הנושאים החמים
הנושאים החמים
"שולמית! שולמית!"
הקול הצרוד רדף אחריה כשרצה במעלה הרחוב, בורחת מפינתו, בורחת מאוכלוסייתו, בורחת מקופסת הפח המרשרשת שנתקעה מתחת אפיהם של אנשים זרים.
לא להביט לאחור, לא להראות סימן קטן של היכרות, לחזור הביתה, לאבא ולסבתא המגוננת, שהתנחלה אצלם בבית מאז מחלתה של אמא, ומאז – לא דרכו אצלם כפות רגליים של חברות.
"שולמית! שולמית!"
הפנתה את מבטה אינסטינקטיבית, לא הצליחה להאט, לא הצליחה להסדיר את נשימתה כדי לפנות מקום לחיוך. מול לאהל'ה חייבים לחייך. אחרת כל המעמד החברתי אבוד.
"לאן את רצה ככה?" לאהל'ה השיגה אותה בסוף, גלגלה את קולה בצחוק המסמן אותה בהיכר.
"סתם..." התנשפה, "איזו קבצנית אחת... היא ניסתה להכריח אותי לתת לה כסף..."
"ובטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם הכסף שלך מאשר לממן סיגריות של איזו קבצנית," שוב צחקה לאהל'ה. "בואי, אני נכנסת פה לחנות 'הדר מלכות', אני חייבת לקנות כמה בגדים חדשים, משהו יפה, מכובד, את יודעת..."
הצחוק של לאהל'ה היה רב משמעות. היא הצטרפה אליו, קיוותה שהיא לא תרגיש את הזיוף.
ובעודה מדפדפת בין השמלות שמעולם לא תחשוב לקנות – ולא כי מצבם הכספי לא מאפשר זאת – התיישב לו גוש של פח בצורת כוס-נדבות על לבה.
מי – מי ירצה להתחתן איתה.
"שולמית! שולמית!"
יהודה ורחל הקטנים חיבקו את שתי רגליה, נתלו על ידיה, ביקשו לראות מה יש לה בשקית. איך בסוף התפתתה לפרנס את הבעלים של 'הדר מלכות'.
הניחה את השקית על מדף גבוה – שרק אמא לא תראה כשתחזור, אם כי סבתא מיד תאמר לה שמצוין שהיא קנתה, שמצוין שהיא מפנקת את עצמה – חיבקה את שני אחיה הקטנים, ניסתה להעניק להם חום אימהי חסר, שסבתא, עם כל רצונה הטוב, לא תוכל להעניק.
ובעצם גם היא לא.
"שולמית! שולמית!"
נאנחה. הרימה את עיניה משעה של נחת רגעית מעם הספר החדש מהספרייה.
"כן, אמא." התייצבה למולה, משפילה את עיניה, לא מסוגלת להסתכל על הפנים שהזדקנו מרוב עישון ומלאי סוכרים. מרוב חולי.
"תהיי ילדה טובה, שולמית, תלכי לקנות לי קצת שוקולד. וגם קופסה של סיגריות. אין לי כסף, את יודעת."
היא ידעה. הרימה את עיניה. הביטה על שתי העיניים, שכל אחת מהן זועקת אישיות אחרת. חשבה על סבתא, ששומרת אצלה את הכסף, אפילו על אבא לא סומכת שלא ייכנע לרחמיו על האישה שהייתה לו לפני שהתנחלה אצלם הסכיזופרניה – והיא צודקת. חשבה על הזִקנה המוקדמת, שקפצה מסבתא אל אמא, חשבה על החיים שעוד זכרה, לפני המחלה.
נסוגה לאחור. לא מסוגלת לעמוד מולה. לעמוד על שלה.
"שולמית..."
קול רך ערבב את ענן חלומותיה, הרגישה את רכותו ואת רכותו של עורה. כמה טוב להיות תינוקת, כמה טוב להיות בת בכורה שאמא שלה מעניקה לה באהבת-אין-קץ את שמה.
"שולמית..."
קול עדין עיצב את ענן החלומות לשמלה לבנה, הרגישה את עדינותה, את ההדר והחן שהיא העניקה לה. כמה טוב להיות כלה, כמה טוב להיות אישה שמישהו הכיר בה באמת, מצא את גבורתה, ידע את מקורה.
כמה טוב לחלום.
שולמית!
וכשהתעוררה – סוף-סוף דיברה לעצמה. סוף-סוף עמדה מול עצמה, וידעה את שעליה לנהוג.
מחר, כשהיא תפגוש בפינת הקבצנים את אֵם חלומותיה שהפכה את עורה, היא לא תברח.
מחר, כשהיא תעמוד באומץ מול גורלה, תפסע באהבה אל אמה הנושאת את גורלה-היא – היא תדע:
זה הצעד הראשון שלה להיותה כלה.
(מבוסס על סיפור אמיתי שאת שמעו קראתי.)
הקול הצרוד רדף אחריה כשרצה במעלה הרחוב, בורחת מפינתו, בורחת מאוכלוסייתו, בורחת מקופסת הפח המרשרשת שנתקעה מתחת אפיהם של אנשים זרים.
לא להביט לאחור, לא להראות סימן קטן של היכרות, לחזור הביתה, לאבא ולסבתא המגוננת, שהתנחלה אצלם בבית מאז מחלתה של אמא, ומאז – לא דרכו אצלם כפות רגליים של חברות.
"שולמית! שולמית!"
הפנתה את מבטה אינסטינקטיבית, לא הצליחה להאט, לא הצליחה להסדיר את נשימתה כדי לפנות מקום לחיוך. מול לאהל'ה חייבים לחייך. אחרת כל המעמד החברתי אבוד.
"לאן את רצה ככה?" לאהל'ה השיגה אותה בסוף, גלגלה את קולה בצחוק המסמן אותה בהיכר.
"סתם..." התנשפה, "איזו קבצנית אחת... היא ניסתה להכריח אותי לתת לה כסף..."
"ובטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם הכסף שלך מאשר לממן סיגריות של איזו קבצנית," שוב צחקה לאהל'ה. "בואי, אני נכנסת פה לחנות 'הדר מלכות', אני חייבת לקנות כמה בגדים חדשים, משהו יפה, מכובד, את יודעת..."
הצחוק של לאהל'ה היה רב משמעות. היא הצטרפה אליו, קיוותה שהיא לא תרגיש את הזיוף.
ובעודה מדפדפת בין השמלות שמעולם לא תחשוב לקנות – ולא כי מצבם הכספי לא מאפשר זאת – התיישב לו גוש של פח בצורת כוס-נדבות על לבה.
מי – מי ירצה להתחתן איתה.
"שולמית! שולמית!"
יהודה ורחל הקטנים חיבקו את שתי רגליה, נתלו על ידיה, ביקשו לראות מה יש לה בשקית. איך בסוף התפתתה לפרנס את הבעלים של 'הדר מלכות'.
הניחה את השקית על מדף גבוה – שרק אמא לא תראה כשתחזור, אם כי סבתא מיד תאמר לה שמצוין שהיא קנתה, שמצוין שהיא מפנקת את עצמה – חיבקה את שני אחיה הקטנים, ניסתה להעניק להם חום אימהי חסר, שסבתא, עם כל רצונה הטוב, לא תוכל להעניק.
ובעצם גם היא לא.
"שולמית! שולמית!"
נאנחה. הרימה את עיניה משעה של נחת רגעית מעם הספר החדש מהספרייה.
"כן, אמא." התייצבה למולה, משפילה את עיניה, לא מסוגלת להסתכל על הפנים שהזדקנו מרוב עישון ומלאי סוכרים. מרוב חולי.
"תהיי ילדה טובה, שולמית, תלכי לקנות לי קצת שוקולד. וגם קופסה של סיגריות. אין לי כסף, את יודעת."
היא ידעה. הרימה את עיניה. הביטה על שתי העיניים, שכל אחת מהן זועקת אישיות אחרת. חשבה על סבתא, ששומרת אצלה את הכסף, אפילו על אבא לא סומכת שלא ייכנע לרחמיו על האישה שהייתה לו לפני שהתנחלה אצלם הסכיזופרניה – והיא צודקת. חשבה על הזִקנה המוקדמת, שקפצה מסבתא אל אמא, חשבה על החיים שעוד זכרה, לפני המחלה.
נסוגה לאחור. לא מסוגלת לעמוד מולה. לעמוד על שלה.
"שולמית..."
קול רך ערבב את ענן חלומותיה, הרגישה את רכותו ואת רכותו של עורה. כמה טוב להיות תינוקת, כמה טוב להיות בת בכורה שאמא שלה מעניקה לה באהבת-אין-קץ את שמה.
"שולמית..."
קול עדין עיצב את ענן החלומות לשמלה לבנה, הרגישה את עדינותה, את ההדר והחן שהיא העניקה לה. כמה טוב להיות כלה, כמה טוב להיות אישה שמישהו הכיר בה באמת, מצא את גבורתה, ידע את מקורה.
כמה טוב לחלום.
שולמית!
וכשהתעוררה – סוף-סוף דיברה לעצמה. סוף-סוף עמדה מול עצמה, וידעה את שעליה לנהוג.
מחר, כשהיא תפגוש בפינת הקבצנים את אֵם חלומותיה שהפכה את עורה, היא לא תברח.
מחר, כשהיא תעמוד באומץ מול גורלה, תפסע באהבה אל אמה הנושאת את גורלה-היא – היא תדע:
זה הצעד הראשון שלה להיותה כלה.
(מבוסס על סיפור אמיתי שאת שמעו קראתי.)
