הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק טו. שרים.
'מה אני רואה פה? מה זה הדף הזה?' צביה חנה צועקת הרבה לאחרונה.
דינה, השכנה התורנית, ניגשת אליה בזריזות. 'מה מצאת עכשיו צביה?'
'אני לא מאמינה. צוואה. צוואה של חיים דוד. בטח אסור לפתוח את זה עד שהוא ימות... אבל אני סקרנית! דינה. מה את אומרת? מותר רק להציץ?'
'מה כבר יכול להיות כתוב בה?' מנסה דינה להפחית את התלהבותה.
'מה?! בטח שלא להספיד אותו, ושלא למנות את שולמ'קה לשוחט במקומו'...
דינה אינה מצליחה לעצור את צחוקה. צחוק מטלטל ומשחרר.
'לדעתי את תולה תקוות רבות מידי. ראית פעם צוואה? בדרך כלל אין שם דברים מיוחדים כל כך. בדרך כלל מבקשים סליחה, מבקשים לשמור על הכבוד של אמא, ומחלקים קצת מהנכסים לצדקה. חבל לבנות ציפיות'.
'את לא מכירה את חיים דוד, הוא לא כמו כולם'. צביה צועקת. 'הוא לא כמו כל הבעלים שעושים רוח ורעש ואוירה, ובפנים הם הרבה פחות. אצלו זה הפוך, בחוץ הוא שקט ופשוט, ובפנים הוא מלא רוח ואוירה'.
בבתים מסביב, כמה נשים מהנהנות ראשן בהסכמה, וכמה בעלים מנענעים ראשם באי הסכמה. קשה שלא לשמוע את קולה הקולני של צביה חנה הבוקע לתוך כל הבתים בסביבה. ולאחרונה, היא ממש מגזימה.
לקחה קשה את הפטירה. מסכנה.
בין מנחה למעריב, ניגש שמחה לבנימין. 'שמעת משהו? שכנא לקח את זה קשה?'
'ממש מוזר', בנימין לא יודע מה קורה, 'דוקא ראיתי את שכנא, היה נראה לגמרי רגיל, לא נראה מאוכזב או כועס'.
'איך יכול להיות, הרי הייתה לוויה נוספת אתמול, ושכנא בטח גילה את הצבע החדש?' שמחה נדהם. שכנא לא ידוע כשומע את חרפתו ואינו משיב. הם ציפו למלחמה.
ר' בערל השמש מתערב בשיחה. 'גם בעיר לא שמעתי מישהו מדבר על זה. איך זה יכול להיות? הרי בוודאי יש כמה צדיקים שהיו מקימים סערה על ניוול המת?'
מאיפה להם לדעת, שהגשם הרב שירד שעה קלה לאחר שהם עזבו את המקום, שטף את הצבע הטרי אל אדמת בית החיים, והשיש הכחול שוב בוהק ומתריס.
שימי לא מצליח לעצור את הדם. הנייר הסופג מתמלא שוב ושוב בדם, ללא מעצורים. שימי מתחיל להסתחרר.
הוא מזמין מונית, ונוסע לבית החולים. בדרך מתקשר לנחום שיבוא ללוות אותו.
נחום מסרב. הוא לא יכול לוותר בשביל שימי על ההופעה של יודי. מצא לו זמן לפתוח את הראש.
גם שבתי מסרב. הוא חייב לחגוג את סיום המבצע המוצלח. שימי בטח יסתדר. כמה תפרים קטנים, והוא יצטרף אליהם אל ההופעה המשובחת.
שימי מאוכזב. בית החולים גדול, והוא כל כך קטן. ומסוחרר. ומטפטף דם. ולבד. כל כך לבד.
ברגע של שטות הוא מתקשר לאמא.
אמא נבהלת. 'שימי שלי, מה קרה? כמה אנחנו מתגעגעים אליך! רוצה לבוא לשבת?'
שימי נבהל, ומנתק. בלי לומר מילה.
'עדיף לבד בלי אמא, מאשר לבד עם אמא. אני אסתדר, הנה מגיעה האחות'.
הפצע מתגלה עמוק, עם שברי זכוכית הסמוכים לעין.
שימי מובהל לניתוח חרום, כשכל ידידיו מלוים אותו לחדר הניתוח.
מה לעשות שאין לו ידידים.
הכרטיסים נמכרים בקצב מסחרר. אוירה חדשה נושבת בפירט. מנגינות חדשות נשמעות מפיות הצעירים.
השירים של יודי נלמדים היטב. אי אפשר לדעת, אולי יודי הענק ייתן להם קצת לשיר אתו, כמה מביך זה יהיה אם לא יכירו את כל מילות השיר.
'רגע בוער רגע צמא, מה זה קרה לי, למי אני דומה. אש בעיר, אש כל הלילה. אבא תדליק לי, חתן וכלה. או הו הו'...
ההורים ברובם לא מבינים מה בדיוק קורה. 'בסדר, הילדים נהנים קצת, מה רע. אז מה אם בגיל שלנו כבר לא מבינים את העומק הטמון בשירים האלו? לכן זה פסול?!'
המבוגרים יותר - סוערים יותר. ביניהם נשמעים זמירות אחרות. השכלה. זמר יווני. חורבן פירט.
אש בעיר. אש כל הלילה. או הו הו...
השירים של יודי נלמדים היטב. אי אפשר לדעת, אולי יודי הענק ייתן להם קצת לשיר אתו, כמה מביך זה יהיה אם לא יכירו את כל מילות השיר.
'רגע בוער רגע צמא, מה זה קרה לי, למי אני דומה. אש בעיר, אש כל הלילה. אבא תדליק לי, חתן וכלה. או הו הו'...
ההורים ברובם לא מבינים מה בדיוק קורה. 'בסדר, הילדים נהנים קצת, מה רע. אז מה אם בגיל שלנו כבר לא מבינים את העומק הטמון בשירים האלו? לכן זה פסול?!'
המבוגרים יותר - סוערים יותר. ביניהם נשמעים זמירות אחרות. השכלה. זמר יווני. חורבן פירט.
אש בעיר. אש כל הלילה. או הו הו...
***
'מה אני רואה פה? מה זה הדף הזה?' צביה חנה צועקת הרבה לאחרונה.
דינה, השכנה התורנית, ניגשת אליה בזריזות. 'מה מצאת עכשיו צביה?'
'אני לא מאמינה. צוואה. צוואה של חיים דוד. בטח אסור לפתוח את זה עד שהוא ימות... אבל אני סקרנית! דינה. מה את אומרת? מותר רק להציץ?'
'מה כבר יכול להיות כתוב בה?' מנסה דינה להפחית את התלהבותה.
'מה?! בטח שלא להספיד אותו, ושלא למנות את שולמ'קה לשוחט במקומו'...
דינה אינה מצליחה לעצור את צחוקה. צחוק מטלטל ומשחרר.
'לדעתי את תולה תקוות רבות מידי. ראית פעם צוואה? בדרך כלל אין שם דברים מיוחדים כל כך. בדרך כלל מבקשים סליחה, מבקשים לשמור על הכבוד של אמא, ומחלקים קצת מהנכסים לצדקה. חבל לבנות ציפיות'.
'את לא מכירה את חיים דוד, הוא לא כמו כולם'. צביה צועקת. 'הוא לא כמו כל הבעלים שעושים רוח ורעש ואוירה, ובפנים הם הרבה פחות. אצלו זה הפוך, בחוץ הוא שקט ופשוט, ובפנים הוא מלא רוח ואוירה'.
בבתים מסביב, כמה נשים מהנהנות ראשן בהסכמה, וכמה בעלים מנענעים ראשם באי הסכמה. קשה שלא לשמוע את קולה הקולני של צביה חנה הבוקע לתוך כל הבתים בסביבה. ולאחרונה, היא ממש מגזימה.
לקחה קשה את הפטירה. מסכנה.
***
בין מנחה למעריב, ניגש שמחה לבנימין. 'שמעת משהו? שכנא לקח את זה קשה?'
'ממש מוזר', בנימין לא יודע מה קורה, 'דוקא ראיתי את שכנא, היה נראה לגמרי רגיל, לא נראה מאוכזב או כועס'.
'איך יכול להיות, הרי הייתה לוויה נוספת אתמול, ושכנא בטח גילה את הצבע החדש?' שמחה נדהם. שכנא לא ידוע כשומע את חרפתו ואינו משיב. הם ציפו למלחמה.
ר' בערל השמש מתערב בשיחה. 'גם בעיר לא שמעתי מישהו מדבר על זה. איך זה יכול להיות? הרי בוודאי יש כמה צדיקים שהיו מקימים סערה על ניוול המת?'
מאיפה להם לדעת, שהגשם הרב שירד שעה קלה לאחר שהם עזבו את המקום, שטף את הצבע הטרי אל אדמת בית החיים, והשיש הכחול שוב בוהק ומתריס.
***
שימי לא מצליח לעצור את הדם. הנייר הסופג מתמלא שוב ושוב בדם, ללא מעצורים. שימי מתחיל להסתחרר.
הוא מזמין מונית, ונוסע לבית החולים. בדרך מתקשר לנחום שיבוא ללוות אותו.
נחום מסרב. הוא לא יכול לוותר בשביל שימי על ההופעה של יודי. מצא לו זמן לפתוח את הראש.
גם שבתי מסרב. הוא חייב לחגוג את סיום המבצע המוצלח. שימי בטח יסתדר. כמה תפרים קטנים, והוא יצטרף אליהם אל ההופעה המשובחת.
שימי מאוכזב. בית החולים גדול, והוא כל כך קטן. ומסוחרר. ומטפטף דם. ולבד. כל כך לבד.
ברגע של שטות הוא מתקשר לאמא.
אמא נבהלת. 'שימי שלי, מה קרה? כמה אנחנו מתגעגעים אליך! רוצה לבוא לשבת?'
שימי נבהל, ומנתק. בלי לומר מילה.
'עדיף לבד בלי אמא, מאשר לבד עם אמא. אני אסתדר, הנה מגיעה האחות'.
הפצע מתגלה עמוק, עם שברי זכוכית הסמוכים לעין.
שימי מובהל לניתוח חרום, כשכל ידידיו מלוים אותו לחדר הניתוח.
מה לעשות שאין לו ידידים.
