הנושאים החמים
הנושאים החמים
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:
חריצי התריס סנוורו את עיניו העצומות. בשביל מה לטרוח לסגור את התריס בלילה אם גם כך מצליחה השמש לחדור בעדו.
הוא התהפך לצד השני, כדי לחמוק מהאור החזק, אבל לא הצליח לחמוק מכרסומיה של התולעת העקשנית שבתוכו.
נו, קום כבר, היא נגסה בנשמתו, כבר מאוחר. עוד רגע עובר זמן קריאת שמע. עוד כמה רגעים אחר-כך – גם זמן תפילה יעבור. קום כבר, יהודי!
חיפר את ראשו מתחת לכרית, לא הצליח למגר את התולעת הצדקנית.
יהודי!
זרק את הכרית, זרק את השמיכה, קם אל תוך נעלי הבית, דשדש אל הכיור. המים הנטולים בדייקנות לא הצליחו לעורר אותו.
יהודי...
כמה טוב שיש קורונה. כמה טוב שיש מרפסת, שפונה בדיוק אל הרחוב. כמה טוב שנחומי הזקן בעל קול בדציבלים של שופר. התנדנד על מקומו במרפסת, עדיין עטוי בפיג'מה, מודה על-כך שנחומי דורש לקיים מניינים לאורך כל שעות הבוקר, ובכולם הוא מוכן להיות החזן.
המילים זלגו מפיו כטפטופי שגרה. כמה טוב שבתקופה שבה השגרה משתנה כל רגע – התפילה נותרת קבע.
יהודי שכמותו.
ומה עם קצת לחלוחית בטפטופים היבשים האלו. ומה עם קצת להזיז את הלב לכיוון הנשמה. מה עם קצת תחנונים, מה עם בקשת רחמים. לא חסר לו על מה לבקש. לא חסר לו על מה...
יהודי!
הקול קולו של נחומי, הקריאה קריאתה של הנשמה. ומה יעשה שהוא כבר לא מצליח? לא מצליח לקום בזמן, לא מצליח לחוש רגש, מצליח רק לשנוא את עצמו, לתעב עצמו עד עמקי הקיבה שמתחמצת לה בתחתית גופו. כמה הוא מתעב את עצמו.
יהודי, בטח.
"יהודים!" התנשא קולו של נחומי אחרי התפילה. גם על הדרשה שאחרי התפילה, גם בסתם יום של חול, הוא מעולם לא ויתר. "יהודים! בואו נבקש! נבקש מריבונו של עולם שיסיר המגפה מעלינו! שיביא בריאות לעמנו! שיביא שמחה לחיינו! שיביא ברכה לנשמתנו! כי הנשמה שלנו, גם כשהיא מכוסה בכיסויים, היא עדיין נשמה יהודית מאירה ויקרה!"
נשמה יהודית. כן.
ואולי באמת? בזהירות סגר את הסידור, חלץ את התפילין, הסיר את הטלית. אולי כן? בזהירות הציץ פנימה, אל הרפש המכסה אותה, את הנשמה. הנשמה היהודית שלו.
ובזהירות ניקה אותה, הסיר את כל החומציות המאכלת.
ונתן לה לזרוח באור האהבה העצמית.
חריצי התריס סנוורו את עיניו העצומות. בשביל מה לטרוח לסגור את התריס בלילה אם גם כך מצליחה השמש לחדור בעדו.
הוא התהפך לצד השני, כדי לחמוק מהאור החזק, אבל לא הצליח לחמוק מכרסומיה של התולעת העקשנית שבתוכו.
נו, קום כבר, היא נגסה בנשמתו, כבר מאוחר. עוד רגע עובר זמן קריאת שמע. עוד כמה רגעים אחר-כך – גם זמן תפילה יעבור. קום כבר, יהודי!
חיפר את ראשו מתחת לכרית, לא הצליח למגר את התולעת הצדקנית.
יהודי!
זרק את הכרית, זרק את השמיכה, קם אל תוך נעלי הבית, דשדש אל הכיור. המים הנטולים בדייקנות לא הצליחו לעורר אותו.
יהודי...
כמה טוב שיש קורונה. כמה טוב שיש מרפסת, שפונה בדיוק אל הרחוב. כמה טוב שנחומי הזקן בעל קול בדציבלים של שופר. התנדנד על מקומו במרפסת, עדיין עטוי בפיג'מה, מודה על-כך שנחומי דורש לקיים מניינים לאורך כל שעות הבוקר, ובכולם הוא מוכן להיות החזן.
המילים זלגו מפיו כטפטופי שגרה. כמה טוב שבתקופה שבה השגרה משתנה כל רגע – התפילה נותרת קבע.
יהודי שכמותו.
ומה עם קצת לחלוחית בטפטופים היבשים האלו. ומה עם קצת להזיז את הלב לכיוון הנשמה. מה עם קצת תחנונים, מה עם בקשת רחמים. לא חסר לו על מה לבקש. לא חסר לו על מה...
יהודי!
הקול קולו של נחומי, הקריאה קריאתה של הנשמה. ומה יעשה שהוא כבר לא מצליח? לא מצליח לקום בזמן, לא מצליח לחוש רגש, מצליח רק לשנוא את עצמו, לתעב עצמו עד עמקי הקיבה שמתחמצת לה בתחתית גופו. כמה הוא מתעב את עצמו.
יהודי, בטח.
"יהודים!" התנשא קולו של נחומי אחרי התפילה. גם על הדרשה שאחרי התפילה, גם בסתם יום של חול, הוא מעולם לא ויתר. "יהודים! בואו נבקש! נבקש מריבונו של עולם שיסיר המגפה מעלינו! שיביא בריאות לעמנו! שיביא שמחה לחיינו! שיביא ברכה לנשמתנו! כי הנשמה שלנו, גם כשהיא מכוסה בכיסויים, היא עדיין נשמה יהודית מאירה ויקרה!"
נשמה יהודית. כן.
ואולי באמת? בזהירות סגר את הסידור, חלץ את התפילין, הסיר את הטלית. אולי כן? בזהירות הציץ פנימה, אל הרפש המכסה אותה, את הנשמה. הנשמה היהודית שלו.
ובזהירות ניקה אותה, הסיר את כל החומציות המאכלת.
ונתן לה לזרוח באור האהבה העצמית.
