הנושאים החמים
הנושאים החמים
פתאום חלפו זרמים בלבו, פתאום התקשו כל איבריו בהתנגדות.
"אז תקבל אותו אליך, כן?" האיש מאחורי הקו לא הרפה, כאילו חש בהתנגדות המוזרה, הזרה.
"אני – " המשך המשפט נתקע בגרונו. נזכר איך אתמול ילדו הקטן, שכבר לא כל-כך קטן, התלונן בפניו, "אתה תמיד עסוק עם כל האורחים שלך אב, אף-פעם אין לך זמן אליי!" נזכר איך אשתו עיקמה את הפה לפני שבועיים, כשאחד מ"אורחיו" שבר בטעות של שכרות את התמונה היפה שירשה לאחרונה מבית סבתה. היא לא אמרה דבר – תמיד הייתה איתו בפרויקט הזה, עד הסוף – אבל במבט ההמום והעצוב שעל פניה שבר את לבו יותר משבירת התמונה. נזכר איך הנשואים שלו אומרים לפעמים שחבל להם שהם כמעט לא יכולים להגיע אליהם לשבתות. לצד השני הם הולכים הרבה – אבל אליהם – הבית שלהם תמיד עמוס כל-כך, תפוס כל-כך באורחים קשי-החיים שהוא אוסף לביתו לשיקום קצר, עד שיגיע זמנם ללכת ולפנות את מקומם לבאים אחריהם.
"אני – " את ה"אורח" החדש הוא עוד לא הכיר. רק רבי ישראל, שהעביר אליו לא מעט אנשים בימי חלדו כמארח שכזה, הכירו וידע את מידת הדחיפות של המקרה שלו. את בני משפחתו הוא כבר הכיר, ולראשונה נדמה שהוא גם זוכר אותם. פניהם עמדו לפניו כשהצליח לסיים את המשפט, "לא יכול, רבי ישראל. לא אוכל לקבל אותו הפעם."
מאחורי הקו נעתקה הנשימה. הוא האזין לה חוזרת אט-אט, בכבדות מופתעת, האזין ללבו הדופק בעוצמת התנגדות, בעוצמת הסכמה. הרגיש את הזעה העוטפת אותו, את הנשימה הנעתקת ממנו עצמו. הוא לא היה מסוגל לנשום. הוא לא היה מסוגל לעמוד. הטלפון נפל מידיו. הוא נפל בעקבותיו על הרצפה. מתוך הערפול של מחשבותיו הוא ידע: התקף לב.
עיניה ליד מיטתו המוגבהת היו הראשונות שראה. עיניים של תהומות, תהומות של צער ובהלה. אחר-כך ראה את שפתיה הסדוקות נעות.
"מה קרה פתאום, אברהם? הרופאים אמרו שהכול נובע מבהלה, ממשהו כזה נפשי... מה קרה לך?"
הכרת מעשיו לפני נפילתו שבה אליו באיטיות מחרידה, וכמעט איימה להפיל שוב את לבו. אחר-כך, לאט-לאט, לחש לה את שבירתו, את שבירתה ושבירת הילדים ששברו גם אותו. ואז סיפר לה, שפתיו נסדקות גם הן, על הוויתור הראשון שעשה במצווה של חייו, במשנה השגורה על לבו כבר שנים כה ארוכות.
במשך רגעים ארוכים היא שתקה, ממוללת את שולי חולצתה בתנועה שלמד להכיר כמסמנת מחשבה עמוקה.
ואז היא לחשה, "אתה לא יכול, אברהם... אתה לא יכול ככה, בחדות, לוותר על זה. לעזוב את הכנסת האורחים שלך... אתה לא יכול – וזה גם מזיק לך... אולי – אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לראות איך משלבים בצורה טובה יותר בין החיים לבין המצווה. אבל לא לעזוב הכול ככה... אני והילדים – כבר התרגלנו לזה. ואנחנו גאים בזה, גאים בך. אולי, אם תוכל להוריד קצת במינון, זה יעשה לנו טוב. אבל לא לגמרי, אברהם, לא לגמרי..."
הוא עצם את עיניו, חוזר על דבריה בלבו.
ולנגד עיניו הוא ראה אותו פתאום – את הר סיני המקושט והמואר בברקים. ויחד עם כל העם המצטופף שם, הוא קיבל על עצמו מחדש את המשנה הקבועה שלו, קיבל על עצמו שוב להכניס כל אדם – כמעט – תחת צל קורתו.
ברגע שישתחרר מכאן – הוא ישוב לעשות. ואת הקול הזה, של הר סיני, הוא תמיד ישמע.
[בכתיבת הסיפור התבססתי על הביאור למשנה באתר דעת: http://www.daat.ac.il/chazal/avot.asp?perek=3&mishna=8]
"אז תקבל אותו אליך, כן?" האיש מאחורי הקו לא הרפה, כאילו חש בהתנגדות המוזרה, הזרה.
"אני – " המשך המשפט נתקע בגרונו. נזכר איך אתמול ילדו הקטן, שכבר לא כל-כך קטן, התלונן בפניו, "אתה תמיד עסוק עם כל האורחים שלך אב, אף-פעם אין לך זמן אליי!" נזכר איך אשתו עיקמה את הפה לפני שבועיים, כשאחד מ"אורחיו" שבר בטעות של שכרות את התמונה היפה שירשה לאחרונה מבית סבתה. היא לא אמרה דבר – תמיד הייתה איתו בפרויקט הזה, עד הסוף – אבל במבט ההמום והעצוב שעל פניה שבר את לבו יותר משבירת התמונה. נזכר איך הנשואים שלו אומרים לפעמים שחבל להם שהם כמעט לא יכולים להגיע אליהם לשבתות. לצד השני הם הולכים הרבה – אבל אליהם – הבית שלהם תמיד עמוס כל-כך, תפוס כל-כך באורחים קשי-החיים שהוא אוסף לביתו לשיקום קצר, עד שיגיע זמנם ללכת ולפנות את מקומם לבאים אחריהם.
"אני – " את ה"אורח" החדש הוא עוד לא הכיר. רק רבי ישראל, שהעביר אליו לא מעט אנשים בימי חלדו כמארח שכזה, הכירו וידע את מידת הדחיפות של המקרה שלו. את בני משפחתו הוא כבר הכיר, ולראשונה נדמה שהוא גם זוכר אותם. פניהם עמדו לפניו כשהצליח לסיים את המשפט, "לא יכול, רבי ישראל. לא אוכל לקבל אותו הפעם."
מאחורי הקו נעתקה הנשימה. הוא האזין לה חוזרת אט-אט, בכבדות מופתעת, האזין ללבו הדופק בעוצמת התנגדות, בעוצמת הסכמה. הרגיש את הזעה העוטפת אותו, את הנשימה הנעתקת ממנו עצמו. הוא לא היה מסוגל לנשום. הוא לא היה מסוגל לעמוד. הטלפון נפל מידיו. הוא נפל בעקבותיו על הרצפה. מתוך הערפול של מחשבותיו הוא ידע: התקף לב.
עיניה ליד מיטתו המוגבהת היו הראשונות שראה. עיניים של תהומות, תהומות של צער ובהלה. אחר-כך ראה את שפתיה הסדוקות נעות.
"מה קרה פתאום, אברהם? הרופאים אמרו שהכול נובע מבהלה, ממשהו כזה נפשי... מה קרה לך?"
הכרת מעשיו לפני נפילתו שבה אליו באיטיות מחרידה, וכמעט איימה להפיל שוב את לבו. אחר-כך, לאט-לאט, לחש לה את שבירתו, את שבירתה ושבירת הילדים ששברו גם אותו. ואז סיפר לה, שפתיו נסדקות גם הן, על הוויתור הראשון שעשה במצווה של חייו, במשנה השגורה על לבו כבר שנים כה ארוכות.
במשך רגעים ארוכים היא שתקה, ממוללת את שולי חולצתה בתנועה שלמד להכיר כמסמנת מחשבה עמוקה.
ואז היא לחשה, "אתה לא יכול, אברהם... אתה לא יכול ככה, בחדות, לוותר על זה. לעזוב את הכנסת האורחים שלך... אתה לא יכול – וזה גם מזיק לך... אולי – אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לראות איך משלבים בצורה טובה יותר בין החיים לבין המצווה. אבל לא לעזוב הכול ככה... אני והילדים – כבר התרגלנו לזה. ואנחנו גאים בזה, גאים בך. אולי, אם תוכל להוריד קצת במינון, זה יעשה לנו טוב. אבל לא לגמרי, אברהם, לא לגמרי..."
הוא עצם את עיניו, חוזר על דבריה בלבו.
ולנגד עיניו הוא ראה אותו פתאום – את הר סיני המקושט והמואר בברקים. ויחד עם כל העם המצטופף שם, הוא קיבל על עצמו מחדש את המשנה הקבועה שלו, קיבל על עצמו שוב להכניס כל אדם – כמעט – תחת צל קורתו.
ברגע שישתחרר מכאן – הוא ישוב לעשות. ואת הקול הזה, של הר סיני, הוא תמיד ישמע.
[בכתיבת הסיפור התבססתי על הביאור למשנה באתר דעת: http://www.daat.ac.il/chazal/avot.asp?perek=3&mishna=8]
