עת שערי רצון ר' יהודה אבן עבאס
לחן: חאלב מקאם: חג'אז
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
שַָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר
וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר
יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר
וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר
עָמַד וְהִתְבּוֹנֵָן לְהִמָּשֵׁחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר
אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר
וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר
עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחְֲמוֹר
וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעְֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהְֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעְֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לְָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְַּּעַָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהְֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
חַזֵּק וְעֵת יְֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲֶפְרִי
וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרַָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוֹּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
וֶאְֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
על הפיוט
פיוט העקידה 'עת שערי רצון' הוא הפיוט המרכזי של תפילות ראש השנה במנהגים הספרדיים, והוא מושר לפני תקיעות השופר שבין שחרית למוסף. בשנים האחרונות נוהגים במניינים מתחדשים וביישובים דתיים לשלב את הפיוט גם בתפילות נוסח אשכנז.
מחבר הפיוט, ר' יהודה בן שמואל עבאס, מספר בפיוט את סיפור העקידה בהרחבה רבה, תוך כדי שהוא אורג במלאכת מחשבת את שלל המדרשים שנכתבו סביב סיפור העקידה, מדרשים שבאו למלא את השתיקה והצמצום של סיפור מעשה העקידה בתורה.
מעשה העקידה תופש מקום מרכזי בתפילות ראש השנה, כמעשה שזכותו עומדת לעם ישראל בכל הדורות לעורר רחמי שמיים. גם השופר, העשוי קרן איל, רומז לאיל שנעקד תמורת יצחק. בקריאת התורה של ראש השנה קוראים את סיפור לידת יצחק (ביום הראשון) ואת סיפור העקידה (ביום השני). לאחר קריאת התורה שרים את הפיוט, והוא מהווה הכנה לתקיעות השופר הבאות מיד לאחריו. בד"כ מושר הפיוט בשילוב של שירת ציבור ושל שירת מענה בין החזן והמתפללים. הבית 'שיחו לאמי כי ששונה פנה' נחשב לרגע השיא של הפיוט ושל החזן, שמביא אז לידי ביטוי את מלוא יכולותיו.
שירת הפיוט, על החזרתיות שבה (בית אחר בית באותו לחן) מתחזקת מבית לבית וסוחפת אתה את המתפללים כשותפים בדרמה המתחוללת לנגד עיניהם - כאבו של האב העוקד, צערה של האם, יצחק החס על אמו, המלאכים הבוכים ומבקשים רחמים, אפילו המזבח עצמו, גיבור נוסף במערכה.
מימד נוסף של כאב ורגש משוקע בפיוט הזה, המרגש כשלעצמו – כאבו של מחבר הפיוט, ר' יהודה עבאס, שאיבד את בנו לאחר שהלה המיר את דתו לאיסלאם. בשלב מסוים יצא האב למסע אל בבל, שם התגורר בנו, אבל נפטר בדרך (ראו כאן באתר את רשימתו האישית של אהוד בנאי על הפיוט).
ר' יהודה עבאס הותיר אחריו כעשרים פיוטים, בהם 'עת שערי רצון' שזכה לתפוצה עצומה ונחשב לאחד מהפיוטים היפים ביותר ביצירה הפיוטית של כל הדורות.