הנושאים החמים
הנושאים החמים
הצטרפתי ממש אתמול.
רוצה לשתף אתכם בקטע שכתבתי במסגרת נושא מסוים. רוצה לציין שאין לי ממש ניסיון קודם בכתיבה, יותר בתור תחביב.
מילי:
ככה ראיתי אותו לראשונה, המון מכשירים מצפצפים מחוברים לגוף קטן חסר ישע.
ככה הכרתי את אריאל, המלאך שלי.
הפיקדון.
אף אחד לא היה שם בשבילי, שום כתף לבכות עליה.
בכל מקרה נגמרו לי הדמעות, זה לא באמת היה משנה. ניסיתי לנחם את עצמי.
"לרנר, תחזרי לחדר שלך." הפצירה בי בקול רך האחות הראשית שלקחה על עצמה להיות האימא שלא נמצאת איתי כאן.
התקתי עיניים מהעריסה שנראתה כל כך גדולה ביחס להמוני החוטים שהחדירו נוזלים לגופו של הילד שלי. הי! נזפתי בדמעותיי, אמרתי שנגמרתם כבר, פשוט נגמרים באיזה שהוא שלב, בנוסף לזה ששק הדמעות היה הדבר הכי שימושי
בשבילי בחמשת חודשים האחרונים.
"מילי." לאביבה האחות באמת היה אכפת ממני. אז חזרתי לחדר.
ילדה בת עשרים ושתיים בהליכה של בת שמונים.
אריאל:
אימא אומרת שאני הילד הכי הכי שלה, אני יודע שאני לא. אפילו שאין לי אחים. ראיתי את זה בעיניים שלה, שיצאנו מהמרפאה הפנים של אימא היו עצובות,
ניסיתי לחשוב למה. אולי זה בגלל מה שריני, מי ששיחקתי איתה מקודם אמרה לה.
דווקא שיחקתי ממש יפה, עשיתי מה שריני אמרה. אפילו שזה מצחיק והכי קל בעולם.
כמו לצייר את הבית שלנו. מה יש לצייר? אותי ואימא ואת המיטות שאנחנו ישנים בהם, טוב שריני אמרה לאימא לחכות בחוץ, אם היא הייתה רואה את הציור, היו לה דמעות בלחיים. אני יודע שזה קורה שעצובים. ככה הסבירו לנו בגן.
טוב ששאלתי את אימא אם היא עצובה, כי היא מהר מהר שמה חיוך על הפנים ושאלה מה אני רוצה שנקנה לארוחת צהרים כי כבר מאוחר. אז עניתי שאני רוצה צ'יפס, אפילו שראיתי שהחיוך לא אמיתי ואני צריך לשאול איך היא
מרגישה. תמיד אני עושה בדיוק איך שלימדו אותי בגן, צריך להקשיב לבינה ורוחמי הגננות.
אבל עכשיו לא הקשבתי להם.
מילי:
"תראי, גברת לרנר, הוא לא... כחח..." הפרופסור השתעל קלות לתוך מרפקו.
ישבתי דרוכה על כיסא הבד הנוקשה, מחכה כבר שיוציא את מה שהוא רוצה. פיתחתי חסינות לבשורות רעות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לקרוא לבעלך או לפחות לקרוב משפחה?" נוכחתי לראות שהביטוי גירד בפדחתו במבוכה אכן שריש וקיים אצל הפרופסורים.
עפעפתי במהירות, עונה כמו אוטומט. "אני יכולה לשמוע בעצמי. לבד."
"אם את מתעקשת..." הוא באמת היה נראה נבוך, התחלתי לרחם עליו בעצמי, על איש הבשורות.
"אז התינוק החמוד שלך לא נולד רגיל. הוא... שמעת על תסמונת דאון?"
"בוודאי." אתה לא הולך להגיד לי את זה, לאאא! הלב שלי השתולל בתוכי אך מבחוץ הייתי נציב קרח.
אבל זה בדיוק מה שהוא אמר.
אריאל:
תמיד אחרי המקלחת אימא מספרת לי סיפור. לפעמים על ילד. לפעמים על ילדה ולפעמים על חיות. את הסיפורים האלו אני הכי אוהב. בעיקר על כלבים.
היום אימא סיפרה לי על הכלבים.
"היה הייתה חצר גדולה גדולה כמו החצר של ריני ושם גדלו בנחת עשרה כלבים. חלק גדולים וחלק קטנים חלק שחורים וחלק לבנים. בתוכם היה כלבלב
אחד קטן, הוא היה השונה בכולם, זה לא שהוא רצה, זה לא שהוא ביקש. ככה הוא נולד. מיוחד."
עד כאן היא סיפרה לי כי זה היה נראה שנרדמתי. הרגשתי את הלטיפות של אימא על הראש שלי, ודמעה שלה שנפלה לי על האוזן. אחר כך את הנעלי בית שלה הולכות לנעול את הדלת. אבל אימא לא נרדמה. שמעתי אותה בוכה לתוך הכרית.
אני לא אוהב שאימא בוכה, נהיה לי עצוב גם.
מילי:
אתה לא תסמונת דאון ברמת תפקוד גבוהה, אתה מיוחד. שיננתי באוזניו הקטנטנות וליטפתי ברוך את הפנים שדמו באופן פלאי לאביו המנוח, האב שלא יכיר.
הוא היה תינוק נח, בכיות נשמעו רק מהבניין הסמוך באדיבות מקהלת שטיינר, אצלי היה שקט. הוא גם לא דרש תשומת לב מעבר לרגיל. כמו אימא שלו. הצטחקה האחות בטיפת חלב שחיסנה אותו בלי שהוציא כמעט ציוץ.
כמו אימא שלו. ספרי לי על זה.
עם סיוע של המדינה והרווחה שהתערבה ומרטה את עצביי, הוא גדל. רגיש כל כך.
ובעיקר- מיוחד כל כך.
הילדים בשכונה לא הסכימו לשחק איתו, השכנים הצביעו עליו ונערות התלחשו כל אימת שעברנו על ידם. המטפלות טענו הלוך וחזור שהוא אוצר והרגישות שלו לא רגילה.
אז למה הוא שונה מכולם? רציתי לשאול, לא שאלתי. הנשים הכבודות רק ינידו ראשן ברחמים וישתקו.
השתיקה מסבירה הכל, ככה טוענים בספרים רבי המכר שלא מצאתי בהם שום מענה, לי היא לא הסבירה כלום.
אבל דבר אחד ידעתי בוודאות.
אפילו אם לא שלם הוא בגופו או בשכלו- תמיד יהיה מושלם ומיוחד לפניי, אימו.
הוצאתי את המחברת החומה הפשוטה בה כתבתי את הגיגי מאז היוולדו של אריאל.
דפדפתי בה קצת, היו בה הרבה בלבול ומשפטים חסרי פשר אך עכשיו- הכל היה ברור כל כך. עט הפיילוט רץ על גבי השורות הריקות.
דע לך, אריאל יקר שלי, עולמנו אינו מושלם. כל בן אנוש עובר דרך שנסללה בדיוק עבורו, רובם אינם נחשבים בעיני הסביבה ל"מיוחדים" אך תמיד ידבק התואר "מיוחד" בעיני יוצרם שעקב אחרי פסיעותיהם השונות כל כך מחבריהם.
יום אחד, אח... כמה אני מחכה לבואו. כבר לא יהיו השונים, המסכנים והמיוחדים. יחד נצעד כולנו לקבל את פני משיח צדקנו, בלי הבדלי מעמדות ומראות.
כי לכל אדם ישנה דרך שונה ומתוכננת עבורו.
להגיע לבדו אל היעד המיוחד לו.
רוצה לשתף אתכם בקטע שכתבתי במסגרת נושא מסוים. רוצה לציין שאין לי ממש ניסיון קודם בכתיבה, יותר בתור תחביב.
אני מיוחד
מילי:
ככה ראיתי אותו לראשונה, המון מכשירים מצפצפים מחוברים לגוף קטן חסר ישע.
ככה הכרתי את אריאל, המלאך שלי.
הפיקדון.
אף אחד לא היה שם בשבילי, שום כתף לבכות עליה.
בכל מקרה נגמרו לי הדמעות, זה לא באמת היה משנה. ניסיתי לנחם את עצמי.
"לרנר, תחזרי לחדר שלך." הפצירה בי בקול רך האחות הראשית שלקחה על עצמה להיות האימא שלא נמצאת איתי כאן.
התקתי עיניים מהעריסה שנראתה כל כך גדולה ביחס להמוני החוטים שהחדירו נוזלים לגופו של הילד שלי. הי! נזפתי בדמעותיי, אמרתי שנגמרתם כבר, פשוט נגמרים באיזה שהוא שלב, בנוסף לזה ששק הדמעות היה הדבר הכי שימושי
בשבילי בחמשת חודשים האחרונים.
"מילי." לאביבה האחות באמת היה אכפת ממני. אז חזרתי לחדר.
ילדה בת עשרים ושתיים בהליכה של בת שמונים.
אריאל:
אימא אומרת שאני הילד הכי הכי שלה, אני יודע שאני לא. אפילו שאין לי אחים. ראיתי את זה בעיניים שלה, שיצאנו מהמרפאה הפנים של אימא היו עצובות,
ניסיתי לחשוב למה. אולי זה בגלל מה שריני, מי ששיחקתי איתה מקודם אמרה לה.
דווקא שיחקתי ממש יפה, עשיתי מה שריני אמרה. אפילו שזה מצחיק והכי קל בעולם.
כמו לצייר את הבית שלנו. מה יש לצייר? אותי ואימא ואת המיטות שאנחנו ישנים בהם, טוב שריני אמרה לאימא לחכות בחוץ, אם היא הייתה רואה את הציור, היו לה דמעות בלחיים. אני יודע שזה קורה שעצובים. ככה הסבירו לנו בגן.
טוב ששאלתי את אימא אם היא עצובה, כי היא מהר מהר שמה חיוך על הפנים ושאלה מה אני רוצה שנקנה לארוחת צהרים כי כבר מאוחר. אז עניתי שאני רוצה צ'יפס, אפילו שראיתי שהחיוך לא אמיתי ואני צריך לשאול איך היא
מרגישה. תמיד אני עושה בדיוק איך שלימדו אותי בגן, צריך להקשיב לבינה ורוחמי הגננות.
אבל עכשיו לא הקשבתי להם.
מילי:
"תראי, גברת לרנר, הוא לא... כחח..." הפרופסור השתעל קלות לתוך מרפקו.
ישבתי דרוכה על כיסא הבד הנוקשה, מחכה כבר שיוציא את מה שהוא רוצה. פיתחתי חסינות לבשורות רעות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לקרוא לבעלך או לפחות לקרוב משפחה?" נוכחתי לראות שהביטוי גירד בפדחתו במבוכה אכן שריש וקיים אצל הפרופסורים.
עפעפתי במהירות, עונה כמו אוטומט. "אני יכולה לשמוע בעצמי. לבד."
"אם את מתעקשת..." הוא באמת היה נראה נבוך, התחלתי לרחם עליו בעצמי, על איש הבשורות.
"אז התינוק החמוד שלך לא נולד רגיל. הוא... שמעת על תסמונת דאון?"
"בוודאי." אתה לא הולך להגיד לי את זה, לאאא! הלב שלי השתולל בתוכי אך מבחוץ הייתי נציב קרח.
אבל זה בדיוק מה שהוא אמר.
אריאל:
תמיד אחרי המקלחת אימא מספרת לי סיפור. לפעמים על ילד. לפעמים על ילדה ולפעמים על חיות. את הסיפורים האלו אני הכי אוהב. בעיקר על כלבים.
היום אימא סיפרה לי על הכלבים.
"היה הייתה חצר גדולה גדולה כמו החצר של ריני ושם גדלו בנחת עשרה כלבים. חלק גדולים וחלק קטנים חלק שחורים וחלק לבנים. בתוכם היה כלבלב
אחד קטן, הוא היה השונה בכולם, זה לא שהוא רצה, זה לא שהוא ביקש. ככה הוא נולד. מיוחד."
עד כאן היא סיפרה לי כי זה היה נראה שנרדמתי. הרגשתי את הלטיפות של אימא על הראש שלי, ודמעה שלה שנפלה לי על האוזן. אחר כך את הנעלי בית שלה הולכות לנעול את הדלת. אבל אימא לא נרדמה. שמעתי אותה בוכה לתוך הכרית.
אני לא אוהב שאימא בוכה, נהיה לי עצוב גם.
מילי:
אתה לא תסמונת דאון ברמת תפקוד גבוהה, אתה מיוחד. שיננתי באוזניו הקטנטנות וליטפתי ברוך את הפנים שדמו באופן פלאי לאביו המנוח, האב שלא יכיר.
הוא היה תינוק נח, בכיות נשמעו רק מהבניין הסמוך באדיבות מקהלת שטיינר, אצלי היה שקט. הוא גם לא דרש תשומת לב מעבר לרגיל. כמו אימא שלו. הצטחקה האחות בטיפת חלב שחיסנה אותו בלי שהוציא כמעט ציוץ.
כמו אימא שלו. ספרי לי על זה.
עם סיוע של המדינה והרווחה שהתערבה ומרטה את עצביי, הוא גדל. רגיש כל כך.
ובעיקר- מיוחד כל כך.
הילדים בשכונה לא הסכימו לשחק איתו, השכנים הצביעו עליו ונערות התלחשו כל אימת שעברנו על ידם. המטפלות טענו הלוך וחזור שהוא אוצר והרגישות שלו לא רגילה.
אז למה הוא שונה מכולם? רציתי לשאול, לא שאלתי. הנשים הכבודות רק ינידו ראשן ברחמים וישתקו.
השתיקה מסבירה הכל, ככה טוענים בספרים רבי המכר שלא מצאתי בהם שום מענה, לי היא לא הסבירה כלום.
אבל דבר אחד ידעתי בוודאות.
אפילו אם לא שלם הוא בגופו או בשכלו- תמיד יהיה מושלם ומיוחד לפניי, אימו.
הוצאתי את המחברת החומה הפשוטה בה כתבתי את הגיגי מאז היוולדו של אריאל.
דפדפתי בה קצת, היו בה הרבה בלבול ומשפטים חסרי פשר אך עכשיו- הכל היה ברור כל כך. עט הפיילוט רץ על גבי השורות הריקות.
דע לך, אריאל יקר שלי, עולמנו אינו מושלם. כל בן אנוש עובר דרך שנסללה בדיוק עבורו, רובם אינם נחשבים בעיני הסביבה ל"מיוחדים" אך תמיד ידבק התואר "מיוחד" בעיני יוצרם שעקב אחרי פסיעותיהם השונות כל כך מחבריהם.
יום אחד, אח... כמה אני מחכה לבואו. כבר לא יהיו השונים, המסכנים והמיוחדים. יחד נצעד כולנו לקבל את פני משיח צדקנו, בלי הבדלי מעמדות ומראות.
כי לכל אדם ישנה דרך שונה ומתוכננת עבורו.
להגיע לבדו אל היעד המיוחד לו.
נערך לאחרונה ב:
