הנושאים החמים
הנושאים החמים
הדלת שוב נפתחה, בעדינות תקיפה שכזו, נסגרה בטריקה חלושה. טוב שהנכנסים לביתם לא בעלי כוח בזרועותיהם. וטוב – כן, טוב – שהם מרגישים בנוח להיכנס אף בלי לדפוק.
הוא נשא את הסיר הגדול והגדוש – בבוקר גם הוא זה שהרים אותו, בעודו ריק, אל הכיריים. היא זו שמילאה אותו. הניח אותו על השולחן הארוך, מלא הסדקים – אולי כדאי לקנות מפה יפה לכסות על הפגמים? – חייך לאנשים, הודיע שהמרק מוכן, ויצא להביא את המנה הבאה.
במטבח פגש אותה. אדומה מהשהייה ליד האש ומן המאמץ, נהרה אופפת את פניה. החליפו מבט, היא הנהנה. כיבתה את האש, סימנה לו על התנור, יצאה מן החדר המהביל. כבר היא תארגן את המצעים בחדר השלישי.
לקח עוד תבנית, הניחה בזהירות בצד של הנשים. היו צריכים לעבוד הרבה על ההפרדה הזו, אפילו להשיג מחיצה ראויה, בלי שיתעגלו עיני אורחיהם בכעס. אבל האורחים שלהם למדו במהרה: בבית שלהם אין מרבים שיחה עם האישה.
הלך לחדר השלישי. הדלת נסגרה למחצה מאחוריהם, מותירה אותם לבד, רגעים בודדים של שקט.
הם עבדו בדממה, פורשים סדינים, מטפיחים כריות, משחילים שמיכות בתוך ציפות, עיניהם מדברות מעל רכות המצעים. ורגע אחר-כך נכנסה לחדר אחת מדיירות החדר השני, והשיחה הדמומה פסקה.
יצא מן החדר בהנהון קל, חמק בחזרה אל חדר הסעודה.
מאז שהחלו לארח אנשים לתקופות זמן ארוכות בחדר השני, ולא רק ללילות בודדים כמו בחדר השלישי, הם הסכימו ביניהם על השתיקה.
שתיקה מדברת יותר מאלף מילים, שתיקה מלמדת. אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו.
הדלת שוב נפתחה. כולם יודעים שביתם, בית שהיה פעם של זוג והיום הוא של רבים, פתוח תמיד לרווחה. כולם יודעים שהעניים בני-ביתם הם.
והם מתפללים להמשיך להיות כמותם. בשתיקה דובבת, בענווה מושפלת, להיות תמיד מאנשי ירושלים התמימים.
הוא נשא את הסיר הגדול והגדוש – בבוקר גם הוא זה שהרים אותו, בעודו ריק, אל הכיריים. היא זו שמילאה אותו. הניח אותו על השולחן הארוך, מלא הסדקים – אולי כדאי לקנות מפה יפה לכסות על הפגמים? – חייך לאנשים, הודיע שהמרק מוכן, ויצא להביא את המנה הבאה.
במטבח פגש אותה. אדומה מהשהייה ליד האש ומן המאמץ, נהרה אופפת את פניה. החליפו מבט, היא הנהנה. כיבתה את האש, סימנה לו על התנור, יצאה מן החדר המהביל. כבר היא תארגן את המצעים בחדר השלישי.
לקח עוד תבנית, הניחה בזהירות בצד של הנשים. היו צריכים לעבוד הרבה על ההפרדה הזו, אפילו להשיג מחיצה ראויה, בלי שיתעגלו עיני אורחיהם בכעס. אבל האורחים שלהם למדו במהרה: בבית שלהם אין מרבים שיחה עם האישה.
הלך לחדר השלישי. הדלת נסגרה למחצה מאחוריהם, מותירה אותם לבד, רגעים בודדים של שקט.
הם עבדו בדממה, פורשים סדינים, מטפיחים כריות, משחילים שמיכות בתוך ציפות, עיניהם מדברות מעל רכות המצעים. ורגע אחר-כך נכנסה לחדר אחת מדיירות החדר השני, והשיחה הדמומה פסקה.
יצא מן החדר בהנהון קל, חמק בחזרה אל חדר הסעודה.
מאז שהחלו לארח אנשים לתקופות זמן ארוכות בחדר השני, ולא רק ללילות בודדים כמו בחדר השלישי, הם הסכימו ביניהם על השתיקה.
שתיקה מדברת יותר מאלף מילים, שתיקה מלמדת. אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו.
הדלת שוב נפתחה. כולם יודעים שביתם, בית שהיה פעם של זוג והיום הוא של רבים, פתוח תמיד לרווחה. כולם יודעים שהעניים בני-ביתם הם.
והם מתפללים להמשיך להיות כמותם. בשתיקה דובבת, בענווה מושפלת, להיות תמיד מאנשי ירושלים התמימים.
