הנושאים החמים
הנושאים החמים
מזה זמן קיימת אצלי דילמה לגבי נושא קניית מידע.
כטיפוס שוחר ידע, ועיסוק בתחום הכתיבה, פיתחתי דפוס של מעקב אחר הרגלי הקריאה בציבור.
בגדול, בציבור החרדי אנשים שוחרי ידע מוגבלים ביכולתם להשיג מידע איכותי לגבי היסטוריה, מחלות, ידע עולם כללי ועוד. ילדנו מנותקים מאינטרנט, אינם מכירים את ויקיפדיה, ומטבע הדברים – יכולתם להגיע למידע, מוגבלת. גם חלק רחב מציבור הבגירים מוגבל מרצונו ביכולתו להרחיב את המידע.
כאן נכנסים לתמונה הסופרים, ובשנים האחרונות נראה שהתופעה צוברת תאוצה. הסופרים מעמיסים את ספרי הקריאה בכמויות אדירות של מידע. מידע היסטורי, גאוגרפי, מידע לגבי מחלות שונות, טיפולים רגשיים ועוד.
המידע הוא חיוני, הוא חשוב, ואני מודה שרוב המידע שיש לי (כמויות אדירות, יחסית לסביבה ההרמטית בה גדלתי) מוקדשים לכמויות הספרות המטורפות שקראתי. (ספרות חרדית וספרות מידע בלבד, למעט ז'ול ורן ודומיו, המצונזרים בקווי לורד...)
הדבר התחדד אצלי כאשר קראתי את אחד מספריה של צוובנר, הופתעתי לגלות עולם שלם של עלילה ללא גלישה למחוזות ידע כלל. עלילה שלוקחת את האדם למקום של לראות את עצמו מול עצמו, כאשר בסוף הספר הסופרת עצמה מתייחסת לספרים כאידאל, וטוענת שספרות אינה שירותי מידע כללי להמונים, ומי שרוצה להרחיב אופקים, יתכבד ויפתח ספרי מדע/ אינצקלופדיה. הספרות נועדה לשרת מטרות נפשיות, הליכים פנימיים, ולעורר מודעות כעין סוג של "מראה" להתנהגות.
כיוון שיש לי אמביוולנטיות רבה בנושא זה, רציתי לקבל חוות דעת נוספות בעניין.
מה אתם חושבים כאשר אתם קוראים ספרות על ילד הסובל מADHD, למשל. האם אתם חשים שעומס המידע מכביד עליכם? האם עומס מידע כללי מכביד ומסיט את הספור מטרותיו? האם לעיתים נראה לכם שעומס המידע מחפה על המסר, או שהמסר איננו נמצא כלל והמידע הוא מטרת העל של סופר? האם תופעה זו קיימת בספרים חרדיים דווקא? (מלבד ז'ול ורן המוזכר להלן, שהיה חוקר-סופר-איש מסעות יוצא מן הכלל)
יתרה מכך, האם, כמו אצל ורן הדבר תלוי פשוט בסגנון הכתיבה של הסופר, ואם הסגנון מרתק, המידע גולש ללא הפרעות או הכבדות? או שורן היה פשוט סופר אמן גאון שהצליח וכל חיקוי שלו מועד לכשלון?
כטיפוס שוחר ידע, ועיסוק בתחום הכתיבה, פיתחתי דפוס של מעקב אחר הרגלי הקריאה בציבור.
בגדול, בציבור החרדי אנשים שוחרי ידע מוגבלים ביכולתם להשיג מידע איכותי לגבי היסטוריה, מחלות, ידע עולם כללי ועוד. ילדנו מנותקים מאינטרנט, אינם מכירים את ויקיפדיה, ומטבע הדברים – יכולתם להגיע למידע, מוגבלת. גם חלק רחב מציבור הבגירים מוגבל מרצונו ביכולתו להרחיב את המידע.
כאן נכנסים לתמונה הסופרים, ובשנים האחרונות נראה שהתופעה צוברת תאוצה. הסופרים מעמיסים את ספרי הקריאה בכמויות אדירות של מידע. מידע היסטורי, גאוגרפי, מידע לגבי מחלות שונות, טיפולים רגשיים ועוד.
המידע הוא חיוני, הוא חשוב, ואני מודה שרוב המידע שיש לי (כמויות אדירות, יחסית לסביבה ההרמטית בה גדלתי) מוקדשים לכמויות הספרות המטורפות שקראתי. (ספרות חרדית וספרות מידע בלבד, למעט ז'ול ורן ודומיו, המצונזרים בקווי לורד...)
הדבר התחדד אצלי כאשר קראתי את אחד מספריה של צוובנר, הופתעתי לגלות עולם שלם של עלילה ללא גלישה למחוזות ידע כלל. עלילה שלוקחת את האדם למקום של לראות את עצמו מול עצמו, כאשר בסוף הספר הסופרת עצמה מתייחסת לספרים כאידאל, וטוענת שספרות אינה שירותי מידע כללי להמונים, ומי שרוצה להרחיב אופקים, יתכבד ויפתח ספרי מדע/ אינצקלופדיה. הספרות נועדה לשרת מטרות נפשיות, הליכים פנימיים, ולעורר מודעות כעין סוג של "מראה" להתנהגות.
כיוון שיש לי אמביוולנטיות רבה בנושא זה, רציתי לקבל חוות דעת נוספות בעניין.
מה אתם חושבים כאשר אתם קוראים ספרות על ילד הסובל מADHD, למשל. האם אתם חשים שעומס המידע מכביד עליכם? האם עומס מידע כללי מכביד ומסיט את הספור מטרותיו? האם לעיתים נראה לכם שעומס המידע מחפה על המסר, או שהמסר איננו נמצא כלל והמידע הוא מטרת העל של סופר? האם תופעה זו קיימת בספרים חרדיים דווקא? (מלבד ז'ול ורן המוזכר להלן, שהיה חוקר-סופר-איש מסעות יוצא מן הכלל)
יתרה מכך, האם, כמו אצל ורן הדבר תלוי פשוט בסגנון הכתיבה של הסופר, ואם הסגנון מרתק, המידע גולש ללא הפרעות או הכבדות? או שורן היה פשוט סופר אמן גאון שהצליח וכל חיקוי שלו מועד לכשלון?
) - על בנות הדודות שהיו באותה כיתה - בעיני הוא ספר נורא משעמם.
