הנושאים החמים
הנושאים החמים
תקווה היא בת סודי. לכל מקום היא הולכת איתי, תמיד ביחד.
לכל מחשבה שלי היא עולה. מנפחת, מתנפחת, גורמת לי לרצות.
ובעצם, לקחת אותה, להטות - לקוות.
אמרו לי תמיד, תקווה היא טובה. היא לא מייאשת, היא מצמיחה. תהיי גדולה- בזכותה, רק תקשיבי לה.
לא אמרו לי שהיא בועה. בסך הכל בלון גדול מלא אוויר, שייתכן והוא יעוף, ואולי גם יתפוצץ לי בפנים.
וכך גדלנו, התיידדנו. אני והיא, היא ואני, כרתנו ברית שלום בינינו. היא גדלה מאוד מאוד, ואני שמחה מאוד מאוד.
עברו ימים, הלכנו יחד. קראו לי מדומיינת, אולי קצת בשקט 'לא מפוקסת'. אבל אני האמנתי בכל ליבי שהיא ואני, אני והיא לא נאכזב אחת השניה. אני דואגת לה למזון שתגדל תתנפח, והיא דואגת להתגשם. זה היה עיקרו של הסכם.
ואז הגיעו ימים מלאים, וקראתי לתקווה להצטרף למיזמים. היא הגיעה. אוהו הגיעה, נפנפה לי רוח, צבעה לי אודם, הפריחה סומק. אמרה בלי קול 'אני כאן ובגדול'.
שמחתי, נו מה, הנה הסכם חתום, דופק. זה היה חוזה טוב.
ולא חשבתי לרגע שהיא בסך הכל בועה, בלון גדול מלא אוויר. סיכה אחת ותתפוצץ, לא חשבתי, המשכתי.
ובום.
זהו. נפלתי שבורה, צעקתי עליה, חבטתי בה. אך היא נחתה לנגד עיניי עם רסיסי חידלון שהיו כלואים בתוכה.
שאגתי עליה, קראתי את שמה, היא לא הגיבה, פתאום נעלמה.
תקווה שאבדה ואיננה.
הלכתי לישון. מלאת כישלון, עצובה ממורמרת על תקווה שהלכה בלי להודיע מראש.
קמתי. שפשפתי עיניים, סילקתי כורים. והנה היא מולי נפוחה, תקווה. לרגע שמחתי, היא שבה חשבתי, ואז נזכרתי ביום האתמול.
הוצאתי לשון, ואף וגרון. והיא לא הלכה רק התיישבה לידי, סיפרה לי סיפור והרגיעה אותי.
ופתאום היא לא נראתה לי בלון, היא הייתה יציבה, שקולה אמיתית. חתמנו שוב על הסכם של שלום.
ושוב, בום.
ואלה החיים.
לכל מחשבה שלי היא עולה. מנפחת, מתנפחת, גורמת לי לרצות.
ובעצם, לקחת אותה, להטות - לקוות.
אמרו לי תמיד, תקווה היא טובה. היא לא מייאשת, היא מצמיחה. תהיי גדולה- בזכותה, רק תקשיבי לה.
לא אמרו לי שהיא בועה. בסך הכל בלון גדול מלא אוויר, שייתכן והוא יעוף, ואולי גם יתפוצץ לי בפנים.
וכך גדלנו, התיידדנו. אני והיא, היא ואני, כרתנו ברית שלום בינינו. היא גדלה מאוד מאוד, ואני שמחה מאוד מאוד.
עברו ימים, הלכנו יחד. קראו לי מדומיינת, אולי קצת בשקט 'לא מפוקסת'. אבל אני האמנתי בכל ליבי שהיא ואני, אני והיא לא נאכזב אחת השניה. אני דואגת לה למזון שתגדל תתנפח, והיא דואגת להתגשם. זה היה עיקרו של הסכם.
ואז הגיעו ימים מלאים, וקראתי לתקווה להצטרף למיזמים. היא הגיעה. אוהו הגיעה, נפנפה לי רוח, צבעה לי אודם, הפריחה סומק. אמרה בלי קול 'אני כאן ובגדול'.
שמחתי, נו מה, הנה הסכם חתום, דופק. זה היה חוזה טוב.
ולא חשבתי לרגע שהיא בסך הכל בועה, בלון גדול מלא אוויר. סיכה אחת ותתפוצץ, לא חשבתי, המשכתי.
ובום.
זהו. נפלתי שבורה, צעקתי עליה, חבטתי בה. אך היא נחתה לנגד עיניי עם רסיסי חידלון שהיו כלואים בתוכה.
שאגתי עליה, קראתי את שמה, היא לא הגיבה, פתאום נעלמה.
תקווה שאבדה ואיננה.
הלכתי לישון. מלאת כישלון, עצובה ממורמרת על תקווה שהלכה בלי להודיע מראש.
קמתי. שפשפתי עיניים, סילקתי כורים. והנה היא מולי נפוחה, תקווה. לרגע שמחתי, היא שבה חשבתי, ואז נזכרתי ביום האתמול.
הוצאתי לשון, ואף וגרון. והיא לא הלכה רק התיישבה לידי, סיפרה לי סיפור והרגיעה אותי.
ופתאום היא לא נראתה לי בלון, היא הייתה יציבה, שקולה אמיתית. חתמנו שוב על הסכם של שלום.
ושוב, בום.
ואלה החיים.
