הנושאים החמים
הנושאים החמים
אם אתם באמת רוצים להבין מה עבר לי בראש כשמכרתי את נשמתי לשטן הקרוי 'מנגה' בלע"ז, אתם מוזמנים לקרוא. אבל אם זה לא מעניין אתכם, דלגו לסוף, תעשו לייק, ולכו לחיים ולשלום.
הערה: בניגוד לרושם שנוצר, אני לא מושפעת ממנגות זמן רב. כמו כן, ניתן לספור את כמות המנגות שקראתי על אצבעות יד אחת, של גיבן עם 3 אצבעות. כן, 3 מנגות. את רוב הרפרנסים והדוגמאות בפוסט הזה שלפתי מויקיפדיה (או שמא יש לומר 'המכלול', אדון נטפרי?) ואת התמונות ספקו לי חברות למקצוע ולז'אנר.
הערה נוספת: הכל בהומור, ולא נועד להעליב אף אחד. ומי שנעלב אשכנזי.
הפוסט מוקדש ל @Ammo @sweetpanda1 @ליהיא @אריאלה+ @YAEL97 האהובות!
למה בחרתי במנגה?
*שתיקה נדהמת*
אני יכולה לראות את גלגלי המוח שלכם חורקים נואשות. 'מה? סיכמנו שלא מדברים על הנושא הזה! חשבתי שזה טאבו! למ— למה היא פותחת את התיבת פנדורה הזו? הקומיקס שלה יפה, היא מגיירת את הדמויות שם נחמד, וכאילו, הכל סבבה, אבל מנגה? ככה, בפה מלא?'
אז באמת, זה לא שתכננתי לכתוב פוסט על הנושא הזה. אתם יודעים, אני מחבבת מנגה, אני מושפעת ממנגה, רובכם לא, סוף סיפור. אבל, לאחרונה התחיל לעקצץ לי ככה בתת מודע, המרוקאי הפנימי שלי. קיבלתי הרבה תגובות אוהדות על הקומיקס לנערות, וחשבתי 'היי, אנשים אוהבים את זה? אז--- אז מה קורה? למה כשאני, או @מישהו_אחר, מעלה מנגה מקורי, אנחנו חוטפים על הראש?'
ואז חשבתי על זה עוד קצת. כלומר, לא ממש ישבתי על אדן החלון עם יד מתחת לסנטר, וחשבתי. אבל ככה, אתם יודעים, תוך כדי שטיפת כלים, זה עבר לי בראש. מה עבר לי? הפעם הראשונה שראיתי סרט סיני (לצורכי עבודה בלבד, כמובן. ).
להגיד שנהניתי מהסרט? אה, איפה.
לא יכולתי שלא להתרכז בשפה המרגיזה, בעיוותי הלשון, בהגייה המשונה. ובכלל, כל הקונספט הציק לי. מה זה? למה זה? לא, לא, לא---- לא.
אנשים ניסו להגיד לי: היי, קלטי את המשחק המעולה! תראי את הבימוי של המצלמה! תראי את הזרימה הטובה של הסיפור, ההתפתחות של הדמויות! אבל, אני, כמו שאני, המשכתי להתרכז בשפה המרגיזה, שחצצה ביני לבין התוכן היפה, ולא יכולתי, פשוט לא יכולתי ליהנות.
אז עכשיו, בשבילכם, אני אפשט את זה.
סגנון הציור שנקרא 'מנגה' - זה הסינית בשבילכם.
כל התוכן היפה שאנחנו חובבי המנגה מעלים, זה הסרט עצמו.
מסקנה: בשביל ליהנות ממשהו, צריך להתרגל אליו.
זה פשוט, תחשבו על זה. אנשים 'אוהבים' דברים, ברוב המקרים, כי הרגילו אותם לאהוב. לדוגמא, מרוקאים אוהבים חריף? זה שאני מרוקאית, זה אומר שנולדתי עם לשון ברזל שרק חריפות מדברת אליה? לא, זה אומר שמגיל שנה, דחפו לי גרבר שעשוי מפלפל חריף וכורכום, וככה, מה ל'שות, אהבתי את זה! כי זה מה שהתרגלתי לאהוב. (אגב, לא דחפו לי, ואני לא אוהבת, אבל אני נצמדת לדמות ברשותכם.)
אממה, אף פעם, בתור מרוקאית ובתור בכלל, לא הרגילו אותי לאהוב מנגה. ככה, זה לא היה בז'אנר. אז חייתי ככה, בבורות רגועה, היה לי טוב, היה לי נחמד. החיים זרמו על מי מנוחות.
ואז קפצה עלי רוגזה של מנגה.
אז למה בעצם בחרתי במנגה ולמה אני מושפעת מהסגנון כל כך הרבה?
זה די מורכב לענות על זה, אבל אני אנסה לבחור ולפרט את הנקודות שכבשו אותי, גררו אותי לתוך הז'אנר הזה, כבלו את ידיי, סתמו את פי והפכו אותי שפוטה לנצח.
1.
רגש
אוקי. רגש. אומר לכם משהו, אשכנזים חסרי רגשות שכמוכם? (לא כולכם, אני מדברת אל האשכנזים. אם נפגעתם, אתם אשכנזים.)
מגיל אפס, קראתי רק קומיקסים מערביים. שזה אומר, גיבור ראשי יפה תואר ומידות, רשע אכזרי, אקשן, בלאגן, תעלומה, הרפתקאות, קליימקס, סיום. זה מה שהתרגלתי אליו. והדבר הראשון שריתק אותי במנגות, זה מתן הבמה לרגשות.
(שזה מפתיע, כי מנגה זה ז'אנר יפני, ובחיים האמיתיים- יפנים אלופים בטיוח רגשות, איפוק וקור רוח. אבל במנגות, ובתרבות היפנית בכללי, הרגש מקבל במה גדולה מאד. שזה משך אותי מאד, כי גם אני בחיים האמיתיים יבשה כמו מדבר קלאמרי, אבל כשאני יוצרת...? וואו איזה דרמות.)
בספרי מנגות, לרגשות יש במה רחבה מאד. אפילו במהלך עלילת אקשן, נותנים במה רחבה מאד לפן הרגשי של הגיבורים, ולחוויות הרגשיות שהם עוברים. מניע קלאסי לגיבור מנגה לצאת להילחם ברשע, הוא פגיעה בבן משפחה אהוב או בחבר ילדות, ומלבד העומק הרובדי שזה מוסיף לעלילה, זה מקשר את קהל הקוראים למאבק שלו. זה לא סתם עיתונאי צעיר ונמרץ שיוצא לחשוף פושעים, אלא זה אדם שחבר הילדות שלו נהרג על ידי אותם הפושעים. לא פלא שלראות מישהו בוכה מספר מנגה זה לא מחזה נדיר...
כמו כן, במנגות יש שפת ביטוי רגשות יחודית, שהיא חלק בלתי נפרד מהז'אנר. המנגות מרבות להשתמש במוסכמות גרפיות לשם תיאור המצב הרגשי או הגופני של הדמויות. אובדן הכרה, למשל, מתואר על ידי זוג 'איקסים' המחליפים את עיגולי העיניים. למתחילים יהיה קשה להתרגל לשפה הזאת ולהבין מה מייצג הפרצוף, אבל אחרי שקולטים אותה, זה כיף לא רגיל.
(הבעת 'מה לכל הרוחות קורה מולי עכשיו/ מאוכזב אבל לא מופתע')
וכאן אני מוסיפה את מה שחברה שלי, שקראה את הפוסט לפניכם, כתבה לי:
אני רוצה להוסיף, בקומיקסים מערביים יש רגש. יש בכי, חברות, ועוד. מה ההבדל האמיתי? שבמערב הרגש הוא התבלין שמואיל בטובו לצוץ פעם או פעמיים במהלך הסיפור. הסיפור היה מסתדר יופי בלעדיו. אבל במזרח רגש הוא אחד מהמרכיבים החיוניים של הסיפור.
בתור דוגמא לכוח של הרגש שחבל שהמערב לא מנצל, אני נזכרת לדוגמא בטינטין, בספר של החטיפה של ראסטופופולוס על האי (סליחה שאני לא זוכרת את שמו), כשטינטין חשב שכלבו נהרג, הדמעה הזו על לחיו במשך פריים אחד בלבד, ריתקה אותי לדף הזה בספר זה יותר מכל ספר אחר של הרג'ה. לעומת זאת, השוק תרבותי הזה, הצמרמורות, שתקפו אותי כשראיתי נער שבוכה בכי תמרורים במשך פריימים מלאים וארוכים, על המוות של חבר הילדות שלו, כבל אותי לסיפורים מהמזרח לנצצצצח.
2.
הומור
הז'אנר מתאפיין בהומור גבולני, שקשה קצת לעיכול עבור אנשים שלא רגילים אליו. לא מדובר בדברים הזויים, אלא בשפת ביטוי של הומור- שונה מהקומיקס המערבי. דרך הביטוי של ההומור, משום מה- מושכת אותי. אני מיישמת אותה, בדרך ממש עקיפה וקלה לפספוס, בעבודות שלי.
במנגה, רגש מוגזם יבוטא לעתים קרובות באמצעות דמות צ'יבי (אדם נמוך ביפנית) נמוכה ושמנמנה, בעלת הבעה מוחצנת ומוגזמת במיוחד. דמות הצ'יבי היא סוג של קריקטורה עבור הדמות, והיא תייצג את הפן המוגזם שלו בסצנות שונות. אני מוצאת את זה מצחיק מאד כי זה מאפשר להגחיך את הדמות, אפילו הדמות הראשית הנערצת ביותר, בלי לפגוע בעלילה או בריאליזם של הדמות. לצערי, לא יצא לי להשתמש בזה עדיין, ולא אשתמש בזה ככל הנראה בקומיקס לנערות הנוכחי. בשביל להבין את סוג ההומור הזה צריך להתרגל אליו, מה גם שהסגנון של הקומיקס איננו מנגה, כך ששילוב כזה לא יעבוד חלק. אני מקווה שיצא לי לעשות את זה בעתיד.
(דמות רגילה ודמות ה'צ'יבי' שלה)
(דמות צ'יבי עם הבעת בכי היסטרי)
מעבר חד מהרציני למשעשע הוא מאפיין בולט של הז'אנר. לדוגמא, זעמה של דמות יובע באמצעות הופעתו של קרדום עצום שאותו היא מנחיתה כביכול על ראשו של מושא הכעס שלה. בקומיקס מערבי, דבר כזה יתקבל כביטוי אלימות וולגרי. עם זאת, לקהל קוראי המנגה זה מובן וברור שהקטע הוא קומדי והוא 'מבטא' את הזעם אבל לא באמת התרחש במציאות.
גבולני, אמרתי.
(האש לא באמת התפרצה מאחור... זה רק מבטא את הזעם שלה)
3.
דיוק
יפנים או לא? הז'אנר מציג דייקנות בפרטים ברמות שלא נראו מאז ימות הרז'ה. זה אחד החלקים שהכי כבשו אותי, ובו זמנית שהכי קשה לי לביצוע בז'אנר כולו. עיניים גדולות, שיער יפה, הבעות מוגזמות- אני על זה! אבל הדיוק... אוי הדיוק... כל בורג, כל צינור, כל פיפס מדויק. והרקעים... חרדה עבור חסרת סבלנות שכמותי.
(רקע ריאליסטי ממנגה)
למזלי, היפנים המציאו תכנה שנקראת מנגה. בתכנה- יש מודלים תלת מימד. ואני- תודות ל @sweetpanda1 , יודעת להשתמש בהם עכשיו. זה לא פתר לי את כל בעיות הדיוק שלי, אבל זה עזר לי עם חלק גדול מהן.
4.
בימוי
ברוכים הבאים לעולם התוכן שלי! אוקי, הבנתם. אני חובבת בימוי, חובבת תסריטאות, ובמנגות יש את כל זה בשפע.
מנגה מציגה זוויות ציור ותנועה שמזכירות סרט. זכורות לטוב טכניקות כמו העלמת/הסתרת העיניים כאשר הדובר הוא אפל או מסתורי במיוחד (דרמה, יאיי), ליי-אאוט מגוון ודינאמי- מסגרות משנות את ממדיהן וצורתן בהתאם לאיור שהן מכילות, לפעמים ציור או קטעי איור יוצאים במכוון מהמסגרת (זה המקום לציין שאלו דברים שהמערב אימץ בחום, כמו רבות אחרות משיטות המנגה)
מנגה נותנת כבוד לכל התרחשות. כשמשהו משמעותי קורה (דרמה, יאיי), מקדישים לזה הרבה מקום ומחשבה כיצד לייצג את זה. ברוב המקרים אפילו ללא מלל, רק טרנספורמציה של רגשות, ייצוג על ידי אוירה (גשם, דמעה נופלת, שלכת, רוח), וכולי.
(זה עמוד מנגה שאהוב עלי מאד מתוך גוגל.)
הערה #2 של החברה המוכשרת:
אם בבימוי עסקינן: המנגקות (יוצרי המנגה) משתמשים בתאורה במשמעויות האמיתיות שלה, שהן:
1. מניפולציה של צבעים כדי ליצור תאורה.
2. סידורי תאורה יצירתיים, כגון, הטלות צללי עלים, הדגשת אור בוקע מחלונות דלתות ומוצרים אלקטרוניים, שימת לב לצבעי התאורה על פי המקור שלה, שימת לב לאורות משלימים ותאורה החוזרת מהסביבה.
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב, @חברה_מוכשרת
5.
אסטתיקה
מנגקה (יוצר מנגה) ממוצע, חייב להחזיק בארגז הכלים שלו גם חוש אסטיקה מפותח. מנגה מתאפיינת בדמויות בעלות עיניים נאות ומביעות, פרופורציות גוף בובתיות, שער רך ותחושה כללית נעימה לעין. זה, מה ל'שות, אחד הדברים שאני אוהבת. לראות דברים שנעימים לעין.
במנגה מקובל להשתמש ברקעי פטרנס עבור הפריימים שלא דורשים רקע ריאליסטי. המנגקאים המקוריים יצרו דפוסים חוזרים של פטרנס שכעת נעשו חלק מהמורשת של הז'אנר. הם יפים, אין מה לומר. מנגה סטודיו או מנגה קליפ פיינט מציעות את כל הפטרנס האלו, שהמנגקאים המקוריים היו חותכים בעזרת סכינים קטנות מדפי פטרנס ומדביקים באזור הדרוש, בעבודת כפיים- בתור פטרן מממוחשב, רובם בצבעי אפור.
(מנגקה חותך פטרן אפור רגיל עבור מילוי שטח)
אה, ואיך כמעט שכחתי את הלייאאוט (עימוד או משהו כזה). הלייאאוט של המנגה הוא חגיגה גרפית. היוצר מתייחס לכל העמוד כיצירה בעלת קומפוזיציה אחת, ויעניק לכל עמוד נקודת מרכז שסביבה יתרחשו שאר הפריימים. לדוגמא, דמות אחת תפרוץ מהפריים ותיקח שליש מהעמוד ושאר הפריימים יסתובבו סביבה, כשהבועות מגיעות זו אחר זו בשרשרת בצורה שתקל על הקריאה. אני לא בטוחה ולא בקיאה בו זמנית, אבל @חברה_מוכשרת טוענת שזה דבר שקיים גם בקומיקסים מערביים. בכל מקרה, @ויקיפדיה_ טוענת שהכל, אבל הכל, התחיל במנגה. ולכן, ברשותכם, אני אלמד מהמקור.
------------
זהו להיום!
היה נחמד לחפור לכם קצת. בגלל שזה חנוכה, ויש נרות דולקים וריח של בצק ושמן, אני בטוחה שקראתם את זה בראש פתוח ובלב אומנותי מקבל-כל, ועכשיו אתם תעשו לייק.
תודה מראש.
תודה לחברות שעזרו עם הרפרנסים, תודה להוריי שהביאוני עד הלום. וכמובן לפני ואחרי הכל, התודה לריבונו של עולם, שנתן לי את השכל לקחת מה שטוב, להשאיר את מה שלא, ולגבש סגנון שאני, ועוד אנשים, אוהבים.
מוזמנים להגיב, לזרוק עגבניות (שרי בלבד), להוסיף ולהאיר ככל העולה על רוחכם.
אתם יכולים גם להתעלם, אגב.
היו שלום.
הערה: בניגוד לרושם שנוצר, אני לא מושפעת ממנגות זמן רב. כמו כן, ניתן לספור את כמות המנגות שקראתי על אצבעות יד אחת, של גיבן עם 3 אצבעות. כן, 3 מנגות. את רוב הרפרנסים והדוגמאות בפוסט הזה שלפתי מויקיפדיה (או שמא יש לומר 'המכלול', אדון נטפרי?) ואת התמונות ספקו לי חברות למקצוע ולז'אנר.
הערה נוספת: הכל בהומור, ולא נועד להעליב אף אחד. ומי שנעלב אשכנזי.
הפוסט מוקדש ל @Ammo @sweetpanda1 @ליהיא @אריאלה+ @YAEL97 האהובות!
למה בחרתי במנגה?
*שתיקה נדהמת*
אני יכולה לראות את גלגלי המוח שלכם חורקים נואשות. 'מה? סיכמנו שלא מדברים על הנושא הזה! חשבתי שזה טאבו! למ— למה היא פותחת את התיבת פנדורה הזו? הקומיקס שלה יפה, היא מגיירת את הדמויות שם נחמד, וכאילו, הכל סבבה, אבל מנגה? ככה, בפה מלא?'
אז באמת, זה לא שתכננתי לכתוב פוסט על הנושא הזה. אתם יודעים, אני מחבבת מנגה, אני מושפעת ממנגה, רובכם לא, סוף סיפור. אבל, לאחרונה התחיל לעקצץ לי ככה בתת מודע, המרוקאי הפנימי שלי. קיבלתי הרבה תגובות אוהדות על הקומיקס לנערות, וחשבתי 'היי, אנשים אוהבים את זה? אז--- אז מה קורה? למה כשאני, או @מישהו_אחר, מעלה מנגה מקורי, אנחנו חוטפים על הראש?'
ואז חשבתי על זה עוד קצת. כלומר, לא ממש ישבתי על אדן החלון עם יד מתחת לסנטר, וחשבתי. אבל ככה, אתם יודעים, תוך כדי שטיפת כלים, זה עבר לי בראש. מה עבר לי? הפעם הראשונה שראיתי סרט סיני (לצורכי עבודה בלבד, כמובן. ).
להגיד שנהניתי מהסרט? אה, איפה.
לא יכולתי שלא להתרכז בשפה המרגיזה, בעיוותי הלשון, בהגייה המשונה. ובכלל, כל הקונספט הציק לי. מה זה? למה זה? לא, לא, לא---- לא.
אנשים ניסו להגיד לי: היי, קלטי את המשחק המעולה! תראי את הבימוי של המצלמה! תראי את הזרימה הטובה של הסיפור, ההתפתחות של הדמויות! אבל, אני, כמו שאני, המשכתי להתרכז בשפה המרגיזה, שחצצה ביני לבין התוכן היפה, ולא יכולתי, פשוט לא יכולתי ליהנות.
אז עכשיו, בשבילכם, אני אפשט את זה.
סגנון הציור שנקרא 'מנגה' - זה הסינית בשבילכם.
כל התוכן היפה שאנחנו חובבי המנגה מעלים, זה הסרט עצמו.
מסקנה: בשביל ליהנות ממשהו, צריך להתרגל אליו.
זה פשוט, תחשבו על זה. אנשים 'אוהבים' דברים, ברוב המקרים, כי הרגילו אותם לאהוב. לדוגמא, מרוקאים אוהבים חריף? זה שאני מרוקאית, זה אומר שנולדתי עם לשון ברזל שרק חריפות מדברת אליה? לא, זה אומר שמגיל שנה, דחפו לי גרבר שעשוי מפלפל חריף וכורכום, וככה, מה ל'שות, אהבתי את זה! כי זה מה שהתרגלתי לאהוב. (אגב, לא דחפו לי, ואני לא אוהבת, אבל אני נצמדת לדמות ברשותכם.)
אממה, אף פעם, בתור מרוקאית ובתור בכלל, לא הרגילו אותי לאהוב מנגה. ככה, זה לא היה בז'אנר. אז חייתי ככה, בבורות רגועה, היה לי טוב, היה לי נחמד. החיים זרמו על מי מנוחות.
ואז קפצה עלי רוגזה של מנגה.
אז למה בעצם בחרתי במנגה ולמה אני מושפעת מהסגנון כל כך הרבה?
זה די מורכב לענות על זה, אבל אני אנסה לבחור ולפרט את הנקודות שכבשו אותי, גררו אותי לתוך הז'אנר הזה, כבלו את ידיי, סתמו את פי והפכו אותי שפוטה לנצח.
1.
רגש
אוקי. רגש. אומר לכם משהו, אשכנזים חסרי רגשות שכמוכם? (לא כולכם, אני מדברת אל האשכנזים. אם נפגעתם, אתם אשכנזים.)
מגיל אפס, קראתי רק קומיקסים מערביים. שזה אומר, גיבור ראשי יפה תואר ומידות, רשע אכזרי, אקשן, בלאגן, תעלומה, הרפתקאות, קליימקס, סיום. זה מה שהתרגלתי אליו. והדבר הראשון שריתק אותי במנגות, זה מתן הבמה לרגשות.
(שזה מפתיע, כי מנגה זה ז'אנר יפני, ובחיים האמיתיים- יפנים אלופים בטיוח רגשות, איפוק וקור רוח. אבל במנגות, ובתרבות היפנית בכללי, הרגש מקבל במה גדולה מאד. שזה משך אותי מאד, כי גם אני בחיים האמיתיים יבשה כמו מדבר קלאמרי, אבל כשאני יוצרת...? וואו איזה דרמות.)
בספרי מנגות, לרגשות יש במה רחבה מאד. אפילו במהלך עלילת אקשן, נותנים במה רחבה מאד לפן הרגשי של הגיבורים, ולחוויות הרגשיות שהם עוברים. מניע קלאסי לגיבור מנגה לצאת להילחם ברשע, הוא פגיעה בבן משפחה אהוב או בחבר ילדות, ומלבד העומק הרובדי שזה מוסיף לעלילה, זה מקשר את קהל הקוראים למאבק שלו. זה לא סתם עיתונאי צעיר ונמרץ שיוצא לחשוף פושעים, אלא זה אדם שחבר הילדות שלו נהרג על ידי אותם הפושעים. לא פלא שלראות מישהו בוכה מספר מנגה זה לא מחזה נדיר...
כמו כן, במנגות יש שפת ביטוי רגשות יחודית, שהיא חלק בלתי נפרד מהז'אנר. המנגות מרבות להשתמש במוסכמות גרפיות לשם תיאור המצב הרגשי או הגופני של הדמויות. אובדן הכרה, למשל, מתואר על ידי זוג 'איקסים' המחליפים את עיגולי העיניים. למתחילים יהיה קשה להתרגל לשפה הזאת ולהבין מה מייצג הפרצוף, אבל אחרי שקולטים אותה, זה כיף לא רגיל.
(הבעת 'מה לכל הרוחות קורה מולי עכשיו/ מאוכזב אבל לא מופתע')
וכאן אני מוסיפה את מה שחברה שלי, שקראה את הפוסט לפניכם, כתבה לי:
אני רוצה להוסיף, בקומיקסים מערביים יש רגש. יש בכי, חברות, ועוד. מה ההבדל האמיתי? שבמערב הרגש הוא התבלין שמואיל בטובו לצוץ פעם או פעמיים במהלך הסיפור. הסיפור היה מסתדר יופי בלעדיו. אבל במזרח רגש הוא אחד מהמרכיבים החיוניים של הסיפור.
בתור דוגמא לכוח של הרגש שחבל שהמערב לא מנצל, אני נזכרת לדוגמא בטינטין, בספר של החטיפה של ראסטופופולוס על האי (סליחה שאני לא זוכרת את שמו), כשטינטין חשב שכלבו נהרג, הדמעה הזו על לחיו במשך פריים אחד בלבד, ריתקה אותי לדף הזה בספר זה יותר מכל ספר אחר של הרג'ה. לעומת זאת, השוק תרבותי הזה, הצמרמורות, שתקפו אותי כשראיתי נער שבוכה בכי תמרורים במשך פריימים מלאים וארוכים, על המוות של חבר הילדות שלו, כבל אותי לסיפורים מהמזרח לנצצצצח.
2.
הומור
הז'אנר מתאפיין בהומור גבולני, שקשה קצת לעיכול עבור אנשים שלא רגילים אליו. לא מדובר בדברים הזויים, אלא בשפת ביטוי של הומור- שונה מהקומיקס המערבי. דרך הביטוי של ההומור, משום מה- מושכת אותי. אני מיישמת אותה, בדרך ממש עקיפה וקלה לפספוס, בעבודות שלי.
במנגה, רגש מוגזם יבוטא לעתים קרובות באמצעות דמות צ'יבי (אדם נמוך ביפנית) נמוכה ושמנמנה, בעלת הבעה מוחצנת ומוגזמת במיוחד. דמות הצ'יבי היא סוג של קריקטורה עבור הדמות, והיא תייצג את הפן המוגזם שלו בסצנות שונות. אני מוצאת את זה מצחיק מאד כי זה מאפשר להגחיך את הדמות, אפילו הדמות הראשית הנערצת ביותר, בלי לפגוע בעלילה או בריאליזם של הדמות. לצערי, לא יצא לי להשתמש בזה עדיין, ולא אשתמש בזה ככל הנראה בקומיקס לנערות הנוכחי. בשביל להבין את סוג ההומור הזה צריך להתרגל אליו, מה גם שהסגנון של הקומיקס איננו מנגה, כך ששילוב כזה לא יעבוד חלק. אני מקווה שיצא לי לעשות את זה בעתיד.
(דמות רגילה ודמות ה'צ'יבי' שלה)
(דמות צ'יבי עם הבעת בכי היסטרי)
מעבר חד מהרציני למשעשע הוא מאפיין בולט של הז'אנר. לדוגמא, זעמה של דמות יובע באמצעות הופעתו של קרדום עצום שאותו היא מנחיתה כביכול על ראשו של מושא הכעס שלה. בקומיקס מערבי, דבר כזה יתקבל כביטוי אלימות וולגרי. עם זאת, לקהל קוראי המנגה זה מובן וברור שהקטע הוא קומדי והוא 'מבטא' את הזעם אבל לא באמת התרחש במציאות.
גבולני, אמרתי.
(האש לא באמת התפרצה מאחור... זה רק מבטא את הזעם שלה)
3.
דיוק
יפנים או לא? הז'אנר מציג דייקנות בפרטים ברמות שלא נראו מאז ימות הרז'ה. זה אחד החלקים שהכי כבשו אותי, ובו זמנית שהכי קשה לי לביצוע בז'אנר כולו. עיניים גדולות, שיער יפה, הבעות מוגזמות- אני על זה! אבל הדיוק... אוי הדיוק... כל בורג, כל צינור, כל פיפס מדויק. והרקעים... חרדה עבור חסרת סבלנות שכמותי.
(רקע ריאליסטי ממנגה)
למזלי, היפנים המציאו תכנה שנקראת מנגה. בתכנה- יש מודלים תלת מימד. ואני- תודות ל @sweetpanda1 , יודעת להשתמש בהם עכשיו. זה לא פתר לי את כל בעיות הדיוק שלי, אבל זה עזר לי עם חלק גדול מהן.
4.
בימוי
ברוכים הבאים לעולם התוכן שלי! אוקי, הבנתם. אני חובבת בימוי, חובבת תסריטאות, ובמנגות יש את כל זה בשפע.
מנגה מציגה זוויות ציור ותנועה שמזכירות סרט. זכורות לטוב טכניקות כמו העלמת/הסתרת העיניים כאשר הדובר הוא אפל או מסתורי במיוחד (דרמה, יאיי), ליי-אאוט מגוון ודינאמי- מסגרות משנות את ממדיהן וצורתן בהתאם לאיור שהן מכילות, לפעמים ציור או קטעי איור יוצאים במכוון מהמסגרת (זה המקום לציין שאלו דברים שהמערב אימץ בחום, כמו רבות אחרות משיטות המנגה)
מנגה נותנת כבוד לכל התרחשות. כשמשהו משמעותי קורה (דרמה, יאיי), מקדישים לזה הרבה מקום ומחשבה כיצד לייצג את זה. ברוב המקרים אפילו ללא מלל, רק טרנספורמציה של רגשות, ייצוג על ידי אוירה (גשם, דמעה נופלת, שלכת, רוח), וכולי.
(זה עמוד מנגה שאהוב עלי מאד מתוך גוגל.)
הערה #2 של החברה המוכשרת:
אם בבימוי עסקינן: המנגקות (יוצרי המנגה) משתמשים בתאורה במשמעויות האמיתיות שלה, שהן:
1. מניפולציה של צבעים כדי ליצור תאורה.
2. סידורי תאורה יצירתיים, כגון, הטלות צללי עלים, הדגשת אור בוקע מחלונות דלתות ומוצרים אלקטרוניים, שימת לב לצבעי התאורה על פי המקור שלה, שימת לב לאורות משלימים ותאורה החוזרת מהסביבה.
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב, @חברה_מוכשרת
5.
אסטתיקה
מנגקה (יוצר מנגה) ממוצע, חייב להחזיק בארגז הכלים שלו גם חוש אסטיקה מפותח. מנגה מתאפיינת בדמויות בעלות עיניים נאות ומביעות, פרופורציות גוף בובתיות, שער רך ותחושה כללית נעימה לעין. זה, מה ל'שות, אחד הדברים שאני אוהבת. לראות דברים שנעימים לעין.
במנגה מקובל להשתמש ברקעי פטרנס עבור הפריימים שלא דורשים רקע ריאליסטי. המנגקאים המקוריים יצרו דפוסים חוזרים של פטרנס שכעת נעשו חלק מהמורשת של הז'אנר. הם יפים, אין מה לומר. מנגה סטודיו או מנגה קליפ פיינט מציעות את כל הפטרנס האלו, שהמנגקאים המקוריים היו חותכים בעזרת סכינים קטנות מדפי פטרנס ומדביקים באזור הדרוש, בעבודת כפיים- בתור פטרן מממוחשב, רובם בצבעי אפור.
(מנגקה חותך פטרן אפור רגיל עבור מילוי שטח)
אה, ואיך כמעט שכחתי את הלייאאוט (עימוד או משהו כזה). הלייאאוט של המנגה הוא חגיגה גרפית. היוצר מתייחס לכל העמוד כיצירה בעלת קומפוזיציה אחת, ויעניק לכל עמוד נקודת מרכז שסביבה יתרחשו שאר הפריימים. לדוגמא, דמות אחת תפרוץ מהפריים ותיקח שליש מהעמוד ושאר הפריימים יסתובבו סביבה, כשהבועות מגיעות זו אחר זו בשרשרת בצורה שתקל על הקריאה. אני לא בטוחה ולא בקיאה בו זמנית, אבל @חברה_מוכשרת טוענת שזה דבר שקיים גם בקומיקסים מערביים. בכל מקרה, @ויקיפדיה_ טוענת שהכל, אבל הכל, התחיל במנגה. ולכן, ברשותכם, אני אלמד מהמקור.
------------
זהו להיום!
היה נחמד לחפור לכם קצת. בגלל שזה חנוכה, ויש נרות דולקים וריח של בצק ושמן, אני בטוחה שקראתם את זה בראש פתוח ובלב אומנותי מקבל-כל, ועכשיו אתם תעשו לייק.
תודה מראש.
תודה לחברות שעזרו עם הרפרנסים, תודה להוריי שהביאוני עד הלום. וכמובן לפני ואחרי הכל, התודה לריבונו של עולם, שנתן לי את השכל לקחת מה שטוב, להשאיר את מה שלא, ולגבש סגנון שאני, ועוד אנשים, אוהבים.
מוזמנים להגיב, לזרוק עגבניות (שרי בלבד), להוסיף ולהאיר ככל העולה על רוחכם.
אתם יכולים גם להתעלם, אגב.
היו שלום.
נערך לאחרונה ב:
