שיר עבר, עתיד. הווה.

[אשר שרבר]

יוֹם יָבוֹא וְיַבִּיטוּ אֶל הֶעָבָר

יַבִּיטוּ לְּאָחוֹר, יִתְרַפְּקוּ

הוּא, הָיָה מִישֶׁהוּ

הֵם, הָיוּ מַשֶּׁהוּ

אָז, הָיְתָה תְּקוּפָה.



יוֹם יָבוֹא וְנַהֲפוֹךְ נוֹסְטַלְגִיָּה

יַבִּיטוּ מִלְּמַטָּה, יַּשְׁקִיפוּ

זִכָּרוֹן מָתוֹק שֶׁל מִישֶׁהוּ

עָנָן שֶׁל מַשֶּׁהוּ

אָז, הָיְתָה תְּקוּפָה.



הַיּוֹם הוּא הֶעָבָר שֶׁל מָחָר

עַכְשָׁו הוּא פַּעַם שֶׁל מִישֶׁהוּ

שֶׁעֲדַיִן לֹא מַשֶּׁהוּ



הַהוֹוֶה, שֶׁלָּנוּ.



אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה

שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה

כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה. (קהלת)

 

[כנפיים]

וואו.
וואו.
וואו.
מיוחד במינו.
והנה כבר חתיכת נוסטלגיה לילדים שלנו.

 

[RACHELIZ]

משהו משהו!