אתגר עוד נשוב לשם

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
טוב, דבר ראשון - גילוי נאות:
כשהעלתי את הקטע שלי לאתגר, הכנתי בראש (כמו ניקית טובה שמקשיבה לכללים) כמה אופציות לאתגרים במקרה ואני אזכה מקום ראשון.
אבל הבעיה היא שכל האופציות מתאימות למצב בו ילדים ישנים בשקט במיטות ואבות לא נרצחים ברחובות.

לכן, החלטתי על אתגר אחר, כזה שנותן כח.
האתגר שלנו יעסוק בימים שאחרי המלחמה (שבועות, חודשים, שנים..).
לאתגר תהיה רק הגבלה אחת: המיקום בו הקטע מתרחש.
המיקום כמובן יהיה עזה.

אז מה עזה כיום?
מקום בו מלמדים חיות לרצוח אנשים, מקום בו מחנכים על רציחת תינוקות וילדים.
מה עזה תהיה בעתיד?
אוו, כאן אתם נכנסים לתמונה.
שבו שניה, או שניות - לא באמת משנה לי - ותחשבו איך עזה תראה ביום שאחרי.
תפעילו את הדמיון, תתפרעו, השמים הם הגבול. (רק מתי שאתם מעופפים שם, תזהרו מציפורי הברזל החמודות שהחליטו להפריע לנו בשבועיים האחרונים).
אז קדימה, תחגרו חגורות כי אנחנו יוצאים למסע במנהרות הזמן העזתיות.

בהצלחה!
ולא פחות חשוב:
כרגיל, האתגר ננעל שבועיים מהיום.
כ''ג חשוון בעז''ה.

לנספח.
 
נערך לאחרונה ב:

רוצה טוב

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
פיתוחה של הפצצה התנהל בחשאיות מוחלטת,

מתחת לאפה המרחרח של סוכנות סבא"א, הועבר אל הכור אורניום, ושרשרת הצנטריפוגות עבדה ללא הפסקה להעשרתו.

השטן הגדול והשטן הקטן תקפו פעם אחר פעם את הישות הפרסית על תוכניתה הגרעינית, וגרמו לתקלות משמעותיות בכורים נתנז ואספהן,

אך כלל הישויות לא היו מודעות לעובדה שבכור התת קרקעי בטהרן הפצצה כבר מוכנה, התוכנית הזדונית של מוחמד רפסנג'אני ראש ממשלת איראן כבר יושמה, ופצצת "ילד מכוער" כבר מוכנה לפעולה.

התאריך 20 לנובמבר 2023 - שבוע אחרי הפלישה האוירית המכרעת לעזה, סוריה, תימן ולבנון במקביל, ויומיים לאחר חיסולם המוצלח של משעל, סינוואר ונסראללה, מתאספים המנהיגים לדיון מכריע,

"עכשיו הזמן המתאים ביותר להפעלת הפצצה" אומר חמינאי לנשיא ,
" אם לא נשים לישות הציונית סוף, על כולנו יבוא אסון" משיב ראיסי.

הפקודה ניתנה...

"צאו למשימה ואללה יהיה בעזרכם"

איסמעיל ראפג'ני מפקד צוללת פתאח 920 ואנשי צוותו, הפליגו עוד באותו לילה ממצרי הורמוז אל הים התיכון, התכנית שעליה עמלו שנים מדעני הרפובליקה האסלאמית תתבצע הלילה, מהמדינה הציונית תישאר רק נשורת גרעינית.


הפצצה כבר מוכנה להפעלה, הGPS מנווט למטרה,

"אללה אכבר" זועק חמינאי...
"אללה אכבר" צועק איסמעיל...
" فلسطین با خون و آتش رستگار شد " מחרה אחריו הצוות...

אל הכפתור האדום היד נשלחת...

אך חמדולילה - הGPS השתגע, ופצצת "ילד מכוער" אל המטרה לא הגיעה, סטיה קלה צפונה , ובין רפיח לאל עריש היא נפלה, סיני עזה ובנותיה הפכו לגיא צלמוות, קרינה רדיואקטיבית גרמה שם לסוף ולמוות, ומעזה נשארה רק נשורת גרעינית וקרינה מייננת.

כדאי לקרוא על הפצצה הגרעינית בכלל, ועל האיראנית בפרט כדי להבין כל פרט

 
נערך לאחרונה ב:

הקה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עזה תשפה
הקל קו מספר שקו 879 אמור להגיע עוד שלוש דקות, אם הוא אכן יגיע בזמן- זה ממש מושלם.
קהילת בני עזה שנפתחה כאן בשנה האחרונה עדיין בחיתולים. אין כאן עדיין חנויות בגדים למשל, ולמרות שהחורף לא מתחיל להיות דומה לירושלים, עדיין אני צריכה לנסוע לאשקלון לקנות בגדי חורף.
תוך כדי שאני מתיישבת באוטובוס אני מהרהרת בניג’ים שעברו עלינו, מי היה חושב לפני שנה בדיוק שככה יראה פה היום? הקהילה המדהימה שלנו מונה כבר מאתיים משפחות, פתחנו השנה מעון, ומה שנקרא עוד חזון למועד.
השכנה שלי- בוזגלו- פונתה שלוש פעמים- פעם ראשונה מימית, פעם שניה מנווה דקלים, ופעם שלישית משדרות. לפני שנה כשפינו את שדרות הם הגיעו ליחידת דיור שלנו, ומזל אמרה לי שהפעם היא לא תוותר, לא יפנו אותה פעם נוספת! והיא צדקה- הם התפנו מרצונם והיו הראשונים לבוא לקהילה המדהימה שלנו, למרות שהיא כבר בת חמישים וכבר לא קל בגיל הזה לעשות שינויים משמעותיים כל כך.
ועכשיו רק נשאר לנו להתפנות פעם אחרוה- לירושלים ברינה
 

Yes it's me

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
עזה תשפ"ג
חאן יונס

נאסר בן ה-13 משחק בחוץ עם חבריו, הם משתוללים, צוהלים. מחמוד השכן בן העשר הביא גירים צבעונים
הם מציירים את דגל ישראל דורכים וקופצים עליו, מתגלגלים מצחוק...
נאסר מחזיק במיקרופון דמיוני ומשלהב את החבורה בחצר
كل اليهود سيموتون – ימותו כל היהודים!!!
سيأتي كل المحمديين – יבואו כל המוחמדים!
سوف نقتلكم جميعا – נהרוג את כולכם-
حسنا، لقد ذهبت – וואלה הלך עליכם!!!
החברים חוזרים אחריו עם שנאה בעיניהם.

"נאסר יא איבני" אמא קוראת לו מהחלון, היא נראית חיוורת.. וואלה מה עכשיו עשיתי...
נכנס הביתה. אמא מסמנת לי להיכנס לחדר נועלת אחרינו. מאמא נושמת עמוק, גם אני..
"נתן" אמא אומרת במבטא שאני לא מצליח לזהות
"שו הדא נתן, מאמא? אנא נאסר" עכשיו גם אני חיוור נוזל לי הדם מהפנים
"לא נאסר... נתן!!- כי אלוקים נתן לי אותך" מאמא עונה בעברית.. אני מתעלף עוד רגע!!
"נתן" מאמא דומעת "אתה יהודי! אני יהודיה, וגם לילה.. יהודיה. לילה היא לאה, ונאסר הוא נתן-
ואני רחל" מאמא כבר ממש בוכה.
אני לא מבין, אני ודאי הוזה, זה חלום! חלום רע מאד! "ואבא" אני שואל "אבא היה יהודי?"
אמא מנענעת בראש ימין ושמאל, ושוב. "אבא היה ערבי"
אני ואמא מדברים עוד שעה ארוכה, היא נותנת לי להבין שזה הסוד שלנו. ואל לי לשנוא את אחי היהודים, אולי יום אחד עוד נגור בצד השני של הגדר...
אני יוצא לחצר. מוחמד עם כובע גרב נראה ממש נורא... "נו אתה בא? ממשיכים!"

עזה תשפ"ו
חאן יונס- חן יעקב

אמא יושבת על כסא הנדנדה בחצר, משוחחת עם סבתא מרים.
אני וסבא יצחק פוסעים לבית הכנסת ברחוב זוהר לתפילת מנחה. הבית כנסת המפואר ממוקם
באותו מקום בו פעל המסגד עשרות שנים.
התפילה מתחילה ואני מזמזמם אשרי יושבי ביתך בנעימה
הכיפה מונחת בגאון על ראשי ואני חש מחובר יותר מתמיד
 
נערך לאחרונה ב:

Rut_a

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
"לא מבין את העזהניקים האלו. חושבים שהם יכולים לעוף על עצמם" הרהר יוסי בזעף.
"נכון שגרים שם חצי מיליון חרדים וכולנו קונים שם כי יש שם מבחר. אבל זה לא מתיר לכם לדרוש 800,000 על בחור לבת שלי! באמת!"

הוא פתח את דלת הבית, עדיין מהורהר. "אבל הכל אני אעשה בשביל לזכות בכזה חתן לשרהל'ה שלי. צדיק, ירא שמיים, למדן. פשוט עזתי."

..................

"מה? את מתכוונת להתקבל לסמינר 'דרכי עזה'?" בחנה רחל את חברתה באי-אמון. "אין מצב. הם לא מקבלים מחוץ לעיר, וגם הרמה הלימודית שם גבוהה מידי. עזבי, אל תנסי אפילו"...

..................

"הלוואי, הלוואי והייתה לנו אפשרות לקנות דירה בעיר מרכזית, שוקקת. בני ברק, או עזה למשל. אבל אנחנו צריכים להסתפק רק ביישובים הקטנים. אולי ננסה לקנות בעוטף, שמעתי שקצת יותר זול שם, וזה ממש קרוב למרכז. מה את אומרת?"
 

אין פאנץ'

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
השעון מעל ארון הקודש הורה על השעה 19:02, דוד ואהרן סגרו את הגמרות.

"אתה בא לעימות?".
"ברור, סוף סוף אחרי 20 שנה פעם ראשונה שבאמת יש כאן כאן בחירות ולא קובעים לנו הכול מראש, אני לא אפספס את זה".
"שמעתי שבוסי מכין איזו הפתעה משמעותית שתכריע את הבחירות, מענין מה".

הם יצאו מהבנין המפואר של כולל "עטרת רחבעם" היישר לרחוב שהיה עטור מודעות ופלאיירים רועשים, מלאים בסיסמאות שונות ומשונות.


**********

האודיטוריום הענק היה מלא באלפי תושבי "חאן יונס עילית" שבאו לצפות בעימות הפומבי בין שני המתמודדים לראשות "עיר התורה בערי הרצועה".
עשרות אלפים נוספים צפו והאזינו בשידור ישיר שהועבר בערוצי הרדיו החרדיים.

בשעה 19:15 בדיוק, לקול תשואות הקהל, נכנסו המתמודדים ותפסו את מקומותיהם.
המנחה אורי קאהן פתח בדברים, והזמין את המועמדים לפרוס את משנתם.

המועמד מתושלח זיידמן נעמד ראשון, היטיב את כובעו וצעד לפודיום.

זיידמן הציע את תוכניותיו שעיקרן 3 הבטחות;
"בדעתי לפנות את שטח האש מצפון לעיר שעדיין מלא חורבות עוד מעידן הערבים שגרו כאן לפני חצי יובל, ולהקים שם שכונה עם אלפי דירות שיסובסדו על ידי פרוייקט "מחיר למשתכנז"", הכריז בדרמטיות.
"כמו כן, אני מבטיח תוך שנה להכשיר חוף נוסף לתושבי העיר,
וההבטחה השלישית, הוסיף זיידמן כממתיק סוד, "אני כבר באמצע מגעים עם שר התיירות שיקצה תקציב לפיתוח המנהרות שבנה החמאס מתחת לעיר, והסבתן לטיילת מרהיבה!".

זיידמן התיישב על מקומו כמי שאינו שם לב לרחש ההתפעלות שחלף בקהל.


המועמד רפאל בוסי נעמד, יישר את עניבתו, ופתח בפאתוס בנאום נגדי, שגם הוא כצפוי הכיל הבטחות מרשימות;
"קודם כל שיפור פני העיר באופן יסודי, לא יתכן שעשרים שנה עברו והעיריה עדיין לא מצליחה להתמודד עם העכברים שנשארו למזכרת מהחמאס!!!" קרא לקול מחיאות הכפיים של התושבים המשולהבים.
"כמו כן, אחד הדברים הראשונים שאעשה הוא השוואת הסמינרים לכל העדות והחוגים ומיגור האפלייה, בפרוייקט בשם "אפליית המזרח - עורבא פרח"".
ובשורה נוספת שאני מביא כאן היום לראשונה, תוך 3 שנים בלבד יופעל קו רכבת קלה שיחבר את העיר ישירות לתחנת ה"מטרו" בבאר שבע, הקו ייקרא "עַזָּה פזיזה".

בוסי עמד למסור את הכותרת העיקרית של הערב, כשעוזרו הבכיר אבי דניאלי פרץ לבמה וניגש אליו כשהפלאפון בידו.
"יו"ר התנועה מבקש לדבר אתך בדחיפות" לחש על אוזנו - לחישה שנשמעה היטב במערכת ההגברה האימתנית שהייתה באולם.
בוסי לקח את הפלאפון, "כן?"
"החלטתי למנות אותך לשר הבריאות" אמר לו יו"ר התנועה הרב גבריאל דרורי מעברו השני של הקו.

אלפי זוגות עיניים עקבו אחרי בוסי שקפא לרגע על מקומו, ומיד התעשת ומיהר לרדת מהבמה.


עוד באותו ערב הסיר השר החדש את מועמדותו לראשות העיר, עובדי העיריה ניקו את הרחובות מחומרי התעמולה, והשקט שב לשרור בחאן יונס עילית...
 
נערך לאחרונה ב:

יהורם

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

בתי כנסיות מלאים
חנויות מתחרות על מבצעים
גינות עמוסות מטפחות
אוטובוסים פולטים משפחות

ריחות של צבע באויר
רחוב 'נתניהו פינת בן גביר'
תחבורה לכל הערים
מסלולים בכל ההרים

איגוד, איחוד, גמחים
יחד, ביחד, עזרת אחים
מקווה, נייעס, פשקווילים
פורומים וקבוצות מיילים

עמודים מספרים היסטוריה
זקנים נוטפי היסטריה
עיתונים מזכירים מה היה
והעיר נושמת תוססת וחיה

ערב שמחת תורה תשצד
עיתונים פותחים במצעד
בקהילה. יתד. משפחה
עשר שנים למהפכה

בתמונת השער של כולם
ביידן עומד מול עולם
מכריז לצד חיילינו
"רצועת עזה בידינו"
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
"ברוכים הבאים לחבל ארץ הגדול ביותר בעולם, השוכן על שפת הים, ומנוהל כולו מלמעלה."

זה השלט שמופיע בכניסה לבעז"ה.

ברוכים הבאים לממלכה הקסומה.



לכניסה עליכם לנשק תחילה את המזוזה, ולהפקיר במגנוכשר כל חפץ אשר אינו תואם את רוח ההלכה.

המזוזה עוצבה וגולפה בכסף וזהב מעזבונותיהם של התושבים אשר הורישו רכוש לרב ואין מספר.

עליכם לבחור את המסלול המועדף: כניסה לעיר התחתית הנקראת בפי כל השגחה פרטית לבין העיר העילית המכונה השגחה עליונה.



תחילה יש להתלבש כראוי. תוכלי לבחור מגוון כיסויים צנועים רקומי משי בדוכנים אשר על יד מגדלי השן.



יש כללים ברורים ומספר ידיעות חשובות למבקרים:

1. אין לדבר ולפתח שיחה שאינה תואמת לגיל ולמין עם בני המקום.

2. אין לצלם ולהפיץ תמונות ברשות הרבים.

3. בחבל הארץ כולו, אין כניסה לרשתות זרות ותמונות לא ראויות.

במידה והכנסת מכשיר שקולט דברים אסורים- הוא יחסם מידית וללא התראה מראש.

4. אין להכניס דברי מאכל אשר אינם כשרים, על דאגה, בעז"ה הפירות גדלים בצידי הדרכים, רק לברך ולאכול.



במידה ותרצו תחילה להיכנס לעיר התחתית- עליכם להצטייד במפה, משקפי אולטראדוס ומצפן לכיוון מזרח.

הסיור פועל מידי יום ולילה, אנו נבקר בתחנות שונות ונלמד על אופי התושבים אשר גרים במנהרות ההשגחה פרטית לבין אלו שזכו וידם הייתה מספקת לתפוס מקום מגורים בעיר ההשגחה העליונה.

בסיור נוכל לצפות בתלמודי תורה ובתי ספר אשר מתפתחים ומתפתלים לאט ובטוח במנהרות השונות, נוכל ללמוד על מנגנוני המיגון בעת הצורך, אשר כוללים מגוון גמחים לכל דורש, תפילות רבים ולימוד לזכות בכל שעה,

נוכל גם להגיע למחלקת היולדות הנמצאת בנקודת הקיצון בין הערים.

לסיום נעלה על פני המים ונשתה מתורתו של רבינו, רב העיר בעז"ה ונתברך בשלל הברכות ונתרום לכלל הישועות.





"זה מספיק משכנע, מוישה?, יבואו תיירים וכיסיהם העמוקים?"

"בוודאי הערשי, אין עוד כזה מקום בעולם"!
 

דובדבני

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אוקטובר 2028
קבוצת בנות הסמינר הצטופפה סביב מדריכת מוזיאון מנהרות יד ושם - עזה.
מאחור התפזרו תיירים רבים מכל העולם חבושים במגוון סגנונות וצבעי הקשת של פריטי לבוש.
המנהרה אדירת המימדים הוארה באורות מואפלים וברקע נשמעה, כמעט נלחשה מוזיקה נוגה.
הקירות החצובים עשרות מטרים מתחת לאדמה העידו גם הם על האותנטיות שניסתה להשתמר.
בכל מספר מטרים על הקיר נמרחה תמונת נעדר או נרצח שנספה בגין מלחמת חרבות ברזל.
מתחמי נרות ייעודיים לציבור הוארו בעשרות נרות והוסיפו נופך עם מסר ברור:
עמ''י לא ישכח את שמחת תורה שנת תשפ''ד.
''בפינה הזאת, השתמרו פצצות ונשק שמשום מה לא התפוצצו בהפצצות ישראל על עזה ונוטרלו כדי שאתם תוכלו לחזות ולראות מה גדולה שנאת עשיו ליעקב''. המשיכה המדריכה לנאום בפאתוס.

בהמשך עלו הבנות מאות מדרגות (והמורות עלו במעלית) עד שהפציעו לשמש עזה.
הן המשיכו את דרכן המומות מממדיה של העיר האדירה שנחשפה לפניהן.
מיותר לציין שקצה אפו של ערבי לא נגלתה לפניהם.
יש לציין שהיתה מחשבה להכניס מספר ערבים חיים או מפוצלחים למוזיאון כדי להמחיש את המושא, אך לעת עתה ירדה התכנית למגרה מחוסר ממצאים.
לא נורא אם המטיילים לא ידעו איך נראה ערבי.
לא?
 
נערך לאחרונה ב:

רוצה טוב

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
הסכם בין מדינת יהודה למדינת פלסטין. ------------------------------------------------------------------------------------------ עמ' 1


הסכם הפסקת אש בין מדינת יהודה למדינת פלסטין, קביעת גבולות זמניים למדינת יהודה.


להלן פרטי ההסכם אשר נחתם בתאריך כ"ג ניסן תשפ"ו 10/4/2026 בז'נבה בהשתתפות נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, נשיא פלסטין יחיא סינוואר, נשיא איראן מועמר חתאמי, ונשיא מדינת יהודה איתמר בן גביר.

להלן התחייבויות מדינת יהודה למדינת פלסטין:

1. מדינת יהודה תפסיק מיידית את התקפותיה על מדינת פלסטין,

2. על מדינת יהודה להכיר בהפסדה במלחמה, להצהיר שירושלים היא בירת המדינה הפלסטינית, ועזה בירת התרבות הפלסטינית.

3. מדינת יהודה תתמקד בשיקום עריה וכפריה, ותפסיק לבכות לעולם על החורבן שהיה.

4. אזרחי מדינת ישראל לשעבר המתגוררים כעת ביהודה לא יהיו זכאים לזכות השיבה לפלסטין.

5. מדינת יהודה תפצה את העם הפלסטיני על 75 שנות כיבוש ע"י העברת 10 מיליארד דולר מידי שנה לידי מדינת פלסטין.

6. מדינת יהודה מחויבת לבניית הערים עזה ג'נין ורמאללה מחדש, ולהשיבם לידי הפלסטינים כשהם ראויות למגורים.

7. גבולות מדינת יהודה ייקבעו ע"י ועדה בינלאומית של האו"ם, שטח המדינה לא יעלה על 50 אחוז מהשטחים שהיו בידי ישראל בשנת 1948.

8. היישובים בית שמש ומודיעין עילית יישארו בכל מקרה ברשות מדינת יהודה.

9. צפון תל אביב תועבר למדינת פלסטין, דרום תל אביב תשמש כבירת מדינת יהודה.

10. הערים ביתר אלעד וחריש יועברו למדינת פלסטין.

11. צפון בני ברק תועבר למדינת פלסטין, דרום בני ברק תישאר בידי מדינת יהודה, גן וורשה יהיה אזור מפורז.

להלן התחייבויות מדינת פלסטין ליהודה:

1. מדינת פלסטין מתחייבת להפסיק לכבוש שטחים ממדינת יהודה (ישראל לשעבר) ותיתן ליהודים המתגוררים ביהודה לחיות בשלווה.

2. פלסטין מתחייבת בזאת לספק את כל צרכיה ההומניטריים של מדינת יהודה, ע"י הכנסת 400 משאיות של מזון תרופות דלק וציוד אלמנטרי מידי יום.

3. תאפשר גישה ליהודים לנמל תל אביב מידי ראש חודש, לצורך הכנסת סחורות וציוד למדינת יהודה.

4 . תכבד את כלל בתי העלמין היהודיים, ותשמור על כל קברי הצדיקם הנמצאים בשטחה.

5. כל הפליטים היהודיים המתגוררים בשטחה יקבלו יחס הולם, ויהיו זכאים לכלל ההטבות שאליהם זכאים תושבי פלסטין.

6. בחגי ישראל הנקראים שלושת הרגלים (פסח שבועות סוכות) תאפשר מדינת פלסטין לקיים עלייה לרגל לכותל המערבי ל2000 יהודים.

7. פלסטין תשחרר את 20 אלף חיילי צה"ל המוחזקים בעזה, ותעבירם לידי שלטונות ארה"ב כדי להעבירם לידי משפחותיהם המתגוררות כיום במחנות הפליטים בארה"ב.

8. פלסטין תשחרר מהכלא את בנימין נתניהו ובנימין גנץ, ותעביר אותם למדינת יהודה.

10. מרכזי השטיבלאך בירושלים וביתר יישארו בשליטת יהודה, מדינת פלסטין תאפשר ליהודים להיכנס מידי יום לשטיבלאך 'זכרון משה' בירושלים ו'דרכי איש' בביתר לתפילות במקום.


כל סכסוך בין הצדדים יובא לטיפול ועדה מיוחדת שתוקם באו"ם.


על החתום:



אני מאחל שזה לא יקרה, רוצה רק בטוב , רק אני מסתובב כל הזמן עם אנשים שבטוחים שרק צה"ל החזק ייכנס לעזה והכל יהיה טוב, ותנו לצה"ל לנצח, צריך לזכור שיש אלוקים ורק הוא נותן את הכח, וכפי שראינו ב7 לאוקטובר שהכל יכול לקרות גם זה יכול לקרות, ושום צבא לא ינצח אם אלוקים ירצה אחרת, ולכן עלינו להתפלל לאלוקים שיצילנו ולסמוך עליו שיצילנו ולא לסמוך על כוחנו ועוצם ידינו.
 
נערך לאחרונה ב:

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
משב קל ומלוח ממלא את האוויר ביציאה מתחנת הרכבת דיר אל בלח. אנחנו חוצים את הכביש והולכים משהו כמו...כמה? איזה עשר דקות נגיד? ומגיעים לשם.

גן חיות עזה. כתוב על השלט. אמא עוצרת בקיוסק וקונה לכולם ארטיקים. אני בוחרת גומיגם.
די קשה לנתק את רוני מהכלוב של הקופים אבל הזמן קצר והגן גדול.

בין הכלוב של הנמרים לכלוב של האריות עומד כלוב ריק. "מעניין מה יש פה", תוהה רוני בקול. "אולי איזו חיה שמתמזגת כל כך טוב בין השיחים או על ענפי העצים". יש כמה דקלים בכלוב, עמוסי תמרים וגם עץ זית. אולי החיה תגיח מתוך המנהרה החשוכה שאפשר לראות חלקית את הקצה שלה מאחורי מבנה כעור.

אחד מעובדי הגן מתקרב בנסיעה איטית על רכב ממונע ורוני מסמן לו. "אה, זה?" עובד הגן עוצר, מסיר את הכובע עם הדפס הלוגו של גן החיות מהראש, הפנים שלו נוצצות מזיעה. "היו בו שני פריטים של מין נכחד". הוא מנגב את אגלי הזיעה בשרוול החולצה. "לאחד קראו אבו עוביידה, ולשני..." הוא מתאמץ לזכור, "כן, קראו לו עארורי. הם היו שואגים בלילות: 'אללה אכבר', הצרחות שלהם היו מקפיאות דם עד שהנמרים נכנסו למצב של קיפאון, כמעט התפגרו מרב פחד".

הוא מנפנף כעת בכובע, מנסה לגרש את החום והלחות. "הווטרינר החליט להרדים אותם". הוא אומר, מתניע חזרה וממשיך משם.

רוני מעצבן את הנמר. הוא חובט חזק על הזכוכית המשוריינת והנמר משתולל, חושף שיניים מפחידות. אפילו שהזכוכית נראית עבה אני לא רגועה. עם כזאת קריזה הוא ישבור בסוף את הזכוכית.

אני מנסה לדמיין את המפלצות האלה מהכלוב הריק אבל לא מצליחה. טוב שהרדימו אותם. הן בטוח היו שוברות את הזכוכית תוך דקה ומי יודע מה היה קורה אם חיות מפחידות כאלה היו בורחות מהכלוב.
 

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ב"ה



א.

"אוניה! אוניה!"

אוח. צביקי הזה. למה הוא צועק?

"אוניה! אוניה! אוניה באה!"

אוניה באה? למעגן שלנו? אוניות לא באות למעגן יפריח, הנקודה הדרומית ביותר על חופי הארץ. מדומיין שכמותו, בטח ראה את הסירה של שלומוביץ והתלהב. לא סיבה טובה מספיק לקום מהערסל.

צפירה עזה, מצמררת, נשמעת. אני מאבד לרגע שיווי משקל ונופל על החול הרך. מה זה??? ידי מורמות באינסטינקט, מגינות על הראש. גופי מתכווץ מתוך הרגל ישן, ממתין ל'בום!' האימתני. צל חולף מעלי, אני מתכדר באימה.

"יענקי?!"

צביקי עומד מעלי, עיניו תוהות. "מה קרה לך?"

"ה...ה...האזעקה... היתה אזעקה..."

מצחו של אחי מתקמט לרגע, ומתיישר בהבנה. "אבל אמרתי לך שבאה אוניה". הוא לא רגיש מספיק כדי לעזור לי לקום, אני מתיישב על החול. מנער את ידי מהגרגרים הזהובים.

"באמת באה אוניה?" אני שואל בעיניים מצומצמות.

"שמעת בעצמך".

ב.

ה'אוניה' מתגלה אכן כסירה גדולה מאוד. נראה שפינו לכבודה את הרציף הדרומי כולו. אני ממהר לתפוס את עמדת התצפית הסודית שלי. משהו גדול עומד להתרחש.

על הרציף עומדים שלושה רכבי שרד שחורים. "משונה מאוד" אני מהרהר בקול.

"מה משונה?" קולו הצפצפני של שימי חברי הטוב, השותף היחיד לסודותי, עולה מאחורי. "ראית את זה?" אני שואל אותו, קולי מוטרד משום מה. "את האוניה המצרית?" הוא שואל בחזרה.

"קודם כל, זאת לא אוניה. מקסימום סירה גדולה. ודבר שני, מי אמר לך שהיא מצרית?"

"יש לה דגל, חוכם".

איך לא שמתי לב? הדגל הענק בהק בלובנו מול השמש המתחילה לשקוע. אוניה מצרית? מה לאוניה מצרית ולמעגן שלנו? זאת תעלומה אמיתית. ותעלומות אני אוהב.

"תראה, תראה, פתחו גשר לרציף" שימי מצפצף לידי, משקפת בידו. אין על שימי. תמיד מוכן, תמיד בזמן.

"תן לראות" אני מבקש. "רגע" הוא אומר. "אנשים מתחילים לצאת, מה זה? ערבים??"

"תן לראות!!!" אני חוטף את המשקפת. מבטן הסירה נפתח גשר קטן, ועליו צועדים קבוצה הולכת וגדלה. גברים בחלוקי משי לבנים, אוחזים בידיהם ילדים או תינוקות, ונשים עטויות רעלות דוחפות לפניהן עגלות ומזוודות רבות. מה קורה כאן???

"תחזיר לי" מבקש שימי. אני מחזיר לידיו את המשקפת, מנסה לצמצם עיניים מול השמש, אולי אצליח לראות משהו. "אבא שלי שם" קולו של שימי מוטרד "בוא נרד למטה".



ג.

הדבר הראשון שתפס את עיני, הוא העיניים.

הילדים שירדו מהסירה המצרית עם משפחותיהם היו נראים כילדים ערבים לכל דבר. ראשם מגולה, עורם שחום מאוד. אבל העיניים, היה בהם משהו אחר. משהו... יהודי.

כמעט מצאתי את עצמי נופל לים כשאחד הילדים פצה את פיו בברכת "שלום עליכם, אחי". הילד נראה נרגש מאוד.

"ע...ע...עליכם השלום" גמגמתי, מופתע עד שורשי שערותי. הוא חייך, והושיט את ידו. "בני המקום הזה אתם?" שאל. "כן" ענה לו שימי. ולחץ את ידו המושטת. נס שיש אותו. "מאיפה אתם באים?" שאלתי, הסקרנות בוערת בי.

"באים אנחנו ממקום אשר על יד אלכסנדריה, שם היה מושָׁבֵנו".

"באתם לגור כאן?" זה מוזר. אין בתים פנויים ביפריח. וגם לא בעזה כולה.

"לא. נוסעים אנחנו לעיר הקודש. ירושלים" כמיהה עצומה היתה בקולו. "עצרנו במקום זה כדי לתת מנוח לכף רגלינו מן ההפלגה. מכאן נוסיף לנסוע ב... סייארה".

"סייארה?" לא הבנתי. "מכונית" מסביר שימי.

צפירה עזה וארוכה נשמעת שוב. כשהיא מסתיימת, עולה קול הלמות תופים חלש, ההולך ומתחזק. קול שירה נפלא משתלב בהרמוניה בקצב התופים. הילד ששוחח איתנו, מצטרף לקבוצת הגברים העומדים על החוף, עיניהם נשואות מזרחה, והם שרים בקול אחד.

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא..." קולות הילדים נישאים ברמה, מתגלגלים על דיונות החול. "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" עונים אבותיהם.

וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ

בִּירוּשָׁלָ͏ִם
 

RPO

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
עוד נשוב | רחל אורן

עוד נשוב
ושמש תמוז
צורבת בעורף
גיבורים בעל
כורחם.
חולצות בתכלת
וכיתוב יש תקומה
נערים מנציחים
נפילה.

עוד נשוב לשם
ודגלינו לבן
לא חרוט בו
חזון וכוחי.
עוצם ידי טבע
מצולות וחופי עזה
שותקים.

עוד נשוב לשם
נטולי סיסמאות
יהב תלוי ברקיע.
נשק אחים
והמון הפגנות
פרק מדמם
בהיסטוריה.

עוד נשוב אחרים
למודי מלחמות
עם שריד אזעקות.
עוד נטביע כף רגל
בתוך החולות
נחייך שזכינו
להיות.

הכל יופי
ארץ של חוף
סיסמאות של שלום
ושקט.

עוד נשוב
ודמעות בגרון
יניעו שלום
לדקלים.
שונאי שלום
שונאי הכלה
אוהבים אדמה
עד בלי סוף.
 

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ביד רועדת הוא נגע במשקוף, ממשש את המקום שפעם הייתה קבועה המזוזה. הדלת פעורה לרווחה, מזמינה אותו להיכנס הביתה, לבית שהיה בשבילו בית חם ואוהב. גלי קור עברו ברגליו בזמן שהוא נכנס בסלון בצעד חושש. בפה פעור הביט סביב, לא מאמין למה שנגלה לעיניו.

הכול נשאר.

מלבד החורים בקירות, חלקם מחיילי צה"ל והאחרים מהמחבלים דיירי הבית בשנים האחרונות, הכול נשאר אותו דבר. הספות, שהספיקו להיקרע, הנברשת, הארונות. הלב נצבט לנוכח מצב הריהוט בבית. אז, לפני הגירוש, הכול היה שמור ויפה. היום הכול משופשף ובלוי.

בפתח המטבח הוא נעמד, נותן לזיכרונות לטלטל אותו.

אשתו, נורית, עומדת על יד המיקסר, מכינה עוד עוגות לבחורים האמיצים ששומרים על הבתים שלהם מהגירוש. מכל הארץ הם באו, ישנים בבתי מארחים, מייחלים ליום בו לא תינתן הפקודה לפנות. עוזיה הקטן עומד על השיש, בפינה כמו שתמיד אהב, מנסה להבין למה כולם בוכים ועצובים כל כך. 'אבל אמא! אמרת שזה רק בינתיים ואחרי זה נחזור!' תמים כל כך.



'מי האמין אז שבאמת נחזור למקום של כך אהבנו, לבית שבנינו בלב גדוש באהבת הארץ, לארמון המפואר שהקמנו בעשר אצבעות, עד שגורשנו על ידי אחים לטובת הבני דודים'. ממורמר הוא ממשיך להסתובב ברחבי הבית, שמח על כך שהמבנה עומד על תילו, בשונה מרוב בתי השכנים, עולה בגרם המדרגות המוביל לקומת חדר השינה. הרבה זמן הוא לא הרגיש דפיקות לב שכאלה, מתקרב צעד צעד לעבר ה'חדר שלהם', המקום בו טוו את מיטב חלומותיהם. כזוג טרי הם הגיעו לכאן, חשבו שיעבירו את כל חייהם המאושרים בבית שבנו, והתבדו פעמיים. לא כל החיים כאן, ולא כל החיים מאושרים.

פסיעה ראשונה לתוך החדר, וליבו החסיר פעימה. כמו פסל הוא עומד בפתח החדר, לא מסוגל לזוז.

מולו, ממש על יד ארון הבגדים, ניצב לתפארה הדבר שסימל עבורו יותר מכל את תקופת הרוגע, את ימי השלווה, את החיים היפים שלפני ההתנתקות האכזרית שתלשה כמו מבשר חי, רבים כל כך מבתיהם. דקות ארוכות עמד כך, לא מוריד את עיניו ממנו.

הפסנתר.

כמו מכושף, כאילו הרגליים נושאות אותו מאליהם, נמשך הוא אל הפסנתר, מלטף אותו בערגה.

מתיישב, מרים את המכסה החורק בעדינות, נותן לאצבעות דרור. הדמעות זולגות כשמתנגן מאיליו השיר ששרו אז בחורי ישיבת נווה דקלים, שהפך מזוהה בקרב כולם עם הגירוש, שמקפל בתוכו אמונה, עוצמה ותקווה.

'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בסייעתא דשמייא

יום חמישי כ"ה אב ה'תשפ"ד
השעה 10:15 בבוקר
ישבתי באוטובוס עייף וסחוט, מנסה להירדם ללא הצלחה, החוויה הרוחנית שחוויתי הלילה לא ניתנת לתיאור, מי שלא היה שם לא יידע איך זה הרגיש.

שיירת האוטובוסים שעמדה בכביש הזכירה לי את הקריסות הגדולות של ל"ג בעומר, אנשים רבים שהגיעו מתחנת הרכבת בשדרות המתינו לאוטובוסים שיעלו אותם, אך כל האוטובוסים שהגיעו היו מלאים עד אפס מקום, מה שהותיר אותם תחת השמש הקופחת שעות ארוכות.

אך הכל היה שווה בשביל להיות בפעם הראשונה בהילולא של ר' ישראל נג'ארה הקבור בבית העלמין היהודי העתיק שבעיר עזה שנחשף במהלך הלחימה הארוכה של הצבא הישראלי.

התאריך נקבע בהוראת הרבנים למרות שאין מידע מדוייק בנוגע ליום הפטירה של ר' ישראל נג'ארה רבה של העיר עזה ומן המשוררים הגדולים של עמנו שנפטר לפני כמעט 400 שנה בשנת ה' שפ"ח, אך ההערכות שונות בתוספת יום ההודאה שנקבע בכ' אב על הכרזת הניצחון וכיבוש הרצועה, היה מספיק כדי לקבוע את היום כיום ההילולא של המקובל.

ההערכות בצבא ששולט בשטח מדברות על למעלה ממאה אלף חוגגים שעלו לקברו בלילה, בסביבת הציון הוכשרה רחבת ענק לרחבת ריקודים ומעמדי הדלקה בנוסח מירון, כשהשיר שנוגן ברצף שעות ארוכות, היה איך לא, י-ה ריבון עולם, שהתקבל בכל קהילות ישראל.

ארגונים רבים ששו לארגן את אוהלי הכנסת אורחים שנפרסו בכל אזור שכונת א-רימאל לשעבר, כשהשיטוח שבוצע ע"י מטוסי חיל האוויר סייע רבות במציאת שטחים נוחים ורחבים לקליטת ההמונים, מערכי התנדבות שלמים שהיו פעילים לאורך כל המלחמה הסבו את פעילותם לטובת ארגון ההילולא, מתנדבי זק"א טיהרו את השטח מפגרי מחבלים ואפשרו גם לכהנים שחוששים לשיטות שיש טומאת אוהל בגוי לעבור בטהרה עד למתחם ההילולא במערב העיר עזה.

ההתארגנות המהירה יחד עם התרוממות הרוח שהציבור חש, הביאה להשתתפות עצומה באירועי ההדלקה בלילה וכתוצאה מכך לקריסת חלקית של מערך התחבורה הציבורית בבוקר.

ראיתי את האנשים שרקדו לצידי שעות ארוכות מודים לה' על הניצחון הגדול ומבקשים 'למקדשך תוב, ולקודש קודשין, אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין' כשדמעות זולגות מעיניהם.

התזמורת לא הפסיקה לרגע לנגן, והקהל העצום הסתובב במעגלים אינסופיים של אחדות ושמחה, תחושת התעלות ורוממות ריחפה באוויר, חיילים רבים שלחמו בחודשים הארוכים הורמו על הכתפיים ורקדו לקול החוגגים ששרו 'יודוך רעיוני ה' רועי'...

אם תשאלו אותי אם שנה הבאה אני גם נוסע, אז התשובה שלי ברורה!
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
ערב פסח תשפ"ד. העיר עזה.

היא מסתובבת בבית הגדול, מוחה מנסה לסדר ברשימה מסודרת מה בדיוק היא תצטרך לשבועיים הקרובים.

"אמא?"

"כן, דוד. מה קורה?" מיכל נעצרת מסיבוביה בבית, ידיה אוחזות ערמת בגדים, מכניסות אותה אל תוך מזוודה גדולה בקפדנות. "אתה מוכן ליציאה?"

"אני מוכן. כן". קמט נוצר בין גבותיו של בן הארבע. "אמא, מה את עושה?"

"מארגנת לנו בגדים ו... כל מה שנצטרך. אנחנו יוצאים ליותר משבוע, נכון?!"

"אני יודע". הוא מנפח את חזהו. "אנחנו נוסעים עכשיו לירושלים, לראות את בית המקדש. והכהנים, והלווים. ונקריב אפילו קרבן. כי זה רגל".

היא צוחקת. "נכון, פסח הוא אחד משלושת הרגלים, צדיק".

דוד חוזר לתמיהה הראשונה שלו, הקמט חוזר להשתכן בין גבותיו הקטנות. "אבל למה את מסדרת ולא נור או כאמל? זה התפקיד שלהם!"

"אני מעדיפה לעשות את זה בעצמי". מיכל מחייכת בעייפות. לבן שלה ברור, אפילו יותר ממנה, שיש מישהו האחראי על תפקוד הבית, סידורו וארגונו. זה ברור לו שיש מישהו או מישהי הדרוכים לכל קריאה של אי מי מהם. בדיוק כמו שברור לו שהם גרים בעזה. מה הבעיה בזה בכלל?!

הספיק לשכוח את השגרה – לא שגרה של רק לפני חצי שנה.

של יותר מלפני חצי שנה.

"אבל למה את מעדיפה לעשות את זה בעצמך?" דוד מניח את ידיו על מותניו, מביט בעיני שקד פעורות באמא שלו, שממשיכה להכניס פריטים למזוודה. "זה התפקיד של הגויים. לא שלנו! אנחנו צריכים להתארגן ברכב מהר, שלא נאחר לבית המקדש!"

"הנה אני מסיימת". היא מחייכת לכיוונו של בנה הקטן וסוגרת את התיק. מעיפה מבט אל החלון, רוב השכנים, אלו שהסכימו לגור כאן, במה שהיה מעוז טרור לפני חודשים ספורים, לפני שהגיע המשיח ונבנה בית המקדש, כבר בשלבי היציאה מהעיר, לכיוון ירושלים.
היא החזירה מבט אל דוד הקטן. "איפה אבא?"

"מחכה לך באוטו". הוא נותן לה יד, מושך אותה. "בואי כבר! נוסעים לבית המקדש!"
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ושוב,
כמו בכל יום, דני בא. פתח את החלון, הרים תריסים.
רוח קרירה נשבה, ציפורים צייצו.
הריסות לכל מלוא האופק, פיח ועשן.
וככה גם אצלו.
הרס, חורבן. ריק בתוך הלב.
ובלילות היו הסיוטים, והזכרונות.
ודם, ואש. ואין דמעות. ואין כח לקום. ואין גם למה.
מסביב ניסו כולם לשכנע, להסביר. ולהבהיר, ולהסביר שוב. והוא בהה בהם,
והנהן. מעלה מטה, הזיז את הראש כמו בובה.
והיה עייף מהחיים, עייף מלחיות.
ויום אחד הציעו לו כדורים. וטיפול. הוא התנגד, אלא מה.
"רק תיקח, אבא. רק תיקח". הילדים התחננו. "זה יעזור לך, באמת".
אבל לא היה לו כח להקשיב.
לא היה לו כח להשתקם.
כמו עזה, עיר רפאים של הריסות. בת דמותו.
***
שיירת הטרקטורים שחצתה את הכביש הייתה חריגה בנוף. בקול טרטור ופיח, היא פילסה את דרכה לכיוון עזה.
"המדינה מתכננת משהו". ידעו הכתבים לדווח.
"תכנית שיקום רחבה". היו הכותרות ביום למחרת.
"אתה שומע, אבא?". דני הקריא את הכותרות הראשיות. "הולכים לשקם את עזה".
בום.
הולכים לשקם את עזה?
משהו בלב שלו זז, פרפר.
אלקנה הרים ראש, זיק מתענין. "מה?".
"כן, כן". דני חייך. "רוצים לבנות משהו מכל ההריסות. אנדרטה, בניין". הוא דחף את העיתון מתחת לאפו.
והחולשה שוב אפפה.
"אני רוצה לישון". הוא קרקר. אבל העיינים התעקשו להישאר פתוחות.
***
רעש הבנייה התחיל להיות רעש מלווה. והנוף, האפרורי כל כך, התחיל להשתנות.
תחילה היה זה הר אדיר בגודלו של פסולת.
"קודם מפנים". דני עדיין בא כל בוקר. פתח תריסים, איורר. "רוצים לבנות שם עיר".
ושוב, משהו בו פרפר. רוצה לחיות.
הפעם אלקנה שתק, ודני, שראה בשתיקה הסכמה, המשיך. "עיר גדולה, אני חושב. ורכבות. כבישים. גינות".
אלקנה הקשיב. שותק, בוהה.
***
"אולי, אבא-" דני ניסה בערב אחד של חורף. הגשם ירד, מנקה.
"אולי כן נקבע תור אצל שריקי...?" הוא גמגם.
"אני יודע שעוד הולכים. גם אליצור אמר לי שאבא שלו. ואימא של רינה. ודניאלה גם---".
מילותיו הסתבכו.
אלקנה לא ענה. האופק התחיל ללבוש צורה,
בנינים שצמחו לאיטם. הטרקטורים גררו אחריהם משאיות ביטון. מנופים.
ואתרי בניה שקמו, אפורים.
חיים.
"אולי". אלקנה הרים את התריס קצת. וקרן שמש פילסה את דרכה לחדר החשוך.
***
אלול. יום השנה הולך ומתקרב. שנה של ריק, של אבל.
שנה של עיינים שקטות, חסרות.
וסיוטים. וכדורים. ועוד כדורים, לבנים. 30 מ"ג. 40.
ומלחמה, ועבודה. מלחמה שקטה מול עצמו. בעצמו.
ושיקום.
כי אם לעזה יש תקווה- ללב שלו בטח.
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בס"ד

בצינוק אין מקום לשבת, גם לא לעמוד. הוא שוהה בתנוחה הלא ברורה הזאת יותר מידי זמן, אין לו מושג כמה בדיוק. עוד אחד ממדורי הגיהינום שבני דמותו של מלאך המוות מציעים לו.
מידי פעם חלון נפתח בתקרה ונזרקת אליו פיתה נוקשה ומלוכלכת, הוא בולע אותה במהירות של יהודי מגטו וורשה. בהתחלה לא היה מסוגל להכניס את הדבר המזוהם הזה לפה שלו, אבל גם לזה בסוף הוא התרגל.

הרגשות שלו התאבנו מזמן, אולי זה קרה כשרצחו את בן דודו לנגד עיניו, אולי אחר כך כשהוכרח לחזות בהוצאה להורג הזוועתית של הקשישה המסכנה. הנפש שלו שרוטה כמו פלאפון מנותץ, הוא לא חי באמת, זה רק הלב שלו שלא עוצר מלפעום.

משהו קורה פתאום, הוא חש את זה בעצמות. כאילו הגוף שלו מפסיק לכאוב, אולי זה המוות הוא מייחל אליו ואולי הוא סופית השתגע. מהחלון נשמעת המולה מטורפת, הוא מתכווץ לתוך עצמו, רועד.
הצעדים מתקרבים, הוא שומע את רעש המפתחות הפותחים צינוק אחר צינוק. הוא מפחד, פשוט מפחד.

הם מגיעים אליו.

הדלת נפתחת ויד מושכת אותו החוצה. במסדרון עומדים כולם, ידיהם אזוקות ומבטם מבולבל, כמוהו. המחבלים סובבים אותם, לא מכים בהם כמו תמיד. הוא מעז להביט בהם, מופתע לגלות אותם נסערים ושבורים.
מראה הצוררים מעודד אותו להעז ללחוש לנער שמשמאלו את תהייתו ולברר את הסיבה לשינוי, אך הבחור משיב במשיכת כתף חסרת ידע.

הצוררים מובילים אותם לאולם גדול בו מתגלים לעיניהם מאות חטופים, כולם פרועי שיער וטרוטי עיניים. כמה ילדים! אין גבול לרשעות שלהם?!
אחד המחבלים נעמד במרכז האולם, זה ששימש לא פעם כמתורגמן והחריד אותו באיומים חולניים. הוא מתחיל לצעוק בקול צרוד: "בשם כל בני עזה אנחנו מבקשים סליחה, אנחנו מתחננים!. בבקשה אל תנקמו בנו, אתם עם שסולח. ניתן לכם את כל הרכוש שלנו, נהיה עבדים שלכם רק תרחמו עלינו וצאו מכאן". הקול שלו מתחנן, כמעט בוכה.

הם בוהים בו כולם, אולי זאת התעללות חדשה?
"לאן לצאת? לרחובות עזה?" אחת הנשים שואלת בבלבול, "ישחטו אותנו", מזדעקים אחרים.
"לא יגעו בכם! בבקשה צאו! לכו למשיח שלכם!"

הוא רועד, דמעות מציפות את עיניו, זה נכון?!
ואז הם פשוט כולם מתחילים ללכת בלי לתאם. אנשים, נשים וטף יוצאים ממצרים.

----
חודש אחרי

עזה כולה חרבה, בקרוב יתחילו לפנות את ההריסות כדי להכשיר עוד שטחי מגורים ליהודים שהתקבצו מכל קצוות תבל.
הוא עוצר את הג'יפ מול פתח שפעור באדמה, מדומם את המנוע.

"כאן המנהרה?" אביו שואל. הוא מהנהן, לא מצליח לדבר.

עוד לפני שהספיקו לצאת מהמנהרה הקדימו אותם עננים שליוו אותם החוצה כמו ענני הכבוד ונשאו אותם לירושלים, ממש כמו בני ישראל במדבר. זה היה אושר מרפא, כמו אור בהיר ומציף שנדלק אחרי לילה ארוך מידי ונטול ירח.

עיניו מביטות בפיה הפעור של האדמה, מציצות אל זיכרון הגלות הזוועתית. הוא עוצם אותן , מברך על הנס שנעשה לו בגיא צלמוות, שעשה לו נס במקום הזה.

אבא עונה אמן, כולו דומע. ידיו מושיטות לו ספר תהילים, הוא מביט בעמוד הפתוח וצמרמורת עולה בו, בקול חנוק הוא קורא מזמור לתודה. על הטובה, על טובה שהתלבשה ברעה רבה כל כך.
קולו חודר פנימה למנהרה והיא מחזירה הד מתגלגל, שואגת אחריו את המילים בצעקה של אדמה שהייתה מחוללת מאות שנים. גם היא כמוהו ישבה בשבי, גם היא כמוהו בסוף נגאלה.
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

כמו תינוקת המריחה את ריח אמה, אני רצה. רגליי מסתבכות זו בזו, מאחור הוא קורא לי לעצור, אך אני לא מרפה. מפלסת אותן בינות למפגעים המושלכים בינות לחול, חולצת את נעליי תוך כדי ריצה, מתעלמת מהלכלוך הסוטר בהן, המזכיר: לא הייתם פה.

אבל הייתי פה. הלב שלי מעולם לא עזב. נותר מאחור בשעה שעליתי עם אמא והאחים על האוטובוס המטרטר, הותיר אותי עם חלל שסירב להתמלא עד שהוא הגיע. שהתרוקן שוב כשהם לא הגיעו. הלב שלי נותר פה, בינות לחולות שפעם בהקו, נושק אל תלתלי הקצף הכחולים, המתכלים, ואני באה לאסוף אותו כעת, להשיב אותו לפעימתו, לחוש שוב התרגשות מהי.

"חכי, טליה," הוא קורא שוב מאחוריי, צועד בקושי בין ההריסות הפזורות. אך כמו תמיד, אני לא מחכה. הלאה רצה, אל הטיפול הבא, אנחנו לא נתייאש, לא נוותר, עוד יהיה לנו ילד, עוד נחוש הורות מהי. כמו תמיד, רצה בלי לחשוב. הוא דווקא היסס, לא ידע אם נכון לעלות בחזרה על הקרקע רגע אחרי שהיא חזרה אלינו – גם הוא מתגעגע, נכון, גם הוא גדל פה, אחרי הכול, אבל למה לרוץ, למה לא להמתין ולראות איך ההתיישבות החדשה מתפתחת. והרי בדיוק קיבלתְּ עבודה חדשה, כאן במרכז.

אבל המרכז שלי תמיד היה בדרום. גם כשגרנו פה. גם כשליוויתי את אבא אל החממות. גם כשליוויתי את אבא אל המנוחות. בעיקר אז. גם כשהוא הגיע בסוף למנוחות בהר. ועכשיו אפילו קבר אין לי לשוב אליו, משחזרנו.

רצה, מריחה את המלוח-מתוק הזה, כבר חשה בכל גופי את העור המתברווז לו לקראת הצלילה. פעם, לאחר תשובה שלילית, הוא לקח אותי לים. לים של תל-אביב, כהה, מנצנץ באורות זרים, חוף בלתי-מוכרז יחיד ברצועה צפופה מדי. זה היה אותו ים-התיכון, אבל את הרוגע הוא לא הביא לנפשי. והשליליות רק גברה בקרבי לנוכח המים השחורים, השותקים מזיכרונות.

פעם, לאחר מבחן כושל (והיו הרבה כאלה, אבל הוא במיוחד), הוא לקח אותי לים. הניף אותי בשתי זרועות החקלאי החסונות שלו, זרק אותי למים. וכל הצער, וכל הבושה, וכל תחושת הכישלון הקוטלת, כולם נסחפו מתוכי, טבעו במים. ואני – אני צפתי.

מרשה לעצמי מבט קלוש לאחור, אל גבר חלומותיי החדש-ישן. כבר חמש-עשרה שנים אנחנו ביחד, חמש-עשרה שנים שאנחנו מחכים ליחד המאחד, כמעט עשרים וחמש שנים שאנחנו מכירים – ובכל-זאת הוא לא הצליח למלא את המקום שהותיר אבא בלבי כשהפצמ"ר קטף אותו. ובכל-זאת הוא הצליח ליצור רקמות חדשות בלבי, רקמות שרק ייחלו להתאחות באמת, בבשר האחד מתוכנו.

אולי באמת אחכה לו.

טומנת רגליי בחול המלוכלך, לא מרשה לעצמי לחשוב על המקלחת המצפה לי בקרוון כשנחזור ליישוב החדש-המקרטע, שולחת אליו זהרורי-מבט. מאחוריי השמש מתחילה ללחך את אופק המים, ואני מדמיינת לעצמי את תמונת היופי שאנו יוצרות יחד.

"תודה," הוא מתנשף לצדי, מבזיק חיוך שמאיר תמונה יפיפייה משלו.

אנחנו צועדים יחד, צועדים את הרגע. לא חושבים את המחר, שיוביל אותנו בחזרה צפונה אל המעקב החודשי המתוכנן מראש. צועדים לעבר השמש, צועדים לעבר שמי-המים. חשים את זיכרונות-הילדות שמפזר החול ברגלינו. הלילה אנחנו ילדים. רק שני ילדים תמימי-מבט ועליזי-חיים.

ליד קו המים אנחנו נעצרים. רגע מביטים בכדור הזהוב-אדום שנעלם כאילו בעטה אותו רגל נעלמת מאותה ילדות נזכרת, ואז אני נופלת ארצה פתאום.

מבטו חרד לעברי, אבל אני שולחת לו חיוך הרגעה.

ליד הים החול רטוב – ונקי. הים טרח לשטוף את כל מזכרות הטינוף שהותירו פה אלו שאכלסו את מקומנו בתשע-עשרה השנים האחרונות. אני מלטפת אותו, מחפרת ידיי בתוכו, שולפת את לבי האבוד מתוך הקבר המוגן שהוא יצר בתוכו.

וכשאני משיבה את לבי למקומו, וכשהחלל פתאום מתמלא, אני יודעת: עוד יתרוצצו ילדים כאן בחולות הגוש שנקטף, עוד יחפרו בו את רגליהם, יערמו בו מגדלים. והלב שלי יהיה שלם, והוא יביט עליהם, ויביט אל האופק שמעולם – מעולם – לא נשכח.
 

מאושרת;)

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בס"ד
יומנו של חטוף:

היום ה- 30 לשבי-


במהלך השבוע האחרון נוספו אלינו לקבוצה עוד ועוד אחים שבויים לצרה, אם חשבתי שאנו 25 יחידים –

השבוע האחרון הבהיר לי שטעיתי.

כל יום נכנסו עוד אחים ,עוד שבויים, עוד מכרים . אם בתחילה הינו קבוצה של גברים חסונים, וחינו באשליה

שאכן העזתיים מסכנים ובסה"כ מנסים להגן על עצמם – על ידי שביתנו . אם חשבתי שיש בהם עוד אנושיות

וכוונות לטובה אז שהיום הבנתי – אחרי שבוע שנוספו עוד שבויים ולא רק גברים חסונים – היו שם גם ילדים,

נשים וקשישים. שמטרה הומניטרית - נחלת העבר. היום – יש מטרה אחת "להשמיד את זרע עמי."

אני לא יודע אם בלל ומתי נצא מפה, ואיך (אני לא רוצה להיות פסימי אבל..)

מאמין שהעולם בחוץ לא שותק. אבל – אני יודע שחיי וחיי כל החבורה בסכנה!!

-----

עצרתי באמצע התאור על התקווה והייאוש -אני יודע , אבל יש כאן התפתחויות בשעות האחרונות , לכן הייתי

חייב לעצור - פחדתי שימצאו אצלי את הדפים האחרונים ועט.

הם נכנסו לכאן קודם לחוצים נורא, הם שאגו פתחו את הדלתות וצעקו עלינו --- "לצאת!"

לא הבנו , מה הם משחררים אותנו? או שזה עוד מסע סיוט.. אבל היה להם פחד בעיניים שגרם לנו להבין שהם

פוחדים , משחררים אותנו לחיים.

אלון, הבוגר והמקצועי שביננו [מפקד בכיר] , הודיע להם שלא נצא ככה למות בידי כל אחיהם שעורבים לנו,

הוא ביקש זמן וחיפויים כדי לשמור עלינו בחוץ – לברוח בבטחה.

זהו, אני מפחד להאמין שמחר עם שחר יביאו לנו בגדים וציוד , שנצא יחד קבוצת שבויים עם נשים ילדים

וקשישים לעבר הגבול הישראלי, ככה בלי שום הגבלה.

מתקשה להאמין שככה ללא מטרה משחררים אותנו לחיי רגיעה.

אנחנו מנותקי קשר , אז אולי ישראל באמת עשתה משהו ? סגרה הסכם? אבל גם א"כ למה לשחרר כך???

----

יום ה31 לשבי –

בוקר,


אין לי פנאי לכתוב, אבל זה אמיתי- אנו בדרך לכיוון גבול ישראל!! (לא אהיה רגוע עד שלא אנשק את האדמה

שמעבר לגבול: )

---

צהרים[נדמה לי כבר קרוב ל-14:00],

זה טוב מכדי להיות חלום .. באופק אני רואה את המוצבים של צה"ל (מערכת רואה יורה נעלמה? או שאילו

דמעות שמטשטשות את שדה הראיה??)

---

צהרים או אחר? [אין לי אומדן זמן...],

אנו עומדים בגבול כמעט נכנסים., אני מחפש בעיני את אנשי הצבא והתקשורת שמחכים לנו.. האופק ריק מדי..

לא מבין איפה נציגי ישראל שאמורים (כך נראה לי לפחות: ) לקבל את פנינינו....

----

אני מותש מכדי לכתוב, הרגעים האחרונים בדרך לחופש היו הקשים ביותר.

לא זוכר במדויק איך הכל התחיל אבל הכל סביב היה אש ואבק מלחמה , מטוסי קרב חגו מעלינו –

ולא היו אלה מטוסי אויב , היו אלה מטוסים של ידיד ואח אוהב...

לא ידענו בתחילה איך לאותת להם ולעצור אותם מלהתקיף , נראינו כמחבלים – כך ביקשנו לברוח...

שוב אלון תפס יוזמה , מנסה למצוא הברקה .

הזמן התחיל לאזול תכף -- נקבר על ידי אחינו ... ואז---

ילדה אחת בת 4 (כך נראה לי) צעקה : "שימו יד ימין על העיניים ונצעק " שמע ישראל " , עוד רגע הם מפצצים

אותנו. הגננת אמרה שככה אומרים SOS היהודים השחורים מהימין."

לא הייתה לנו אופציה אחרת – אז שמנו כולנו יד צעקנו יחד....

עצמנו עיניים – לא רוצים לראות.

------

בפעם הבאה שפתחנו עיינים – הינו חבוקים בזרועות יקירינו שנותרו , בוכים.

האדמה תחתיי רעדה - - - - [או שהיו אלה רגליי?!)

ואז נשמעה צעקה – בקול תמים (עדיין) של ילדה בת 4 :

"תראו הים בא לומר לנו שלום , ממרחק."

הבטתי לאחור – מסוקרן כמו כולם – למרחק...

ראיתי את החרבה שצעדתי בה [מפוחד] , מלאה בגלים , עצים , שברי אבנים ... ראיתי אויבים , ידיים מגועלות

בדם ורגלי אדומים , עולים ויורדים בינות לגלי הים .

כי גם הים נרעד מעוצמת הגלות - --

היה זה צונאמי של שמחה ונקמה ששטף שם הכל..

---

יום אחד לשחרור מהשבי –

הים שקט..

יוצא לאסוף שלל..

עוצר , עומד על הגבול ושר "אז ישיר ישראל.."



ניסיתי לדמיין איזה סוף יפה -וכל דמיון הרגיש לי קיצ'י או חסר,
לא מצליחה לדמיין סוף יפה מהסוף שהיה לאויבינו במצרים----
ההשראה לקטע כולה - סיפור ה/אגדה---
וכמובן שירת "אז ישיר"
שנזכה לסיום טוב - לפחות כמו זה ושיכלול את תקיעת השופרות - של המלכה וגאולה! .
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה