אתגר פרק א'

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
האתגר הבא יתפרס על פני סוף והתחלה.
סוף השבוע של פרשת ויחי וסיום חומש בראשית, ומיד אחריו תחילת חומש חדש - שמות.
באתגר הזה, נתייחס לראשוניות של פרק א'. ישנם סוגים שונים של פרק ראשון. הוא יכול להיות פרולוג, לתת רקע לסיפור הבא, או סתם תחילת הסיפור. זה יכול להיות פרק ראשון של סיפור מתח נועז או בית ראשון לשיר נוגע.

הקטע חייב לעמוד בפני עצמו, ומצד שני חייב להיות ברור כי המשך יבוא, והקורא יצא ממנו עם סקרנות בוערת לגבי פרק ב'.
מקווה שהכללים ברורים... בהצלחה לכולם!!!

האתגר יינעל בעז"ה ליל ר"ח שבט שיבוא עלינו לטובה, שנתבשר בשורות טובות.



כאן דיונים או פרקי ב'
 
נערך לאחרונה ב:

קפטן אמריקה

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
שמיים. צמרות עצים. תתי מקלע. שקט.
הוא ממצמץ שוב ושוב בניסיון נואש לעורר את תודעתו. קו מת.
פתיתים לבנים החלו יורדים מלמעלה,
נוצות לבנות וזוהרות, נופלות ברכות ממרומים.
כמה נפלא המגע שלהם. כמה ענוג.
עוד שעה קלה הוא ייקבר תחתיהם וימות מוות אכזרי וקר. קפוא.
כמה נכלולי הוא הטבע.
הר מרהיב הופך ברגע למפלצת מוות מתגלגלת.
ים כחול ומשובב נפש, גודע חיים בגלים גלים.
ושלג זך ולבן, מאיים לבנות לו קבר מעל פני השטח.
הוא עוצם את עיניו, מזמין את מלאך המוות להקדים את הביקור.
בן ישתגע מדאגה. הוא יהפוך את העולם עבורו.
אין טעם.
מבט חטוף ומטושטש לעבר צד שמאל מבהיר לו שידו נכרתה. גדם כחול- אפרפר נותר ממנה למזכרת. העצבים קפאו.
לפחות הוא לא חש בכאב.
הוא מהרהר בכך שחלק מידו, הכולל אצבעות, כף יד, אפילו שעון טקטי יקר במיוחד, שוכב מוטל כמה מטרים משם.
זה חלום רע.
השלג יורד באיטיות מרגיזה, הכרתו מתערפלת שוב.
עם דמדומי ערב נשמעים קולות רמים. מאי שם. היער מהדהד אותם, שוב ושוב.
קולות גרוניים בחיתוך חד, מבטא שאי אפשר לטעות בו.
אלו חיילים גרמנים.
"לעזאזל עם האמריקאים, לא השאירו שום ציוד"
צעיר חבוש כובע צמר צבאי, סורק את שטח היער, נואש למצוא נשק אמריקאי. או לפחות סמל להתפאר בו בפני המחלקה.
"תרמילי קליעים. זו הנדיבות המקסימלית"
עונה לו אחר, משופם. הדי עשן בוקעים מפיו כשהוא מדבר.
שריקה נשמעת.
חייל שלישי מרים משהו ארוך, מנופף בו למול חבריו.
"יד למעלה" גיחוך בעיני הצעיר בעל הכובע. הוא מכוון את ידיו בצורת אקדח אל עבר היד שנזרקת אליו.
המשופם משליך את הסיגר.
"אם יש יד, סימן שיש גופה" הוא ספק מתלבט- ספק קובע עובדה.
"שעון טקטי, תוצרת שוויצרית, מצב כמו חדש" הצעיר כבר הספיק לבזוז שלל מלחמה,
הוא בוחן אותו אל מול שמש חורפית שהועילה בטובה לשלוח קרן דקיקה. טיפות דם זעירות על הזגוגית.
"לפחות משהו טוב אחד יצא מהקרב הארור הזה" הוא מפטיר, עונד את השעון.
"שנחזור לבסיס? מתחיל להתקרר פה"
המשופם שנראה כמבוגר בחבורה, מביט סביב.
"מה הסיכוי שבעל היד נשאר בחיים?"
"אפס" עונה לו אחר, חייל גבוה בעל שיער חום, כתפיים רחבות במיוחד, מבנה גוף אתלטי למדי.
"אני יוצא לסריקה קצרה באזור, חמש דקות זזנו" יורה המשופם.
"זריז קארל. קפוא כאן" מתאונן הצעיר.
"שתוק ולך תתניע את הג'יפ"
"כן המפקד". ריצה מהירה.
***
דמות תמירה גוהרת מעליו. ניחוח כבד של סיגריות זולות.
הוא מניח יד על צווארו. מטה אוזן לכיוון פיו ואפו.
"יש דופק".
הוא פותח את המעיל הכחלחל, סוקר את דרגותיו של הצעיר, חסר היד.
"סרג'נט, לא פחות"
"הלווו" הוא מצמיד שתי ידיו אל פיו.
"ראיתם יד במקרה? מצאתי את הבעלים!"
הגבוה וחייל נוסף ממהרים לעברו.
"הוא מת, הכלב?" שואל הגבוה.
"אתה אידיוט מושלם. אם היה מת, הייתי קורא לכם? הא? ממתי אני דואג לסידורי קבורה של כלבים אמריקאים?"
הגבוה בולע רוק בעלבון. "מה אתה מתכוון לעשות איתו?"
"עכשיו אתה מתחיל להישמע לעניין. אנחנו ניקח אותו למחנה, כשבוי מלחמה. נחקור אותו, ואחר כך נהרוג אותו בפומבי, קצת בידור למחלקה לא יזיק"
ניצוץ בעיני הגבוה.
"עכשיו תעזור לי להרים אותו לרכב" נאנק המשופם בניסיון להרים את גופו חסר ההכרה של השבוי החדש.
"תן לי לטפל בזה" הגבוה מפשיל שרוול, שולח יד לדש בגדו האחורי של החייל, והחל גורר אותו לאורך השלג.
"תזהר עליו, הא? אם הוא ימות בדרך, יצחקו עלינו עד למילניום הבא"
"כן כן"
שובל משתרך של דם מסמן את דרכם של השלישייה.
יוצר נחש אדמדמם ומתפתל לאורך היער.
ראשו נחבט באבן, הגבוה מגביה את הגוף- גופה מיטיב את האחיזה וממשיך ללכת.
הרכב הצבאי נגלה מולם בערפל, פיח ועשן נפלטים מחלקו האחורי.
"מה זה?" הצעיר יצא מתא הנהג, המום.
"שבוי. תעמיסו אותו מאחורה"
"יאבול המפקד"
הגבוה תופס את הגוף הקפוא. מסנן קללה, וזורק לעבר רצפת המושב האחורי.
"כבד הכלב?" מתעניין אחד החיילים.
"יחסית לחייל שמנת אמריקאי, הוא די קל ורזה"
גיחוך.
"סע" צועק המשופם המתקרא קארל לעבר הצעיר במושב הנהג. זה מתניע את הג'יפ.
פניו של השבוי מוטחות בקרקע, הוא מפשיר לאיטו על רצפת הרכב.
המשופם מסובב אותו עם הפנים כלפי מעלה.
"אל תמות, הא?" הוא לוחש באוזנו. בהבחינו בהבעות פניהם של פיקודיו, הוא מתרומם מעליו.
חיוך ממזרי נמתח על פניו.
"יש לנו הרבה שבויים, מה מיוחד בזבל הזה?" תמה החייל הגבוה. פניו אדומות ממאמץ הסחיבה.
"הוא בעל דרגה בכירה. יש לי תחושה חזקה לגביו".
הוא מניף את היד בביטול.
הזבל. לא מבין מילה מחילופי הדברים. החל מתעורר.
הוא מובל ברכב צבאי. בשבי כוחות עויינים.
הוא לא יכול להתאבד עכשיו, בן לא יעמוד בזה.
בן יציל אותו. ועד אז. עליו לשרוד.
*
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פתאום צמח מאחוריו צל. לחש "אדון טַאנְלַאן-דָא." וגרם לו להפיל את הסיגר על דפי הרישומים שלו. הוא זינק להרים את הגליל הבוער בבהילות והשתטח על השולחן הנמוך בקול חבטה מרהיב.
כמה שניות ארוכות ומביכות עד שהתיישר בחזרה. מכווץ גבות וזועף להכאיב.
"ציפיתי לך." הפטיר באדישות, מרשימה, לדעתו. תהה כמה, לכל הרוחות, שווים שומרי הראש ששכר בכסף מלא. "בדיוק בזמן."
צלליתו של שָאָה-שוּ חרגה מבין הצללים בצעד אחד גמיש. הושיטה לעברו יד ריקה.
"מה?!"
"התמונה." נענה בלחישה.
טאנלאן-דא התרומם. מהרווח הנסתר בין הארון לקיר שלף דף אורז צהבהב. יקר. עלה לו ביום נסיעה ארוך לכפר ההוא, בהמתנה מורטת עצבים לעבודת השכפול של הצייר האיטי, ובמחיר כפול מהרגיל, כולל דמי השתיקה. כחכח בגרונו היבש. הפיק שיעול כבד. "דוֹאִיצַ'אנְג (קפטן, סינית) אליוט צ'רלס." הגיש את הדף בזהירות לשאה-שו, שמשך את הדיוקן בהבזק מהיר. הנמיך לדף ראש עטוי ברדס.
טאנלאן-דא סקר בדקדוק את הצל השקט. קרוב אליו מרחק לחישה. ממוקם בזווית מצוינת וחשוכה. לא מניח לאסוף אפילו פרט מזהה אחד אודותיו. מצדיק את שמו הרע, את כינוייו ואת האגדות סביבו. שקט כמו צל ומהיר כמו שד.
"בעוד עשרה ימים מתכנן דואיצ'אנג אליוט להגיע לנאנג'ינג. לחתום על הסכם השלום בין בריטניה לסין." הצמיד לשפתיו את הסיגר העבה. פיזר עשן מתקתק ומחניק בחדר הרחב. "אני חושב שהוא עושה טעות. נאנג'ינג לא בשבילו. אסור לו להגיע לשם. מה דעתך, שאה-שו, על התכנונים של דואיצ'אנג אליוט?"
שאה-שו הרים מבט. לרגע קצר פילחו עיניו את סוחר האופיום האמיץ. שחורות ומאיימות. "הדרך לנאנג'ינג מסוכנת מאוד, אדון." הגיב.
"אפשר אפילו למות בדרך לשם." מצמץ טאנלאן-דא. נשף טבק שרוף, מעורב קמצוץ אופיום.
"אפשר." הציור נעלם באבחת בתנועה מהירה. שאה-שו הושיט יד בשנית. קיבל לידיו את המקדמה הנכבדת באפס נקיפות מצפון.
טאנלאן-דא ניער את הסיגר לתוך מאפרה ירוקה. "הדואיצ'אנג נושא עליו שעון זהב עם תמונה של אימו. הבא לי את השעון ואת החרב האישית שלו כהוכחה."
אגרוף שחור נסגר על שקיק הבד המבושם. אפילו לא העיף מבט בתכולה. אף לקוח לא העז לזייף בתשלום לשאה-שו. "יבוצע." הסכים, ונמוג מן החדר.

עשרה רגעים מורטי עצבים הוא המתין. איפר את הסיגר שוב ביד נוקשה. אחר כך משך בכוח את המצילה לצד הקיר
"קראת לי, אדוני?" צלליתו הצנומה של משרתו האישי נכנסה בעד הדלת.
"סדר את העששית." טאנלאן-דא נפנה אל הארון. "וקרא לכאן את גִי'אַן-דִיאֶה. במהירות האפשרית."
תחת ידיו האמונות של משרתו חזר האור למלא את החדר.
הוא נבר בזהירות המדף התחתון. משך מתוך המסמכים תמונה דקה. ממוסגרת בעץ דק, צבוע לכה שחורה. בפסיעות קטנות ניגש למדף בקצה החדר. לצד עציץ פרחים וצלוחית מעשנת הניח את התמונה. מלמל לחשי מחילה וגירוש רוחות. ביצע את פולחניו בדבקות, ונותר לשבת מול המדף. מצץ את הסיגר בשתיקה, עיניו מונחות על הדיוקן.
האומן שצייר את פניו של אביו המנוח כבר הזקין. לפני שנים רבות נוספה גם אמא למדף. אחיו של אבא עברו אט-אט מעולם החיים, לעולם התמונות והפולחן על מדפים בבתי בניהם.
רק אחת נשארה לו. מבטו של טנאלאן-דא התחדד, נוקב וקר.
חיה, בועטת ובנויה עד אחרון פרטיה.
ג'יאן-דיאה הגיע מהר מהצפוי. דקיק ונמוך, חרישי ונבלע בצללים. הנער נשלח אל החצר, להביא את הכלב. ג'יאן-דיאה התיישב מול בעל הבית.
"הוא נמוך ממך." מעך טאנלאן-דא את שארית הסיגר לתוך המאפרה. "זריז כמו רוח מקוללת וחמקמק כמו חתול ארור."
המשרת המיוזע שב. הניח בהקלה רבה את מושכותיו של כלב ענק וחסר מנוחה בידי ג'יאן-דיאה.
טאנלאן-דא ניגש אל הפתח. הניח קרע בד תחת האף הרוטט. "צאו מהר. לפני ששאה-שו יזרוק את שקיק הבד שבו היתה המקדמה."
ובעוד ג'יאן-דיאה נעלם בעקבות הכלב, שב טאנלאן-דא לשולחנו. הדיו התייבש. הוא קיפל בזהירות את המכתב והחתים בשעווה. הוסיף על הנייר באותיות לטיניות, עגולות וברורות. 'לידי קפטן צ'רלס אליוט - סודי ביותר'.
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
כתבתי אי פעם התחלה לסיפור חביב, אולי אמשיך מתישהו בעתיד.


א.
יש ימים שנעים להם על פני לוח הזמן, בורחים אל בור השכחה. ויש ימים שהיא תזכור לנצח, שכל פרט בהם ייחרט בנשמתה, ואחד מהם הוא היום.

הם פוסעים בין האנשים, מחפשים את הספינה שלהם, זאת שתיקח אותם אל ארץ התקוות. איש המודיעין שאבא פונה אליו מכוון את בני המשפחה לאזור שבה עוגנת הספינה, מאחל להם דרך צלחה.
וכך היא מוצאת את עצמה נשענת על המעקה שבסיפון ומריחה את מי הים. עיניה זולגות באושר כשהיא רואה את המזח האנגלי מתרחק ודמעותיה מנסות להמתיק את מי האוקיינוס.

שלב נוסף עבר בהצלחה. אומנם הם עלו לספינה סוף כל סוף, אבל המסע התחיל מזמן. בעיני רוחה היא משחזרת את הדרך שהחלה ברוסיה הקרירה והשתקעה בלונדון האדיבה. ולמסע כולו יעד אחד ברור ומוצק, ארץ ישראל.
יד נוגעת בכתפה, היא מביטה לצידה ורואה את אביה. היא בוחנת את פניו ונרתעת, הוא לא אמור להיות מאושר?
"קרה משהו?" שואלת בניסיון לחלץ ממנו את תחושותיו.
הוא מניע את ראשו, "לא, לבינתיים לא" משיב, אבל מבע עיניו מספר לה משהו אחר, מה קרה?

---

הים סופג הכל, אוניות שבורות ורשתות דייג קרועות, בקבוקי זכוכית המכילים מסרים מסתורים וגם קיא. היא עומדת על הסיפון ומרוקנת את כל גופה, איך שייט חלומי הפך לכזה צולע? היא לא העלתה במחשבתה עד כמה מתסכלת יכולה להיות מחלת הים, אוף.

בין התקף בחילות אחד לשני היא מטיילת בספינה יחד עם שרה. הן מכירות נערות נוספות שארץ ישראל עיצבה גם את חלומותיהן, גורמת להן ולמשפחתם לנדוד מזרחה. בין הנערות היא מוצאת את אידית ונשבת בקסמה. משהו בקומה הגבוהה שלה, בשיער השחור האסוף לצמה והלחיים הסמוקות, יחד עם הידע העשיר שלה, מסעיר אותה, מרתק אותה אליה כמו דבורה המריחה צוף.
ובבוקרו של היום שבו על פי דבריו של הקברניט, הן עתידות לצפות בהרי הכרמל היא מספרת לחברתה ההולנדית על חששותיו של אביה.

"אז אבא שלך דואג מהמצב הרוחני בארץ הקודש" אידית מסכמת.
"בעיקר על החינוך שלנו, הוא חושב ששרה ואני לא מספיק חזקות". משהו בה מוחה על פחדיו של אביו, כואב על חוסר האמון.
אידית בוחנת אותה בעיניים מוצרות, "נראה לי שהחששות מוגזמים, אבא שלי דווקא מספר לא מעט בשבח אנשי ירושלים, הוא מכנה אותם נשמות של ארץ ישראל".

מילותיה של אידית מערבלות את רגשותיה של אסתר, אם הקברניט דובר אמת אז סביר להניח שעוד היום היא תחונן את אדמת ארץ הקודש, היא נרעדת. איך זה שדווקא היא מכל הדורות שלפניה תזכה להגיע אליה?

אידית העומדת לצידה מחייכת, היה ברור שחברתה תתרגש ממילותיה, טוב שהצליחה להסיט את השיחה לכיוון הזה. היא שותקת, מסדרת את מחשבותיה. ההפלגה עם חברה שכזו הייתה מהנה במיוחד, אבל ברור לה שהן לא תשארנה חברות לזמן רב, לא כל עוד היא ביתו של הרב יעקב האדוק, לא כל עוד התכנונים שלה שונים לחלוטין מאלו של משפחתה.

גל של קולות נרגשים עולה מהסיפון, דוחף את כל הנוסעים להביט אל עבר האופק המזרחי לספינה, שם, מאחורי טונות של מי ים כחולים, שוכנת ארץ התפילות והתקוות.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
חלומות מאז ומעולם היו עסק לצעירים.
שולץ מוחט את אפו, מעפעף.
לא, הוא אינו צריך למחות דמעות. אין לו מהמוצר הזה יותר מאומה, המלאי אזל לפני שנים.
ובכל זאת, כשהוא צופה מספסלו הקבוע על הילד הקטן שמלקק לו ארטיק - הוא חש את הצריבה המלוחה מדגדגת בגרונו.
מלוחה כמו שהייתה אז, לפני שהכל היה.
"ילד," הוא קורא לו. "איך קוראים לאבא שלך?"
"אסור לדבר עם אנשים זרים ואסור להגיד את השם של אבא." עונה הילד בנחרצות, מכניס לפיו בבת אחת חתיכה גדולה וקפואה.
"ילד טוב." מחייך שולץ גרגר חיוך. "אבא שלך חינך אותך טוב."
הילד מתרחק.
שולץ מביט בכיפתו הבוהקת, החדשה, של הילד. מתרחקת באיטיות אל מעלה הרחוב.
כמה שנים עברו מאז נטש כיפה כזו, בוהקת?
ולמה הזכרונות צפים דווקא עכשיו?

כוס קפה חמה ממתינה לו במטבח. ג'ני מחייכת אליו. "היי, הכנתי לך את הארוחה שאתה אוהב."
"אני לא רעב." הוא אומר, ופונה אל לוח השנה.
התאריך מגלה לו שצדק.
בדיוק תשע עשרה שנה חלפו מהיום הארור ההוא, שבו אבא מת ואיתו האלוקים.
מאז היום שהתרוקן לו הלב וכל החלומות. הוא זרק אותם יחד עם הכיפה, על הקבר הטרי.
מאז לא נותרו לו מילים לומר לעולם, וגם לא אוזניים לשמוע.

"אתה זוכר שהיום יש לנו יום נישואים, נכון?" ג'ני מתיישבת לידו.
"אחת עשרה שנים." הוא מאשר. "לאן את רוצה שנלך לחגוג?"
הוא לא רוצה לחגוג.
לראשונה מזה אחת עשרה שנה, אין לו טיפת רצון לחגוג את היום שבו ניתק עצמו מהעם של אביו ואימו.
מהיום שבו בחר לנטוש הכל, סופית.
ובכוונה, עשה זאת בתאריך הארור.

לראשונה, חש שולץ שאולי התאריך הזה ארור בגלל בחירותיו, ולא רק בגלל מה שעשה לו היקום.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אני מעלה אותו משוכתב, פשוט את מה שהעלתי כתבתי לפני כמה שנים טובות, ואפילו לא טרחתי לקרוא לפני שהעלתי, רק זכרתי שאני אוהבת את הסיפור וזהו.
@אריה גלבר, זה מה שיעמוד לשיפוט.
@מ. י. פרצמן אם אפשר למחוק את הקודם. תודה
הנה הוא:
בס"ד

הוא פקח את עיניו, זה היה קשה. הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא, מולו היה מונח גוש עץ, ורגלים, הרבה רגליים, ארבע עשרה רגליים, מוחו ספר אוטומטית. זה כאב לו. הכל כאב לו

"קום" הקול היה מחוספס

הוא ניסה לקום, אף אחד לא עזר לו. כאבי תופת נשלחו לו מכל כיוון, הוא ראה עיגולים שחורים, הוא הצליח להתיישב, מצמוץ, הוא רואה את החדר, הגוש עץ זה שולחן, הרגליים שייכים לארבע גברים, מכוערים כולם.

"קום כבר" לפקודה לווה הטחת אלה, הוא הרגיש שגופו נשבר, הוא נפל שוב, הוא ייאלץ להתרומם מחדש

לא הוא לא היה צריך, זוג ידיים חסונות הרימו אותו בבת אחת, מצניחות אותו לשרפרף נוקשה

"מה השם שלך האמיתי?" שאלה פשוטה, הוא פתח את הפה בשביל לענות, אך נחסם. איך קוראים לו?

"אני רוצה ללכת לישון, כואב לי" המחשבה נפלטה לו, הוא הביט באנשים מולו, מי הם? הוא לא הכיר אותם, הם הביטו בו במבט קשוח, מתנשא, וסולד. הוא לא אהב את זה

"אתה רוצה לישון? מסווי, תן לו לישון" השפם של הדובר קיפצץ עם כול מילה, הוא רצה לצחוק, אבל זה לא הצחיק אותו, מסווי הוציא מכשיר, מה זה המכשיר הזה? למה הוא מרגיש פחד ממנו?

זרם חשמלי בפולסים גבוהים עבר דרך הגוף שלו, נותן לו דקת מנוחה, הוא התעלף.

כמה בעיטות חזקות העירו אותו, מסווי הרים אותו שוב, מושיב אותו על השרפרף המעצבן

"יש לך איך להסביר את זה?" הדובר נפנף במסמך, הוא הושיט יד בשביל לקחת אותו, היד השנייה התלוותה אליה, הוא הביט בתמיהה, היה לו על היד אזיקים, למה שמו לו אזיקים?

"אני רוצה לדעת את השם האמיתי שלך, אחרת תסבול"

מה השם שלו? הוא יסבול, בטח שהוא יסבול, הוא לא מצליח להיזכר בשם של עצמו, הנתון הבסיסי ביותר שיש. גוש שחור חסם לו את הדרך לתשובה, הוא ניסה קצת לגעת, לחפור במוח, עוד קצת. הוא חייב להיזכר

"אני לא זוכר, מי אתם בכלל? מה אתם רוצים ממני?"

"אתה רוצה לסבול? כדאי לך להיזכר"

הוא ניסה שוב, הגוש השחור המוח חסם, הוא ניסה שוב, הכאב שנשלח לא עצר אותו, גם לא העיגולים השחורים שהופיעו לו בעיניים, רק איבוד ההכרה עצר אותו.;
 

2u2

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
עימוד ספרים
בראש חודש תמוז שנת תקס"ז (7 ביולי 1807), ניצבו נפוליאון בונפרטה ואלכסנדר הראשון קיסר רוסיה – על גבי אסדה בנהר ניימן שבעיר טילזיט, וחתמו על "חוזה טילזיט". יומיים לאחר מכן לאחר ספג פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיה מפלה קשה, ובלית ברירה חתם אף הוא על ההסכם. פרוסיה נאלצת לשלם פיצויים ולמסור שטחים רבים, כאשר בין היתר עבר מחוז ביאליסטוק לידי הצאר הרוסי. את מחוז ביאליסטוק חוצה נהר אורלנקה, ולמרגלות יובלו הימני שוכנת העיירה אוֹרְלֶה (פודלייסקי).

כך בוקר אחד מצאו את עצמם תושבי אורלה, יחד עם כל תושבי מחוז ביאליסטוק תחת שלטון הצאר, כפופים לחוקים הקשים שהיו מנת חלקם של היהודים. מספר היהודים שבאורלה היה גבוה משמעותית, עד שבשנת תקצ"ג (1832) היוו היהודים למעלה מ-80% מאוכלוסיית העיירה, ומספרם הלך וגדל מדי שנה. היהודים עיצבו את הנוף התרבותי של העיר דאז, רוב בעלי המלאכה היו יהודים שנתנו את שרותיהם לתושבים הגויים והיהודים כאחד.

בית הכנסת הגדול שבמרכז העיירה, והתלמוד-תורה היהודי הסמוך – שקקו חיים, לא מפליא הדבר כי השפה שהדהדה בכיכר השוק הייתה – אידיש. למרות ההזנחה רבת השנים שעבר בית הכנסת, ניתן להתרשם מהקשתות המפוארות והעיטורים הנהדרים שפיארו אותו בימי תפארתו. אף שהיו באורלה מספר בתי כנסת, בית הכנסת הגדול הבנוי אבן, הוא המבנה הכמעט היחידי שהשתמר מהעיירה לאחר השואה.

בי"ב תמוז תקפ"ה (28 ביוני 1825) התבשרה אורלה, כי בשעה טובה ומוצלחת, חבקו ר' שלמה ופעסיל גוטקא רובינשטיין – בן.
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה קטע לא סטדרנטי, מתריעה מראש.


היא חזקה נורא, כבר שנים שלא הרגישה מסוגלת לרוץ מסלול עמוס בעליות, לעבור חמישה קילומטר תוך שלושים ושתיים דקות, ואז לעצור ולנשום במשך דקה, והנשימות מתחילות להירגע.
האנדורפינים התחילו להציף אותה , האדרנלין והקורטיזול שהופרשו במהלך הריצה, גרמו לה לתחושה נעימה בגוף,
היא חוותה אופוריה, וידעה שעוד כמה דקות זה יגמר, והיא תחזור למצב הרגיל שלה,
השיעמום והיובש יכנסו במלוא העוצמה.

היא ממשיכה לרוץ במעלה השביל התלול, עוד כמה מטרים והוא מסתיים, והנה, היא הגיעה.

נעצרת, העיניים מתבייתות על הנוף שנשקף מולה, השמים נפרשים במונוכרומטיות מהפנטת, חמישים גוונים של כחול, הכוכבים מנצנצים בזוהר חמקמק בקו האופק.
היא מתקרבת עוד לקצה הצוק, ליבה מתחיל לפעום ברעידות קצרות, קצובות. השרירים שלה נדרכים,
והכבד מתחיל בייצור פעיל של גלוקוז שמתפשט בדם.

היא מכירה את התחושות האלו, למדה לקבל אותן, להודות בהן בלי לנסות לחפות על משמעותם הנסתרת, הפחד שתקפוץ כבר אינו ממלא אותה כמו בעבר.
היא יודעת שלמרות החשש הבלתי רציונאלי, והתחושה החמימה שחולפת בגופה שהיא חושבת על כך,
היא לא באמת הולכת לעשות את זה, היא לא הולכת לקפוץ, היא לא.

היא אוהבת את החיים, את כל הרגעים הקטנים שמרכיבים אותם,
ההתמתחות המתפנקת על הספא, אחרי ששקעה שוב בספר של חמש מאות עמודים, כל השרירים רדומים, והיא מנסה לשחרר אותם.
את הבהייה חסרת הפשר דרך חלון ביתה שבקומה השנייה, מבטה עוקב אחר הציפורים שמצאו לעצמן בית על עץ הצפצפה.
היא אפילו אוהבת לצאת מהרכב באמצע ינואר, קור מקפיא, רוח קרה מנשבת סביבה, והיא גוחנת למלא את הדלק ברכב, מרגישה חיה יותר מתמיד.

היא אוהבת מידי את איתמר, לא יכולה לדמיין את החיים שלו בלעדיה, יודעת שהם יהיו חסרים מידי.
אבל היא מפנטזת על החיים כמכלול, מה יתרחש בהם אחרי מותה, מי יתאבל עליה, וכמה.
איך יתנהל היקום שהיא כבר לא תהיה נוכחת בו.

מאז ומעולם הגדירו אותה בתור בן אדם מעשי, מסוג כזה שיותיר צוואה מפורטת ומדוקדקת,
תכתוב בה איך לחלוק את מעט הרכוש שהיא צברה, מי יזכה להציץ ביומנים שהיא הצפינה, והראתה רק כמה קטעים נבחרים לאיתמר, ואם בכלל.
תספר על מתי ואיפה הבינה שהיא הולכת להיות אשתו.
למה הפסיקה לאכול ממרק הקובה האהוב עליה,
לוקחת ביס ואז מתחילה להשתעל חרש.

רננה מסלקת כמה שערות סוררות שעפו מבעד למטפחת , מנגבת בגב ידה את הזיעה שעדיין ממלאת את המצח, ומסתובבת לאחור, מתחילה לרדת את השביל בהליכה מהירה לביתה.


במקור כתבתי קטע אחר לחלוטין, ותודה למשולש ברמודה על הביקורת המצוינת.
ניסיתי לתאר דרך המבט של רננה את "תופעת המקומות הגבוהים" או "קריאת הריק".
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרק א

החצר הקטנה הייתה חשוכה כשהיא יצאה אליה. ירח דקיק השתדל להטיל זהרורי אור על האבנים המשתלבות, למנוע ממנה להיתקל באלה השבורות, שתיהנה כמה שיותר מהיציאה החטופה שלה. היא הרימה אליו מבט של תודה, חשבה: ראש חודש היום. או היה אתמול. מי ייתן לנו כבר סנהדרין המקדשים את החודש. מי ייתן לי את האפשרות לצאת לחצר גם בשעות יום, לחזות בתפארת השמש, לספוג מחומה, להרגיש חופשיה.

להרגיש חופשיה. אוף, כמה זה קשה. מותחת את ידיי לאחור, מחטיפה מבט אל השעון הקבוע בתחתית צג המחשב. 13:33. אחת שלושים ושלוש! ידיי מזנקות, מקפיצות עמן את שאר הגוף. איך כבר אחת שלושים ושלוש? הייתי אמורה להיות בגנון של יאיר כבר לפני שלוש דקות. ומילא הגנון של יאיר – לחיננית לא כל כך אכפת שאני מאחרת, אבל דינה, הסייעת בגן של איילת כבר נזפה בי כמה פעמים על האיחורים שלי – ויש רבע שעה הליכה בין הגנון לבין הגן.

המחשב נותר זנוח על השולחן. רגע, לא שמרתי. קונטרול אס. יופי, עכשיו אפשר לרוץ. רגע, צריך תיק. מבט לחלון הנגוע־טיפות, צריך גם מעיל. מפתח, קליק נעילה, מרוצה במדרגות, למה אין מעלית בבניין, למה, מדלגת החוצה אל בין הטיפות. רגע, מה העונה בסיפור? השעה היא לילה, אבל האם קר או חם? היא מתגעגעת לשמש, נכון. אז אולי זה בקיץ? או באביב? ממה היא בעצם חוששת כל־כך? למה רק בלילה היא יכולה לצאת החוצה?

"הו, טוב שבאת," חיננית דוחפת אליי עגלה ותיק־דובון. "אני חושבת שיאיר לא מרגיש טוב... היה עצבני ויילל הרבה היום... בבית תמדדי לו חום, טוב?"

מרגישה איך לבי שוקע, פיזית, אל תחתית הקיבה. לא מתאים לי עכשיו ילד חולה. הבייביסיטר לא תסתדר אתו כשאצא לספרייה. ואני צריכה בקרים פנויים.

"הנה, אמא שלך באה," הקול של דינה מתגלגל אליי, מתערבב ברעם שנשמע מעל. "בבית תגידי לאמא שבפעם הבאה תגיע יותר בזמן, טוב?"

קולטת ילדונת ממוגפת ובוכייה כמו השמים בחוץ. יודעת לעשות דרמות, הילדה שלי. איחרתי רק בדקה! וזה אפילו לא באשמתי. היבבות של יאיר בשילוב הגשם שהתחזק עיכבו אותי נורא.

הגשם מחליט ללוות אותנו בכל הדרך הביתה. בכל רעם יבבותיו של יאיר מתגברות וצעקותיה המפוחדות של איילת גוברות עליהן בקושי. שניהם נסחטים עד העצם. גם אני.

מותירה עגלה רטובה בחדר המדרגות. מדלגת בכבדות עם שני העוללים שלי. ידה של איילת קפוצה חזק מדי בשלי. לחיו החמה מדי של יאיר נצמדת לשלי.



פרק ד

זיכרונות עבר התערבבו בראשה בימי הווה אטומים, האירו בהם פינות נפש דוממות.

ילדה קטנה הייתה, משחקת להנאתה בחצר שכל אבן בה היא מכירה. הוריה כבר לא היו אִתה, אבל היא עדיין הייתה קיימת, נוכחת, חיה.

נערה רצינית היא הייתה, מקשיבה לדברי דודה.

כלה הייתה, בלבן צחור, שהתערבל באפר של אבלות.

יאיר, לבוש בפיג'מה נקייה ולבנה, היה בזרועותיי כשאני שבה אל הסלון.

"מה עשית?" עשתונותיי אובדים אל מול האבקה הבלתי מזוהה שמפוזרת למרגלותיה של איילת. "עוד רגע טליה מגיעה ואני חייבת לצאת!"

מניחה תינוק חולה (כנראה – לא הספקתי למדוד חום) על הספה, רצה להוציא את איילת מזירת הפשע.

המים קולחים על גופה, שוטפים אבקת קקאו ריחנית ובוץ גשום. קול חבטה נשמע. רצה בחזרה אל הסלון.

יאיר על הרצפה, באמצעה של בריכת קקאו, צורח בכל עוזו של תינוק שלא יכול להיות חולה, בגדיו הצחורים מאובקים בחום.

חבטה נוספת. "אמאאאא!" מייללת איילת. החליקה באמבטיה?

רצה בחזרה לחדר האמבטיה עם יאיר הנקי־מלוכלך, מגלה ילדה שלמה ובריאה, טובעת בתוך ערמה של מגבות שהיא הצליחה איכשהו להפיל מהארון העליון אל תוך האמבטיה.

דפיקה בדלת שנשמעת באוזניי כחבטה שלישית. טליה הגיעה. והיא – אנה היא באה?

ואיך אפקיד בידה את הילדים כך וארוץ לספרייה.



פרק ב

חסרונם של הילדים כאב לה. כאב כל כך. השקט חלחל ברחבי הבית הגדול, נצרם לעתים בקול משובות הצחוק של ילדי השכנים בחצר.

ורק לעתים, בטיולי לילה בודדים, חשבה: טוב שהם עדיין לא הגיעו. כי איך הייתה יכולה להמשיך להסתתר – כשילדים לה, הזקוקים למרחבי החצר ומעבר לה.

ואיך הייתה יכולה לשאת את המחשבה על כך – שאולי – תיאלץ להיפרד מהם. לנצח.
 

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חושבת שתצליחי? סבתא בקול צופן סוד, מביטה בי גאה, מאושרת.
אני אנסה אני אומרת בקול קטן, ליבי מפרפר, רועד, נמס באהבתה של סבתא, מבטיח להצליח.

בואי, סבתא מובילה אותי בשתיקה, נכנסת לחדרה, בוהה באי אמון, סבתא??
ניירותיה מפוזרים, ערמות ערמות, גודשות את הרצפה גולשות מהשולחן, ניירות, חלקם מקומטים מקושקשים.
אני בוהה, לא מאמינה, חוסר סדר מוחלט, בלאגן איום משתלט לי, לא מרוכז.

סבתא עומדת, מחייכת, מזכירה לי הבטחה.
אמרת שתצליחי היא אומרת בשקט,יוצאת מהחדר.

אני מסתערת מולהבת, מאמינה בעצמי, רוצה להוכיח יכולתי, לסבתא, שתרא, שתדע.
היא כבר יודעת!
שמעתי אותה אומרת למישהי, השארתי את המשימה בידיים בטוחות, היא היתה שמחה, כתפיה מתוחות, ידעה שאצליח.

והצלחתי, נברתי בכמויות הדפים עד שידי כאבה, עיינתי בתרשימים, חיפשתי מילים תואמות כשראשי מסתחרר, ולא ויתרתי, ידעתי שסבתא לא סתם סומכת עלי, יש לה על מי.
רק אחרי אינסוף חיבורי משפטים, כשהתצרף הענק כמעט הושלם, מצאתי את הדף ההוא קטן, שכוח, וכל כך משמעותי.

בעיניים שורפות ואדומות סידרתי במהירות את החדר,מתייקת את המוני הדפים.
יצאתי, זורחת, מזועזעת, מגישה את עבודתי המאומצת לסבתא.
היא לא הגיבה, המשיכה לעיין בעיתון כשעל פניה המוסתרות מהדפים, עולה חיוך רחב ומרוצה.
באחת היא נטשה את העיתון, וסימנה לי לרדת במדרגות העץ המסולסלות שלנו.

בסלון חיכתה לי אשה פניה בהירות, מאירות, וענייה התכולות מנצנצות אלי באהבה, בטוב לב.
החוורתי, עכשיו הבנתי את כוונתה של סבתא, המטרה שלה, ההכנה שלה, לדבר הנוראי הזה, לקושי, לקריעה, הנושא עליו קראתי, חקרתי, וצירפתי את פרטיו במשך זמן רב הוא הנושא שלי! מדובר עלי! אני למדתי על עצמי, על משפחתי,
אלו חיי שתועדו בהמוני הדפים ובתיקיות מבולגנות.

פני החיוורות כבר הלבינו ממש, ועני ירקו אש וברקים, כשדמעות קטנות ממיסות אותן.
סבתא הניחה יד על כתפי, הסרתי אותה, בעדינות, בנוקשות,ויצאתי מהפתח, טורקת את הדלת, ידי חורכת את הידית הכסופה.

עברה וזעם דולקים באישוני, בוערים, מאיצים, דוחקים בי לרוץ, להימלט, לברוח רחוק.
קולות עמומים מהדהדים בי, וצליל רך של תינוקת עדינה מצטלצל באוזני, מאשים, מזכיר לי הדחקה, טעות וחרטה של עבר.

בדפיקות קלושות, ולב הולם, פניתי לביתה של מיס גולדרין האהובה עלי כל כך,ידעתי כי רק היא תוכל להרגיעני, אצלה אמצא לי מזור, ונחמה.
היא פתחה לי את ביתה בפנים מופתעות, שבי, היא הורתה לי, סוקרת את פני המבוהלות, המוכתמות מכאב, ויגון עוטף אותן.

בחוסר ביטחון, ובמילים שבורות הסברתי לה את הופעתי הפתאומית,מתחננת להבנתה, מבקשת את העזרה שהיא היחידה שיכולה להגיש לי.

שרה, אני אומרת בקול עצוב, שקט, דורש, ספרי לי את האמת, את כולה!
סבתא ניסתה להנגיש לי אותה בצורה שונה, מעניינת, חשבה שזה יעזור לי להכיל את המציאות הנוראית הזו.
שעות ישבתי, חיברתי חלקים וחלקיקי מילים.
הזדעזעתי ממעשה איום, מילדה שטעתה, ו... קולי התרסק, נשבר, הייתכן שזו אני?
עתה הדמעות כבר ירדו בשטף, מכתימות, מנקות, פצעים, פגמי עבר.

מיס גולדרין, נסתה להבין, למחות דמעות, לווסת, להרגיע, אך אני בסערת רגשות, ופנים רטובות, התרוממתי מרימה עיניים בוהקות, תובעות, ספרי לי אמת ומציאות, מה ארע? מה עשיתי לקרובים האהובים עלי? מאבק מבטים דומם כמה שניות, ושרה מספרת.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
כשחש כאבים בכל חלקי גופו, הבין בן שהוא חי.

לצערו, ולצער העולם כולו.

גיחוך עצוב שנפלט מפיו גרם לגופו להזדעזע מכאב. הוא עד כדי כך לא יוצלח, שגם ניסיון ההתאבדות שלו נכשל.

נכשל, אבל כנראה השאיר אותו עם כמה וכמה מזכרות מהניסיון הזה.

בן התערפל, שוקע לדמדומים. ספק חסר הכרה - ספק מטושטש.

"הילד ניסה להתאבד". בן שמע קול לא מוכר מעליו ולא נע. צודק האיש שמדבר.

"אני רואה".

בן קפא. אמנם הוא לא היה יכול לראות את הגבר המרשים שדיבר כעת, אך הוא זיהה את הקול היטב. אסור לו להישאר כאן. בשום מצב.

בן ניסה לגרור את עצמו הצידה, לא מצליח אפילו להניע אצבע, גופו התכווץ בתנועה בלתי רצונית, אזניו קולטות מילים, מוחו שולח הוראה לגוף. מאבד הכרה.

"להתאבד. ילד". הקול הדהד. חמור ונוזף.

"אני אקח אותו, ג'יימס".

"הוא צריך להגיע לבית חולים, אדוני". קולו האדיב של ג'יימס הונמך. "אם אתה שואל אותי, יאשפזו אותו במחלקה סגורה".

"למזלי, אני לא שואל אותך. שחרר את האזור. הילד שלי".

נשיפה קלה, לחוצה, נשמע בקושי. "גם אתה תצטרך להיחקר, אדוני".

'אדוני' נאנח קלות. "מה שתגיד. עכשיו תפנה את האזור. זו פקודה".

"פקודה. אני מבין". ג'יימס התכופף קלות לעבר בן, ספק ילד - ספק נער, השכוב תחתיו. "אני- הוא-" פניו החווירו באחת.

"מה קרה?" הדחיפות נשמעה היטב בקולו של הגבר, הוא הצמיד שתי אצבעות אל פרק כף היד של בן. מעביר אותן במהירות אל הצוואר, קורע את חולצתו של בן במהירות.

"הוא מת, אדוני. אין טעם לבצע החייאה. הוא... גמור". ג'יימס השתעל, קולו מנסה להישמע יציב. "אין לו סיכוי". עיניו היו נעוצות באלכסון קדימה, קולו הסב את תשומת ליבו של הגבר ההמום שרכן אל הרצפה. "תראה".
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
''אלוקים אדירים''
קול מוזר בקע מתוך ההר הבוער, עשרות ילידים בהירי שיער ואדומי עיניים קרבו במהירות, נושאים על בגדיהם הקרועים חרבות ברזל לוהטות, ושואגים לטרף.
''זה זמן לא מוצלח''. אני שומע את רוסו מלחשש, קולט בשניה האחרונה שחרב ננעצה בגבו של החמור, אין לנו כלי תחבורה עכשיו, א בראך.
המים אזלו מהנאד מכבר לפני מספר שעות, אי אפשר להרוות את צמאונינו מלבה רותחת, והגשם החומצי שיורד במקום הינו רעל לכל דבר, אולי הייתי משקה בהם את פראי אדם האלו, חולפת מחשבה בראשי.
נשארנו שכובים על האדמה, נזהרים מכל תזוזה קלה, ומתפללים לנס.
האמת, זה היה הנס הראשון, שהתפללנו.
הדקות נקפו, ספרתי כל שישים שניות, וכל שישים דקות, בכדי לדעת מתי חצות הלילה.
''בחצות הלילה,'' סיפר לנו מכשף בעל שיני שום טיבטי קלאסי, ''המזל שלכם יתחיל לפרוח ולזרוח''.
כבר חיברתי עשרות לחנים על המילים שאמר, ותרגמתי לעצמי באלפי שפות את פירוש המילים, עד שהייתי חייב להזכיר לעצמי מידי פעם שנזיר טיבטי מתפרנס גם, או אולי בעיקר, ממעשי שרלטנות.
חצות הגיע, ולפתע נאוד המים תפח, התמלא במים מזוקקים, החמור נער וקם לתחייה, רוסו התחזק, וגופו התרפא משבריו הרבים, נדמה כי גם נפשו התחזקה.
עלינו על החמור והמשכנו ליעד הבא- להציל את המגילות המסתורין, לפי בקשתו של הנזיר החשמן ולדעתי- השרלטן.
 

תהילולי

משתמש צעיר
פרולוג:

קראו להם הדפוקים הפגאניים הנבערים חסרי כל ידע וכל מושג מהי בכלל צווילזציה נהגו בהם מנהג עבדים והנחותים שבאדם.
שמו אותם באוהלים חשופים לשמש ביום וחשופים לגשם בלילה הפנו אותם לעבודות הבזויות כמו סלילת כבישים, בניין, סיידות.
ואילו כל השאר הסתכלו עליהם מלמעלה ללמטה כל אימת שנתקלו באחד מהם הסבו את ראשם או קראו לעברו פרזיט לך לעבוד.
את בניהם של הנבערים לקחו לבתי השכלה למען לא יידבקו בבערות של הוריהם או שמא ילמדו מהם חס וחלילה חס ושלום ממושגיהם הנבערים.
את תינוקותיהם של אלו הנחותים לקחו אל אנשים משכילים מתקדמים למען ילמדו הם סמל ודוגמה היאך להתנהג כראוי ולא יושפעו מהגנים של הוריהם המקולקלים.
את הנחותים שיכנו במחנות נפרדים לבל תידבק באנשים הנאורים טיפה מן הטיפה מן הבערות של תתי האדם הללו שספק אם דרכם ראויה לפרסום.
איש מהנחותים לא יכל לעבוד בעבודה כפי שהיתה לו בביתו גם אם היתה ראויה משום שמא וברי וברי ושמא תידבק באנשים הנאורים טיפה מן הטיפה מן הטיפשות והטקסים הפגאניים שלהם.

כל זאת היה פעם יש שיקראו לזאת עליית יהדות המזרח ויש שיקראו לזה פשעי המדינה בתקופה ההיא ויש שיזכרו תקופה זו בצער לכל ימי חייהם בצער עמוק על מה שקרה להם ועל מי שלא ישוב בעקבות כך.
וישנם שיכנו זאת ולדעת גיבורת סיפורנו זה הכי נכון הטעות שלה המדינה ואף לדעתה תקופה זו חוזרת גם בימינו כן גם בימנו אנו לא ייאומן על כך ועוד בסיפור שלפניכם

פרק א'


"שלום אנחנו משפחת עמר אנו רוצים לרשום את ביתנו הודיה לבית הספר המעולה שלכם מתי אוכל לקבוע זמן לראיון" כך אמה של הודיה העולה בשעה טובה ומוצלחת לכיתה א'.

" אה, הכל מלא אולי בכל זאת הרי הודיה שלי היא מקסימה היא כבר יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו היא עוזרת לי כ"כ בבית פרח של ילדה פרח"

" אה ממש תפוס אין מקום לכלום טוב תודה בכל זאת שלום"

"אוף איזה אכזבה כ"כ רציתי לרשום את הודי המקסימה שלי לבית ספר טוב שיתאים לנו ולמשפחה שלנו הטובה עוד ממרוקו שא מרו עליה במלאח של פז שאין כמוה לתהילה אז למה לא קיבלו אותה"

יום למחרת

ליד שער הגן אמא של הודיה ואמא של שיינדי נפגשות

" היי אמא של שיינדי מה טוב שנפגשנו איך הבת שלך אה מקסימה תגידי מה אמרו לך מבית הספר השכונתי אה שקיבלו אותכם מה ככה ישר אפילו בלי ראיון יו אני לא מאמינה כי את הודיה המקסימה שלי לא מוכנים לקבל לשם אפילו לראיון , כן הכל משמיים.

הודיה יכולה לבוא היום לשיינדי שלכם אה היום לא ומחר אה היא הולכת לחוג ואחרי מחר אה כבר חמישי אז אולי שתבוא אלינו אה זה לא מתאים חבל כי הודיה שלי ממש רוצה לבוא לבקר את שיינדי חוץ מזה הודי שלי רואה כל היום את שיינדי שלכם עם שפרינצי של השכנים אה כי הם גרים יותר קרוב טוב הבנתי תודה על המידע אמא של שיינדי"
 
נערך לאחרונה ב:

תהילולי

משתמש צעיר
פרק ב'
"שלום אנחנו משפחת עמר אנו רוצים לרשום את ביתנו הודיה לבית הספר המעולה שלכם מתי אוכל לקבוע זמן לראיון" כך אמה של הודיה העולה בשעה טובה ומוצלחת לכיתה א'.
" אה, הכל מלא אולי בכל זאת הרי הודיה שלי היא מקסימה היא כבר יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו היא עוזרת לי כ"כ בבית פרח של ילדה פרח"
" אה ממש תפוס אין מקום לכלום טוב תודה בכל זאת שלום"
"אוף איזה אכזבה כ"כ רציתי לרשום את הודי המקסימה שלי לבית ספר טוב שיתאים לנו ולמשפחה שלנו הטובה עוד ממרוקו שא מרו עליה במלאח של פז שאין כמוה לתהילה אז למה לא קיבלו אותה"
יום למחרת
ליד שער הגן אמא של הודיה ואמא של שיינדי נפגשות
" היי אמא של שיינדי מה טוב שנפגשנו איך הבת שלך אה מקסימה תגידי מה אמרו לך מבית הספר השכונתי אה שקיבלו אותכם מה ככה ישר אפילו בלי ראיון יו אני לא מאמינה כי את הודיה המקסימה שלי לא מוכנים לקבל לשם אפילו לראיון , כן הכל משמיים.
הודיה יכולה לבוא היום לשיינדי שלכם אה היום לא ומחר אה היא הולכת לחוג ואחרי מחר אה כבר חמישי אז אולי שתבוא אלינו אה זה לא מתאים חבל כי הודיה שלי ממש רוצה לבוא לבקר את שיינדי חוץ מזה הודי שלי רואה כל היום את שיינדי שלכם עם שפרינצי של השכנים אה כי הם גרים יותר קרוב טוב הבנתי תודה על המידע אמא של שיינדי"
 

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מה חשבתי לעצמי? מתי אצליח להכניס ניתוח עמוק ושיפוט ישר של קטעי קריאה ארוכים בערב שבת? בין הצ'ולנט לחריימה? נו, אבל הבטחות יש לקיים, והמתח לגבי זהות הזוכה מצטרף אל המתח הגבוה שנשארנו איתו אחרי קריאת הפרקים... אם כן, ניגש ישר ולעניין!
כתבתם כולכם קטעים מקסימים, נוגעים, כיפיים לקריאה.
במקום השלישי @מוריופ , עם פרק ראשון לספר במתח גבוה עם רקע היסטורי מרתק, כתיבה נפלאה שהכניסה אותי פיזית לבקתתו של סוחר האופיום הסיני, גרמה לי להשתעל מעשן הסיגר. לחלוטין ספר שהייתי מוציא לאור.
במקום השני @איוליס עם תיאור מדהים שהולך ונבנה משורה לשורה, עד סיום הפרק עם השאלה המהדהדת, מה למען ה' עשתה חסרת השם בינקותה, שהשפיע לכל חייה???
ובמקום הראשון @לוטם עם זוית לא פחות ממדהימה של מספר חי-מת, תלוי בין שמיים וארץ, קטע קריאה נפלא בפני עצמו, שהשאיר אותי עם מיליון ואחת שאלות!

תודה לכל המשתתפים, היה בהחלט כיף גדול!!
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
דבר ראשון, שבוע טוב! :)
דבר שני, כבוד גדול, ותודה על הזכייה.

היה אתגר מעולה ומאתגר במיוחד!

אתגר חדש יעלה בקרוב בעז"ה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  109  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה