורי ורגיל.
אבל ברגע שהגיע עניין הדיבוק, כאילו נסתמו ונעלמו כל האופציות האחרות.
כל אותן אפשרויות פרועות, מדהימות ומתוחכמות שיכולות להיות למפלצת הזאת נפתרו באחת: דיבוק, רבותי.

עכשיו לגבי הקטע הרוחני שהזכירו כאן,
אני נאלצת לצערי להצטרף למה שאמרו כבר לפני.

וכאן אני גם נאלצת לצטט את עצמי מהודעה קודמת וישנה באשכול ולומר לגביה: טעיתי.
אני כבר לא בטוחה שזה נכון.


כדי להסביר למה אני חושבת ככה פתאום, אני אוסיף כאן עוד נקודה מספר הפנטזיה החדש של יונה ספיר.
לא קראתי את 'דופליקטים' אבל שמתי לב למשהו מעניין בדיונים שהתקיימו עליו: לא מעט קוראים חזרו על הטענה כי ענייני ההלכה והיהדות בעלילה הורגשו כמודבקים ומלאכותיים.

ואני חושבת לעצמי פתאום אחרי הקריאה של הפרק האחרון, שאולי כאן טמון שורש הבעיה.

הרי אפשר לכתוב סיפור אלגוריה יהודי. סיפור שיש בו אלמנטים של פנטזיה שמנסה להעביר נמשל עדין כלשהו על רעיון יהודי עמוק. עשו את זה הרבה לפנינו בהצלחה רבה.
דוגמאות: 'מחנה הקיץ של אדון הוא', 'מחלק התמונים', 'לוחמי התמורות' ועוד.

אז אם ככה מה קורה עם פנטזיה לשם פנטזיה?
למה כששם מוכנסים מושגים מקודשים מהיהדות קשה לנו לבלוע את הסיפור?
למה שם הקוראים נזעקים ואומרים מה עשיתם? ככה אי אפשר לכתוב.


לדעתי, התשובה תלויה במהותו של ז'אנר הפנטזיה.

פנטזיה פירושה משהו שלא קרה. משהו שדומיין. נחלם. לא יכול להיות שהוא קרה באמת.
זה ז'אנר מדהים. מרגש. והוא מסעיר ואהוב מאד לדעתי כי המהות שלו היא דווקא בדמיון הזה.
הוא מעורר את הסקרנות האנושית שלנו לחקור רובד נסתר שעוד לא פגשנו.
הוא גורם למוח שלנו לצייר מעבר נסתר ברציף 9 ו-3/4 עלום בלונדון אפילו שאנחנו יודעים שאין שם באמת אחד כזה.
הוא מאפשר לנו לעוף על דרקונים לעבר השקיעה. הוא נותן לנו הזדמנות להילחם ביצורי חושך שקיימים רק בסיוטים שלנו. הוא מבטיח לנו הזדמנות לעשות דברים שאין להם שום סיכוי להתממש בעולם הגשמי שלנו.

ובדיוק לכן אי אפשר כנראה לכתוב סיפור פנטזיה יהודי.

הרי מה נגיד?
רבותי עד כאן הסיפור המדומיין. עד כאן הקסם. מכאן, שימו לב ותחגרו חגורות, יש מושגים מקודשים ביהדות. אנחנו נאלצים לרגע לנחות אל המציאות.
לא לשכוח! זה לא מדומיין. החלק הזה אמיתי. הרי זה מושגים מקודשים לא?
אז רק הורדנו אותם לרמת העם כדי שהסיפור שלנו יהיה פנטזיה יהודית. מה יש.

זה נורא לא?
כי לא רק שהורדנו מושגים גבוהים לרמת כתיבה עלילתית וגשמית, גם איבדנו את הקורא שלנו.
בבת אחת שלפנו אותו מעולם הפנטזיה המסעיר, מלא הקסם והערפל הכסוף. בבת אחת ניתקנו אותו מהסיפור המדומיין שלנו שמעולם לא קרה. והופה החזרנו אותו לחיי המעשה האפרוריים.
הרי בנושאים האלו לא יכולות להיות סטיות. אי אפשר שלא לדייק. ואם לא נדייק ונרשה לעצמנו לדמיין קצת, בעצם ניצור במו ידינו אלטרנטיבות חדשות ושונות למושגים אמתיים ביהדות.

ובטח שהוא יתרגז, הקורא המסכן. אלא מה.

אז אולי אפשר לומר שבוודאי ניתן לכתוב ספרי פנטזיה מצוינים חרדיים.
כלומר שיהיו נקיים וגיבוריהם יתנהגו על פי אמות המוסר בו היו מתנהגים גיבורים חרדיים מציאותיים.

בתנאי אחד: שם זה נגמר.

הם לא צריכים להתפלל הגיבורים האלו. הם לא צריכים ללמוד. הם גם לא צריכים לשמור שבת.
אין להם שום צורך להזכיר בכל נשימה שנייה שהם לא שכחו להניח תפילין, ולספר איך הם מקפידים על זמן קריאת שמע בכל מצב.
מפלצות הן לא דיבוקים. לגיבורי על אין כוחות טבע שעוד לא התגלו כדי שלא נסתור את כללי הבריאה הידועים לנו. וגיבורים לא מתים ועולים לשמיים לתת דין על מעשיהם לפני בית דין של מעלה.

זה דמיון. כמה קל, ככה פשוט מאד.
ומכיוון שזה דמיון אז הכול בסדר.
אפשר לומר שגיבור יכול לעוף ולא צריך לשבור את הראש איך חלילה וחס הוא עושה את זה. אפשר לומר שיש יצורים מוזרים בעולם שאין לנו מושג מהיכן באו. אפשר לספר שיש מפלצת במקווה ולא להפוך אותה לדיבוק.
זה הרי בסך הכול דמיון. שום דבר מכל אלו לא קרה וגם לא יקרה. מה רע יהיה אם קצת נחלום?

ובדיוק כמו שבסיפור לילדים אנחנו מקבלים בפשטות שאין דבר כזה ארנב שמדבר או פרח שפותח את פיו הענוג ונואם ברגש, ככה נראה לי אפשר גם לחיות עם פנטזיה כזאת.

בעיני, האלטרנטיבה השנייה שתיארתי למעלה בעייתית הרבה יותר.

לא מסכימה עם הכל, אבל נהנתי מאוד לקרוא.
בעיניי שווה מאמר, שיהיה פתוח לדיון כל הניקים תחת הכותרת "כתיבה מקצועית" באיזור המאמרים.

בלי קשר, באופן אישי, דעתי היא שמדובר באופנה.
בסך הכל אופנה, שגם אני חלק ממנה (לצערי או לשמחתי).
ובדיוק כמו שכאשר נוצרת אופנה של משקפיים אדומים שואלים האם זה מותר לנשים, וכאשר נוצרת אופנה של פלאפון חצי טאצ' שואלים האם זה נחשב מקשים - בדיוק כך גם כאן. שואלים איפה הגבול שבו האופנה כבר "לא כשרה" ואיפה היא "חרדית קלאסית".
זו בסך הכל אופנה, לא דיון מהותי יותר מכך. שאלות זמניות על האופנה הנוכחית, ובסופו של דבר הכל יתאזן, עד לאופנה הבאה.
אז המפלצת היא דיבוק. אבל מפלצת היא דימיון ודיבוק הוא לא.
נו, נו. לא הצליח לזעזע את אמות הסיפים אצלי.
אני מסרבת להזדעזע מהפרק האחרון, ומחכה בהחלט לפרק הבא.

 

[מ. י. פרצמן]

אני קוראת הכל וחושבת על הדברים, מכיוון שעוד לא גיבשתי דעה עוד לא משיבה על תגובות ספציפיות.
אבל תודה לכל המגיבים, תמשיכו. טוב לקבל ביקורת בונה.

 

[mic003]

אני קוראת הכל וחושבת על הדברים, מכיוון שעוד לא גיבשתי דעה עוד לא משיבה על תגובות ספציפיות.
אבל תודה לכל המגיבים, תמשיכו. טוב לקבל ביקורת בונה.

סתם כך, חשבתי על רעיון מהפכני.
אפשר שהמפלצת תהיה פשוט... מפלצת!
בלי עומק, בלי היסטוריה, בלי רוח. בלי הסברים פתלתלים ונימוקים מעייפים. פשוט מפלצת.
הרי זה מה שיפה כל-כך בספרות פנטזיה. אין צורך להסביר כלום על העולם בו מתרחש הסיפור.
איך יש אנשי זאב? - פשוט יש. איך יש גובלינים? - פשוט יש. איך יש דרקונים? - פשוט כך הוא העולם. ככה הוא בנוי וזהו!
כשהסיפור אמור להיות ריאליסטי, להתרחש בעולם שלנו, אז כל דבר צריך הסבר. צריך נימוק ברור, צריך להבין מי המפלצת, מה ההיסטוריה שלה, איך היא צצה פתאום. האם היא רדיואקטיבית? האם היא תוצאה של וירוס? של הנדסה גנטית? צריך להבין מה הירח גורם לה ולמה היא מתעוררת רק בלילות אפלים של ראש חודש.
כשמדובר על פנטזיה, אין צורך בכל זה. המפלצת שם, היא הייתה שם מאות שנים, וזה לא סותר שום ערך רוחני שאנחנו מכירים, כי המפלצת לא רוחנית. היא גשמית, בשר ודם, כמו כל בעלי החיים. ייתכן שהיא בלתי נראית, ייתכן שהיא יכולה לשנות צורות, אבל זה מה שהיא. גוף גשמי. היא מופיעה בלילות ראש חודש בלי שום נימוק הגיוני, אלא כי כך היא רוצה. זו דרכה וזהו.
זה פשוט יכול להקליל את הסיפור, להחזיר אותו להיות כמו שהוא היה בתחילה - סיפור שהוא חצי צ׳יזבאט, סיפור שנועד להוציא ממך ברררררר ארוך בסוף כל פרק, סיפור משעשע וחביב בלי שום מסר ובלי ערכים חינוכיים כפויים.