הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
שמואל ענתבי היה קורא בתורה אצל המרוקאים, מאה שקל הם שילמו לו על כל שבת, מאה שקל וחפיסת סיגריות כל מוצאי שבת.
אלפסי הגבאי מכנה אותו 'שמנדריק' ומכבד אותו במנטול מתוך התא הפרטי שלו, שסגור כל השבוע במפתח, ורק בשבת הוא פתוח לרווחה ובו גמ"ח של משקפי קריאה, מעט מנטולים, והרבה קופסאות ישנות של טבק הרחה שנס ליחו וחבל לזרוק.
אם הוא לא היה קורא אצל המרוקאים, יכול להיות שהוא היה נשוי היום באושר לציפורה שמעא, אבל אמה הקרתנית של ציפורה לא העלתה על דעתה שחאלבי יכול להיות עד כדי כך נטול מסורת וכבוד, ופשוט לקרוא אצל המרוקאים.
לא ממש משנה שאלברט אבוטבול היה מחקה את שמואל בלגלוג, ולא משנה שכל משפחת דהן ערקה מבית הכנסת והצטרפה לבית כנסת אליהו הנביא ב' שפתחה משפחת כנפו במועדון הנוער הישן מתחת בלוק חמש, וממש לא משנה ששמואל היה מביא איתו בכל שבוע חבורה של אשכנזים מהישיבה שלו, והם היו מחסלים את הבירות של הקידוש כאילו אין זקנים ומכובדים בקהל.
כי שמואל ענתבי היה איש של כבוד, מילה שלו זאת מילה, הוא לעולם לא היה יוצא לשבת בלי לדאוג למחליף ראוי לשמו על אף שבפעם האחרונה שהוא הביא את שרביט משיעור ב' בתור מחליף, התאהבו בו הזקנים ורצו להשאיר אותו כבעל קריאה קבוע.
רק שפעם אחת התעכב ענתבי ולא הגיע לשחרית של שבת, ואלפסי שיצא לחפש אותו מצא אותו נעול בחדרו בלי יכולת לצאת. "מישהו נעל אותי מבחוץ", סיפר אחרי שחלצו אותו דרך החלון, המישהו הזה לא אותר ולא נתפס עד כה.
ומהשבת הזאת התחילו ההתנכלויות, פעם גנבו לו את המכנסיים במקווה, ליכלכו לו את המעיל בסיד, ושפכו מים על אוסף העיתונים הישנים שלו שהפכו לעיסת נייר חסרת ערך.
לשמואל לא היה מושג מי רודף אותו ועל מה, הוא ניסה לעקוב ולבדוק, אבל לא גילה דבר.
ולאבריימי כהן העילוי של השיעור היתה תשובה ניצחת: "ציפורה שמעא מקפידה עליך", הסביר לו בהיגיון, "לא משנה בכלל מי עשה לך את כל הנ"ל, אתה צריך להבין שאם לא תפייס אותה, זה לא ייגמר".
ושמואל לקח את העניין ביסודיות, והלך לחפש את ציפורה שמעא, דיבר עם השדכנית, קיבל טלפונים ובילה את כל הערב בניסיונות לאתר את ציפורה.
מעט המידע שהצליח לאסוף העלה שציפורה התחתנה עם חלאבי עשיר מניו יורק, וכיום היא גרה שם באיזו וילה נחמדה, השדכנית הבטיחה שהיא תצליח להשיג את המספר שלהם, בינתיים היא עוד לא חזרה אליו.
בדרך היא ניסתה לדחוף לו חיגרת ומוכת שחין בת גילו,הוא סירב בנימוס, ובמפתיע היא התפרצה עליו: "אתה בן 28!" צעקה בטלפון, "מה אתה חושב שתמצא את נסיכת הנילוס? בחלומות!"
"לא מתאים לי", הוא חזר שוב, בנימוס.
"בטח יש עליך איזו קפידה", היא ניסתה, "אני אנסה להשיג לך ממנה מחילה", התרככה השדכנית.
ושמואל חזר לחדר, רק כדי לגלות שמישהו הניח לו גולגולת של פרה על המיטה, שוב מתנכלים אליו. הוא בעט את הגולגלת אל הרצפה, נשכב לישון ומיד נרדם.
ובחלום גולגלת ניגשת אליו בלובי של מלון: "זה אתה שמואל ענתבי?"
"כן", הוא עונה, "זה אני".
הוא מזמין אותה לשבת ומבקש מהמלצר שדומה באופן מדוייק לגדליה אטינגר מוועד שמיני שימזוג לו כוס של וודקה, וגם לה.
הוא שותה את הכוס עד תומה, אבל היא לא מצליחה לשתות. היא מניחה את הכוס על השולחן, ובמאמץ גדול שולפת את הגולגולת מעל הראש והנה מדובר במסיכה, וציפורה שמעא מסתתרת מאחוריה.
היא זורקת את הגולגולת למי המזרקה הקרובה והיא צפה בקלות במים, וציפורה שמעא צועקת בקול של אלפסי הגבאי בשבת בצהריים בספירת העומר: "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן."
ואז הוא התעורר רטוב כולו, והספיק לראות קצה של מעיל בחריץ של הדלת, המנוול הפך עליו את הספל של נטילת הידים.
ושמואל רץ יחף בפנימיה, שמע את הדלת הראשית נטרקת ורץ החוצה, הדשא החלקלק ממעיד את רגליו הרועדות, והוא השתרע על הדשא פנים לכוכבים, כשהצעדים של האלמוני נשמעים כאילו מאזור בית המדרש.
ושמואל היה חזק, מהאלה שנראים צנומים וחלושים אבל נותנים להם להגביה את ספר התורה בשמחת תורה, הוא התאושש מיד ורץ לעבר בית המדרש, ריק. ירד לחדרי השיעורים - ריק.
רק באוצר הספרים הוא מצא את דמותו האלמותית של אבריימי כהן, נרדם בעוקם על הסטנדר, פיו פעור באלכסון ומשקפיו שמוטות על הרשב"א.
"אבריימי?" הוא לחש, "אני יודע שזה אתה, תקום ותסתתכל לי בעינים כמו גבר".
אבל העינים של אבריימי בכלל לא נראו כמו של גבר, הן היו אדומות ומזוגגות, וברגע שהוא הרים את הראש מהרשב"א, שמואל ענתבי הבין מה זה התקף פסיכוטי, כי אבריימי כהן התקרב אליו עם סטנדר מונף באוויר, עיניו נעוצות במאוורר התקרה הישן והמאובק, ופיו ממלמל מילים של גמרא.
ושמואל נמלט ונעל את אבריימי בתוך האויצר, שעתיים הוא ניסה להיחלץ משם, אבל שמואל תפס את הדלת חזק, וכמה שאבריימי דחף והשתולל עמד מולו כח שפוי ממנו וצודק בהרבה.
ובבוקר לקחו אותו לאברבאנאל, ושמואל היה עצוב עליו,ובצהרים השדכנית התקשרה וסיפרה לו שיש לה שידוך בשבילו, עדן שמעא, אחותה של ציפורה.
"מה עם הסעיף של האמא בכל הנוגע לקריאה אצל המרוקאים?" שאל בחשדנות.
"היא גילתה שיש לה סבתא מרוקאית", ענתה השדכנית, "דברים קורים בעולם הזה".
"אבל תשאלי את ציפורה אם יש לה קפידא עלי", הפציר בשדכנית, "אני לא ניגש לשידוך בלי מחילה מציפורה".
התברר שציפורה אפילו לא זוכרת במי מדובר, דבר מעליב כלשעצמו, אבל קפידא בוודאי שאין לה, והכל בא על מקומו בשלום.
ובמוצאי שבת חגגו את אירוסיו באולם שמתחת לבית כנסת של המרוקאים, ואלפסי פינק את הקהל בבקלאווה, ואפילו אלברט אבוטבול הגיע ובידו בקבוק עראק גדול, "לחיים", הוא אמר, מחקה את המבטא החלאבי של שמואל, "לחיים!"
אלפסי הגבאי מכנה אותו 'שמנדריק' ומכבד אותו במנטול מתוך התא הפרטי שלו, שסגור כל השבוע במפתח, ורק בשבת הוא פתוח לרווחה ובו גמ"ח של משקפי קריאה, מעט מנטולים, והרבה קופסאות ישנות של טבק הרחה שנס ליחו וחבל לזרוק.
אם הוא לא היה קורא אצל המרוקאים, יכול להיות שהוא היה נשוי היום באושר לציפורה שמעא, אבל אמה הקרתנית של ציפורה לא העלתה על דעתה שחאלבי יכול להיות עד כדי כך נטול מסורת וכבוד, ופשוט לקרוא אצל המרוקאים.
לא ממש משנה שאלברט אבוטבול היה מחקה את שמואל בלגלוג, ולא משנה שכל משפחת דהן ערקה מבית הכנסת והצטרפה לבית כנסת אליהו הנביא ב' שפתחה משפחת כנפו במועדון הנוער הישן מתחת בלוק חמש, וממש לא משנה ששמואל היה מביא איתו בכל שבוע חבורה של אשכנזים מהישיבה שלו, והם היו מחסלים את הבירות של הקידוש כאילו אין זקנים ומכובדים בקהל.
כי שמואל ענתבי היה איש של כבוד, מילה שלו זאת מילה, הוא לעולם לא היה יוצא לשבת בלי לדאוג למחליף ראוי לשמו על אף שבפעם האחרונה שהוא הביא את שרביט משיעור ב' בתור מחליף, התאהבו בו הזקנים ורצו להשאיר אותו כבעל קריאה קבוע.
רק שפעם אחת התעכב ענתבי ולא הגיע לשחרית של שבת, ואלפסי שיצא לחפש אותו מצא אותו נעול בחדרו בלי יכולת לצאת. "מישהו נעל אותי מבחוץ", סיפר אחרי שחלצו אותו דרך החלון, המישהו הזה לא אותר ולא נתפס עד כה.
ומהשבת הזאת התחילו ההתנכלויות, פעם גנבו לו את המכנסיים במקווה, ליכלכו לו את המעיל בסיד, ושפכו מים על אוסף העיתונים הישנים שלו שהפכו לעיסת נייר חסרת ערך.
לשמואל לא היה מושג מי רודף אותו ועל מה, הוא ניסה לעקוב ולבדוק, אבל לא גילה דבר.
ולאבריימי כהן העילוי של השיעור היתה תשובה ניצחת: "ציפורה שמעא מקפידה עליך", הסביר לו בהיגיון, "לא משנה בכלל מי עשה לך את כל הנ"ל, אתה צריך להבין שאם לא תפייס אותה, זה לא ייגמר".
ושמואל לקח את העניין ביסודיות, והלך לחפש את ציפורה שמעא, דיבר עם השדכנית, קיבל טלפונים ובילה את כל הערב בניסיונות לאתר את ציפורה.
מעט המידע שהצליח לאסוף העלה שציפורה התחתנה עם חלאבי עשיר מניו יורק, וכיום היא גרה שם באיזו וילה נחמדה, השדכנית הבטיחה שהיא תצליח להשיג את המספר שלהם, בינתיים היא עוד לא חזרה אליו.
בדרך היא ניסתה לדחוף לו חיגרת ומוכת שחין בת גילו,הוא סירב בנימוס, ובמפתיע היא התפרצה עליו: "אתה בן 28!" צעקה בטלפון, "מה אתה חושב שתמצא את נסיכת הנילוס? בחלומות!"
"לא מתאים לי", הוא חזר שוב, בנימוס.
"בטח יש עליך איזו קפידה", היא ניסתה, "אני אנסה להשיג לך ממנה מחילה", התרככה השדכנית.
ושמואל חזר לחדר, רק כדי לגלות שמישהו הניח לו גולגולת של פרה על המיטה, שוב מתנכלים אליו. הוא בעט את הגולגלת אל הרצפה, נשכב לישון ומיד נרדם.
ובחלום גולגלת ניגשת אליו בלובי של מלון: "זה אתה שמואל ענתבי?"
"כן", הוא עונה, "זה אני".
הוא מזמין אותה לשבת ומבקש מהמלצר שדומה באופן מדוייק לגדליה אטינגר מוועד שמיני שימזוג לו כוס של וודקה, וגם לה.
הוא שותה את הכוס עד תומה, אבל היא לא מצליחה לשתות. היא מניחה את הכוס על השולחן, ובמאמץ גדול שולפת את הגולגולת מעל הראש והנה מדובר במסיכה, וציפורה שמעא מסתתרת מאחוריה.
היא זורקת את הגולגולת למי המזרקה הקרובה והיא צפה בקלות במים, וציפורה שמעא צועקת בקול של אלפסי הגבאי בשבת בצהריים בספירת העומר: "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן."
ואז הוא התעורר רטוב כולו, והספיק לראות קצה של מעיל בחריץ של הדלת, המנוול הפך עליו את הספל של נטילת הידים.
ושמואל רץ יחף בפנימיה, שמע את הדלת הראשית נטרקת ורץ החוצה, הדשא החלקלק ממעיד את רגליו הרועדות, והוא השתרע על הדשא פנים לכוכבים, כשהצעדים של האלמוני נשמעים כאילו מאזור בית המדרש.
ושמואל היה חזק, מהאלה שנראים צנומים וחלושים אבל נותנים להם להגביה את ספר התורה בשמחת תורה, הוא התאושש מיד ורץ לעבר בית המדרש, ריק. ירד לחדרי השיעורים - ריק.
רק באוצר הספרים הוא מצא את דמותו האלמותית של אבריימי כהן, נרדם בעוקם על הסטנדר, פיו פעור באלכסון ומשקפיו שמוטות על הרשב"א.
"אבריימי?" הוא לחש, "אני יודע שזה אתה, תקום ותסתתכל לי בעינים כמו גבר".
אבל העינים של אבריימי בכלל לא נראו כמו של גבר, הן היו אדומות ומזוגגות, וברגע שהוא הרים את הראש מהרשב"א, שמואל ענתבי הבין מה זה התקף פסיכוטי, כי אבריימי כהן התקרב אליו עם סטנדר מונף באוויר, עיניו נעוצות במאוורר התקרה הישן והמאובק, ופיו ממלמל מילים של גמרא.
ושמואל נמלט ונעל את אבריימי בתוך האויצר, שעתיים הוא ניסה להיחלץ משם, אבל שמואל תפס את הדלת חזק, וכמה שאבריימי דחף והשתולל עמד מולו כח שפוי ממנו וצודק בהרבה.
ובבוקר לקחו אותו לאברבאנאל, ושמואל היה עצוב עליו,ובצהרים השדכנית התקשרה וסיפרה לו שיש לה שידוך בשבילו, עדן שמעא, אחותה של ציפורה.
"מה עם הסעיף של האמא בכל הנוגע לקריאה אצל המרוקאים?" שאל בחשדנות.
"היא גילתה שיש לה סבתא מרוקאית", ענתה השדכנית, "דברים קורים בעולם הזה".
"אבל תשאלי את ציפורה אם יש לה קפידא עלי", הפציר בשדכנית, "אני לא ניגש לשידוך בלי מחילה מציפורה".
התברר שציפורה אפילו לא זוכרת במי מדובר, דבר מעליב כלשעצמו, אבל קפידא בוודאי שאין לה, והכל בא על מקומו בשלום.
ובמוצאי שבת חגגו את אירוסיו באולם שמתחת לבית כנסת של המרוקאים, ואלפסי פינק את הקהל בבקלאווה, ואפילו אלברט אבוטבול הגיע ובידו בקבוק עראק גדול, "לחיים", הוא אמר, מחקה את המבטא החלאבי של שמואל, "לחיים!"
