הנושאים החמים
הנושאים החמים
[הפור נפל בסוף על פרקי אבות. בלי-נדר אכתוב בעקבותיהם את הסיפורים היומיים שלי בתקופה הקרובה. לומדת את הברטנורא, אולי גם אפנה לרש"י, ובעזרת ה' מקווה להתמיד ולהצליח...]
האל הגדול –
לרגע הוא נתקע. במשנהו המשיך.
הגיבור והנורא.
תפילתו זרמה מאותו רגע שני. כך גם המחשבות שליוו אותו לאחריה, כשצעד אל בית-הדין, אל מאה ועשרים ידידיו הדיינים.
הדין שבא אליהם הבוקר היה דומה לדינים אחרים שפסקו כבר בעבר. החליף מבטים עם היושבים בדין, הזכירו זה לזה את המתינות, הנהנו מול תלמידיהם המתלמדים בדין, והניחו עוד סייג לתורה.
"אבל מדוע פוסקים אתם כך?" בעל הדין היה איש גדל-גוף ומוצק-שרירים. אין לירא ממנו, הזכיר לעצמו.
"הלכה היא למשה מסיני." חתם הדיין שלידו בקול ברור.
"אנשים נעלים אתם," הזלזול והלעג נטפו מכל הברה שיצאה משפתיו הבשרניות, "פוסקים היטב בדין. חסים על העשירים ועל הרבנים, מוציאים לרעה את העניים עמי-הארצות. כמוני." ירק את המילה האחרונה אל מול פניהם.
הוא ניגב את הרוק מפניו. לא לירא, רק לא לירא מפניו.
"פוסקים אנו לפי הצדק." אמר, מתון-מתון. "אך לפנים משורת-הדין – ניתן לך כדי קצבת קיום של חודש אחד, ואז תוכל להחזיר לתובע את כספו טיפין-טיפין. וזכור, אין הכסף והעושר כל העולם. מידות ומוסר הם המתווים את חייו של האדם בעולם הזה לטובה."
"מידות," עוד יריקה, "מוסר," היריקה פגעה בידו הפעם, "מה הם בכלל? מוסר אנושי שקבעו אנשים שחושבים שהם נעלים מכולם."
עיניו של האיש המגודל שטו על פני כולם. לא מאה ועשרים הם היו כעת, אך תבונתם ותובנותיהם היו של מאה ועשרים שנות. שוב הם החליפו מבטים.
"משה קיבל תורה מסיני," הוא פתח בקול מדוד, "ומסרה ליהושע. ויהושע מסרה לזקנים, אלה שהאריכו ימים אחריו, ומסרו את תורתם לעלי ולשמואל. והם מסרוה לנו, לאנשי כנסת הגדולה.
"ובתורה שקיבלנו מסיני," עצר לרגע, חידד את עיניו לעומת אלה הריקות שמולו, "גם נכתבו המוסר והמידות. וכמו שנוהגים אנו לפי דיניה, כך נוהגים אנו לפי מוסריה."
"בי"ג נדרשה התורה," המשיך אותו חברו לצדו, "ובכללן גם המידות והמוסר שקיבלנו ממשה בסיני."
האיש גדול-הגוף השתתק, ושריריו רפו באחת. רוך קלוש, משהו מבניו של ישראל, ננסך בפניו בשעה שצעד לאחוריו, ראשו מורכן, אל היציאה מבית-הדין.
העשיר, שקם כשארנקו מצטלצל בידו, ופנה במרוצה אחריו, הוכיח בלחישותיו העדינות והמשכנעות את קיומה הנוסף של המידה הישראלית.
הוא נאנח ברווחה קלה, נשם עמוקות, ופנה אל הדין הבא. אל המוסָר הבא.
האל הגדול –
לרגע הוא נתקע. במשנהו המשיך.
הגיבור והנורא.
תפילתו זרמה מאותו רגע שני. כך גם המחשבות שליוו אותו לאחריה, כשצעד אל בית-הדין, אל מאה ועשרים ידידיו הדיינים.
הדין שבא אליהם הבוקר היה דומה לדינים אחרים שפסקו כבר בעבר. החליף מבטים עם היושבים בדין, הזכירו זה לזה את המתינות, הנהנו מול תלמידיהם המתלמדים בדין, והניחו עוד סייג לתורה.
"אבל מדוע פוסקים אתם כך?" בעל הדין היה איש גדל-גוף ומוצק-שרירים. אין לירא ממנו, הזכיר לעצמו.
"הלכה היא למשה מסיני." חתם הדיין שלידו בקול ברור.
"אנשים נעלים אתם," הזלזול והלעג נטפו מכל הברה שיצאה משפתיו הבשרניות, "פוסקים היטב בדין. חסים על העשירים ועל הרבנים, מוציאים לרעה את העניים עמי-הארצות. כמוני." ירק את המילה האחרונה אל מול פניהם.
הוא ניגב את הרוק מפניו. לא לירא, רק לא לירא מפניו.
"פוסקים אנו לפי הצדק." אמר, מתון-מתון. "אך לפנים משורת-הדין – ניתן לך כדי קצבת קיום של חודש אחד, ואז תוכל להחזיר לתובע את כספו טיפין-טיפין. וזכור, אין הכסף והעושר כל העולם. מידות ומוסר הם המתווים את חייו של האדם בעולם הזה לטובה."
"מידות," עוד יריקה, "מוסר," היריקה פגעה בידו הפעם, "מה הם בכלל? מוסר אנושי שקבעו אנשים שחושבים שהם נעלים מכולם."
עיניו של האיש המגודל שטו על פני כולם. לא מאה ועשרים הם היו כעת, אך תבונתם ותובנותיהם היו של מאה ועשרים שנות. שוב הם החליפו מבטים.
"משה קיבל תורה מסיני," הוא פתח בקול מדוד, "ומסרה ליהושע. ויהושע מסרה לזקנים, אלה שהאריכו ימים אחריו, ומסרו את תורתם לעלי ולשמואל. והם מסרוה לנו, לאנשי כנסת הגדולה.
"ובתורה שקיבלנו מסיני," עצר לרגע, חידד את עיניו לעומת אלה הריקות שמולו, "גם נכתבו המוסר והמידות. וכמו שנוהגים אנו לפי דיניה, כך נוהגים אנו לפי מוסריה."
"בי"ג נדרשה התורה," המשיך אותו חברו לצדו, "ובכללן גם המידות והמוסר שקיבלנו ממשה בסיני."
האיש גדול-הגוף השתתק, ושריריו רפו באחת. רוך קלוש, משהו מבניו של ישראל, ננסך בפניו בשעה שצעד לאחוריו, ראשו מורכן, אל היציאה מבית-הדין.
העשיר, שקם כשארנקו מצטלצל בידו, ופנה במרוצה אחריו, הוכיח בלחישותיו העדינות והמשכנעות את קיומה הנוסף של המידה הישראלית.
הוא נאנח ברווחה קלה, נשם עמוקות, ופנה אל הדין הבא. אל המוסָר הבא.
