שיתוף - לביקורת על החיים ועל המוות.

[רוח פרצים]

אשמח לתגובות.


הוא תופס לפתע את ראשו.
לא. לא שוב.
העולם נצבע באדום. סמיך ובעל טעם מתכתי.
של דם. ועצב. וזעקת העולם המתייסר.
לא שוב מלחמה.
מה לכם, בני אדם?
בכאב, הוא תופס בנבל שלו.
פורט עליו כאילו הצלילים יצילו אותו.
לפתע הם הופכים לישות אחת, הוא והצלילים. והרוע הופך להגדרה מופשטת.
ככה עושים את זה

הדמות מתקרבת.
אוחזת בחרב ארוכה, על פניה הבעת כעס מטורפת.
האדם השכוב על האדמה מתרומם בכאב. שולף צמד סכינים מחודדות. זורק את עצמו לעבר הדמות.
מחול עוועים.
זה זמן מלחמה.
וזה דם. וזיעה. והלב שמתנתק.
להלחם על החיים.

הוא נאנק.
נלחם ברגשות העזים בעזרת סדרת צלילים משתפכת.
הרגשות ממשיכים להתפשט. תופסים כל חלקה ריקה. זה גדול עליו. עוצמתי ממנו.
הנקמה, הכעס, הכאב המשתק.
הוא מרפה. מפסיק להלחם.
שומר רק על חלקה קטנה בה הוא מרכז את כל שפיותו.
והוא שם. חזק, עוצמתי, ומנחם.
והרגשות כבר לא עוצמתיות כמו קודם.
הוא שונא מוות ושכול ומלחמה. אבל הן חלק ממנו.
אין לו איך לברוח מהגורל הזה.
חוץ מלהתאבל על עצמו.
אבל כמו כדי להכעיס,
עלה של זית שורט את פניו.

הדמות סיימה עם מחול החיים המטורף הזה.
בהבחת סכין אחת האדם היה מוטל לרגליה, מנוצח.
ולפתע לא היה זה שכרון הניצחון.
רק ריקנות חלולה. והלם.
הכאב מרפה את ידיה מהחרב המוכתמת.
היא נופלת על ברכיה. המומה.
עלה של זית מחליק באלגנטיות לתוך שלולית של דם.
והנה היא.
מנוצחת שוב.
זה מוות נוגה.

 

[מלכי סלמון]

קטע מלא הבעה ורגש
למרות שלא כל כך הבנתי לאן הוא מוביל...

ואגב

בהבחת

אבחת