סיפור בהמשכים סתם קטע שכתבתי...

[מה שניחשת]

הוא הדף אותה פנימה בחוזקה, צרחותיו מהדהדות. חגורתו עודנה מתנופפת למעל ראשה, פוצעת.
החושך קורא לה, בולע אותה פנימה. ראשה נחבט בחוזקה, והדלת נטרקה מאחוריה. ננעלת.
היא מגששת, מעורפלת, תחת שמלתה. תופסת את הפלסטיק המלבני, ידה תרה אחרי המספרים.
המקשים חגים מול עיניה. צליל חיוג חלוש. "לאה" נשמע הקול מעבר לקו "איפה את?" "אני.." התנשפות כאב "תבטלו.. הכל" היא לוחשת בקול מרוסק "אח שלי.. גילה. הוא–" שוב אנחת כאב "תכף כל ה.. הכפר אליכם" היא התנשמה, הטלפון מיטשטש מול עיניה, מתערפל.
הוא גלש מאצבעותיה הרפויות, "לאה---" הקול דאוג, עמום. ראשה צנח, עייפה עד מוות.
ואף אחד לא היה שם כדי להזכיר לה להישאר ערה.

 

[הלוחשת לתווים]

הוא הדף אותה פנימה בחוזקה, צרחותיו מהדהדות. חגורתו עודנה מתנופפת למעל ראשה, פוצעת.
החושך קורא לה, בולע אותה פנימה. ראשה נחבט בחוזקה, והדלת נטרקה מאחוריה. ננעלת.
היא מגששת, מעורפלת, תחת שמלתה. תופסת את הפלסטיק המלבני, ידה תרה אחרי המספרים.
המקשים חגים מול עיניה. צליל חיוג חלוש. "לאה" נשמע הקול מעבר לקו "איפה את?" "אני.." התנשפות כאב "תבטלו.. הכל" היא לוחשת בקול מרוסק "אח שלי.. גילה. הוא–" שוב אנחת כאב "תכף כל ה.. הכפר אליכם" היא התנשמה, הטלפון מיטשטש מול עיניה, מתערפל.
הוא גלש מאצבעותיה הרפויות, "לאה---" הקול דאוג, עמום. ראשה צנח, עייפה עד מוות.
ואף אחד לא היה שם כדי להזכיר לה להישאר ערה.

ווואוו יפה!!!
יש המשך, משהו?

 

[מה שניחשת]

אולי..

 

[yael305]

אולי..

פליזז
קטע יפה ומסקרן.
והכתיבה אלופהה
אהבתי את המשפט סיום..

 

[נער המדבר]

מריח טוב...
מקווים להמשך.

 

[מה שניחשת]

ת'אמת לא חשבתי לכתוב המשך.. ראו את זה כזכותכם

"לילה, לילה" יוסוף שעון בתנוחה זחוחה על הקיר לידה. מביט בדמותה המצונפת.
"אני יודע שאת שומעת אותי.." קולו לועג "ילדה טיפשה שכמותך. את יודעת שאבא מגלה הכל, תמיד."
היא ממשיכה לשתוק, מוחה הולם, מסוחרר. "ובגלל שאני אח טוב, אני לא אספר לו על המכשיר שהחבאת" הוא שולף את המקשים הקטנטן שלה, מקפיץ אותו בין אצבעותיו.
לאה ממצמצת את תוך החושך, לא זזה. בטח אח טוב.. היא חושבת במרירות. ההחמצה שורפת לה את הוושט. מציפה.
יוסוף ממשיך במונולוג.
"כמו שאמרתי" הוא חוזר "אני יכול להודיע לאבא על המכשיר הקטן הזה" הוא מחווה באצבעו, עיניו נוצצות "אבל אני לא הולך להתחייב על ביטוח החיים שלך מאז.." היא נרעדת. זה באמת יהיה הסוף שלה. גם ככה היא עלתה לאבא על העצבים יותר מדי לאחרונה.
"ואני יכול" חיוך צובע את שפתיו, שטני "ברוב טובי כמובן" הוא מוסיף "לוותר על זה. תמורת כמה תנאים קטנים.."
היא לא עונה. מרגישה את רגלו בועטת בגופה בחוסר סובלנות.
פיה מתהדק, חוסם אנחת כאב. רק שיעזוב אותה לנפשה כבר!
הוא מביט בה שוב, עיניו מוצרות. "אני אתן לך עוד קצת זמן לחשוב על זה" הוא מפטיר מאחורי גבו, קצת מאוכזב.
קול הנעילה נשמע היטב מעליה. שקט.

 

[מה שניחשת]

היא שוקעת לשינה טרופה, הדם החל כבר להיקרש, מפחית את עוצמת הכאב.
היא תשרוד את זה, כמו שהיא שרדה עד עכשיו. אין לה ברירה אחרת.
היא לא יכולה להרשות לעצמה לבכות. רוצה.
להתפרק על העבר, שהיה. העתיד שרצתה וכבר לא יהיה. על ההווה שמי יודע אם תשרוד.
אין לה. אין לה את הפריוולגיה הזו. הדמעות כבר יבשו. משאירות חלל שורף.

הדלת נפתחת. ליבה מנתר בחרדה. מי שזה לא יהיה- לא יכול להיות טוב בשבילה. אפילו גרוע, מאוד.
היא משעינה במהירות את ראשה על הקיר, עיניה נעצמות.
"עוד לא התעוררה?" קולה של אביה תמה. "לך תביא מים יוסוף" הוא פוקד על אחיה.
נשימתה נעצרת. גם אבא, גם יוסוף. היא גמורה. סופית.
הפסיעות מקרבות, שואבות לה את האויר.
פרץ מים ניתז עליה. היא ממצמצת. זהו, נגמר המשחק.

 

[הלוחשת לתווים]

אמאלה!!!
איזה סיפור יפההה
אני לא עומדת בזה!
את חייבת להמשיך עד הסוף הטוב, מובן?
זה פשוט טוב!!!

 

[ח.ד. וחלק]

דיי, מטורף!
המשך עכשיו!

 

[מה שניחשת]

ספוילר

יש אפשרות לשנות את התגית לסיפור בהמשכים?

אבא שועט ישר למטרה. "לילה, תסתכלי עלי" היא מרימה מבט מפוחד. ידו תופסת בכתפה, מקימה אותה בגסות.
"איך יצרת קשר עם היהאוד הארורים שבאו לחטוף אותך?"
ליבה נופל. היא ידעה שזה יבוא. מוכנה.
"הםם פגשו אותי ליד הבבית של עבאס ואמרו לי להגיע לחחנות שליד היציאה מהככפר" היא מגמגמת.
ידו מנערת אותה בחוזקה "שקרנית. שקרנית ארורה חסרת בושה שכמוך" הדיצבלים נוסקים, אוטמים לה את האוזן. היא עוצמת עינים, חסרת נשימה.
קולו של יוסוף מפתיע אותה מהצד. "עזוב אבא.. לא שהיא באמת יכלה לנהל איתם קשר סודי מתחת לאף שלך" הוא מחניף לו על הדרך "לילה מדי טיפשה בשביל זה" היא בולעת את רוקה. למה יוסוף מגן עליה?
אביה שומט את אחיזתו, נותן לבד השחור להחליק עמה לאורך הקיר. לפגוש ברצפה.
"אולי" קולו של אביה עדיין ספקני, שולח אליה מבטים דוקרים. יוסוף לעומתו שאנן, מרכז השליטה.
תמיד ידעה שאביה ככלי בידיו של יוסוף..
הם יוצאים. היא פולטת נשימה ארוכה. עוצרת אותה אחרי שניה כשהיא מגלה חזרה את יוסוף.
עכשיו יבוא החשבון. והוא בטוח גדול יותר משחשבה.

 

[מה שניחשת]

מבקשת הבנה וביקורת.. חח
זה דיי סיפור ראשון שאני כותבת אז מחילה על הרמה..

 

[ח.ד. וחלק]

יש אפשרות לשנות את התגית לסיפור בהמשכים?

@מ. י. פרצמן

 

[מה שניחשת]

"מה אתה רוצה" ניסה קולה להשאר יציב, לא מצליח.
שפתיו חייכו. את החיוך שהיא שנאה כל כך. "ידעתי שתנחשי שאני רוצה משהו גדול לילה" עוצם אחיה לשניה את עיניו בהערכה עצמית. היא מהדקת את שפתיה, הן מלבינות.
"נכון, צדקת. אני רוצה משהו גדול" נפתחות עיניו חזרה, מבהיקות בטירוף. "משהו גאוני, שתמיד היה בלתי מושג, שיגרום למפקד שלי להעביר אותי לראשים מלבנון" קולו עולה בפאתוס.
היא מסיטה את הראש בסלידה.
יוסוף מביט בה חזרה, קולו מונמך, דרמתי "משהו, שרק את תוכלי לעשות עם הזיכרון שלך"
פניה מחווירות מולו. הזיכרון שלה.
הוא ממשיך, נהנה לראות את הבעותיה המתחלפות.
"יש מקום, המרכז הביולוגי ברמת גן. הוא אוגר בתוכו נוסחאות יקרות מפז שיקפיצו את המחלקה שלנו קדימה" הוא לוחש לה, ממתיק סוד. "את ואני נכנס כמו סטודנטים למתחם ואת כבר תעשי את העבודה שלך שמה" הוא מסיים, מרוצה עד הגג.
"ומה אם אני לא מסכימה לשתף פעולה?" היא שואלת בהתרסה. מנסה להסתיר את הפחד.
הוא מחייך מולה, שולף קלפים. "הטלפון ההוא היה סך הכל איום עלוב" הוא מגחך, חושף שיניים "קוויתי בשבילך שתסתפקי בזה. טעיתי" הוא מושך כתפיים בהשלמה, ידו נדחפת באיטיות אל הכיס. סכין חוזרת איתה, מרקדת בין אצבעותיו.
עיניה מתמגנטות למתכת הכסופה, בעתה טהורה לטושה באישונים.
"אני מתאר לעצמי שהייתי מספיק ברור" הוא ממשיך בנחת, תוחב אותה חזרה.
אין לה ברירה. באמת שאין.
"אבל למה אתם צריכים אותי? תכנסו, תצלמי וסלמאת" היא מנסה להתחמק, ליבה דופק.
"אי אפשר להיכנס עם מצלמות וטלפונים יא הַבְּלַאא’ "את לא מבינה מה אני אומר לך?" קולו עולה "את מחר באה איתי לשם. חמש דקות זה יקח. נכנסים, רואים הולכים. בנת?" הוא מתחיל להתעצבן, לא מבייש את הגנים. אגרופו מתנופף מול פניה, מכה.
"אבא אסר עלי לצאת מפה בשנה הקרובה" היא מזכירה לו, נאחזת בקש. טובעת.
אחיה מגחך, לא עונה.
היא מרכינה ראש, טעם מר של תבוסה מתיישב לה על הלשון. לא מרפה.
והיא לא רק שלה הפעם.

 

[מה שניחשת]

הזמן חולף מהר. אחרי 50 דקות נסיעה הם ניצבים בפתח המכון.
נכנסים פנימה, יוסוף מוביל. יודע את הדרך מצויין.
בפתח המסדרון פקידה עוצרת אותו.
הוא מחייך חיוך מקסים, ידו מניפה את אישור הכניסה למחלקה החסויה שה' יודע מאיפה הוא השיג.
היא מנסה לחייך גם, חיוך עלוב.
הם עוברים, המכונה שותקת. מתחשק ללאה לצעוק עליה, לנער. שתזמין לפה אבטחה. יודעת שהיא לא תעשה את זה, היא פחדנית מדי.
הטלפונים בסלסלה מאחוריהם, חסרי תועלת.
אחיה נעצר באיזו פינה צדדית. אש בעיניו.
"תזכרי שאני לידך כל הזמן" קולו מתפתל, חונק אותה "שלא יעלו לך מחשבות שטותיות, לטובתך כמובן" הוא מוסיף בטון מתחסד. "המפקדים שלי יכולים להיות מאוד רעים כשהם רוצים" הוא ממקד בה את עיניו.
'גם כשהם לא רוצים' מתחשק לה להוסיף, בולעת. היא כבר עיכלה שאין לה סיכוי.
הוא מושך אותה פנימה לחדר צדדי, פותח מנעול.
היא עומדת ליד השולחן, מביטה בידיו שולפות זוג כפפות, פותחות מגירות.
ערמת מסמכים נפרשה לפניה, הבל נשימתו בעורפה. היא משפילה מבט, כנועה.
ידה מתופפת חרישית בידה על השולחן, עיניה עוברות על הדפים במהירות.
מאחוריה יוסוף שולח מבטים עצבניים. "זהו, חאלס" הוא עוצר אותה אחרי דקותיים, שולף את הדפים.
היא מרימה מבט, ממצמצת.
דקה לוקח לו להחזיר את מצב החדר לקדמותו. עוד דקה עד שהיא מוצאת את עצמה שוב נושמת אוויר.
מרגישה אותו דחוס. מחניק.

 

[yael305]

וואוו
איזה כיף שהמשכת!!
ויש משהו כיף בזה שהפרקים כאלה קצרים..
כאילו ם אם אין לי זמן - את הסיפור הזה אני יכולה לקרוא..
אפשר שאלה?
איך זה הגיוני שיוסוף אח שלה ולה קוראים לאה?
אם היא אחות מאמא היו אמורים לקרוא לה רק לילה...
ועוד משהו

הַבְּלַאא

נראה לי כותבים עבלה

שה' יודע מאיפה הוא השיג.

יותר מתאים שאללה יודע, היא לא מכירה את ה'

ידה מתופפת חרישית בידה על השולחן,

המשפט הזה לא כל כך ברור..
מחכה להמשך!!

 

[מה שניחשת]

המשפט הזה לא כל כך ברור..

אויש.. תודה שאמרת לי. אני אסדר את זה.

נראה לי כותבים עבלה

לגבי זה- בדקתי אישית את התרגום המקורי.. יכול להיות שהיה עדיף את המילה שכולנו מכירים. לא יודעת..

 

[מה שניחשת]

איך זה הגיוני שיוסוף אח שלה ולה קוראים לאה?

טוב.. בגלל שזה רק סיפור לא מתוכנן בפרוג פחות איכפת לי...
בעיקרון אמא של לאה-לילה, יהודיה. יוסוף הוא אחיה מאב, כמו שניחשת.
אמא שלה ברחה כשהיא היתה בת 3, ואביה מצא אותה וחטף אותה אליו כשהיא היתה בת 13 בערך.
בנקודה הזו של הסיפור היא בת 17.. לא לשאול איך היא התחזתה לסטודנטית אם היא כל כך צעירה..
היא גדלה עד לפני 4 שנים בבית חרדי לגמרי וזה נסיון הבריחה השני שלה כבר.. השפה והמחשבות שלה בקו יהודי לגמרי.

 

[מה שניחשת]

החדר מצא אותם שוב, במשחק התפקידים המוכר.
מחברת ריקה מול פניה. ועט. "קחי כבר ותתחילי לכתוב" הוא הודף אותה. חסר סבלנות.
המצפון שלה בער, גם השפתיים. אבל הסכין דגדגה לה בעורף, לא משאירה אפשרות אחרת.
היא העבירה את לשונה על שפתיה שוב ושוב, ידיה ממאנות.
ליוסוף זה נגמר. הוא תופס את העט, תוחב אותו בידה הרועדת. "לא רוצה לאיים שוב" הוא מתנשף, קרוב קרוב לפניה "אל תכריחי אותי"
היא בולעת, מרגישה איומה. ידה החלה לנוע על הדפים. רושמת סודות.
הוא מתרפה מעט, מרוצה. עיניו עוקבות אחר המילים.
לפני סוף הנוסחה השמינית היא עוצרת. מורידה את העט.
"למה עצרת?" הוא נוהם, מכה בידו על השולחן.
"עצרת אותי לפני שסיימתי לקרוא" היא מושכת בכתפיה באדישות, מרגישה במעט את טעמה המתוק של הנקמה.
הוא הולך, המחברת איתו. היא נשארת לבד.
סוף סוף.
אכן, קיימת חברה שיותר גרועה מבדידות.

אגב.. ב"ה כתבתי עכשיו את סוף הסיפור. אם זה מרגיע אתכם

 

[מה שניחשת]

הרכב כבר מוכר יותר. היא מתמקמת.
בניגוד לנסיעה, הפעולה לא הופכת לקלה יותר עם הזמן.
הם נכנסים שוב, הפקידה עוצרת בכניסה. מבקשת תעודות זהות.
הם מגישים. יוסוף מסתיר מבט חשדן. הת"ז שלו מול הפקידה, גם שלה.
"נוהל בטיחו חדש" מתנצלת הפקידה. מחזירה את התעודות.
הם מתקדמים במסדרון, נכנסים לחדר. הרהיטים כבר מוכרים לה. מבטו של יוסוף מרחף על הקירות, מתמקד בעצם חדש שנוסף. חור מלא חוטים. עוד מעט יבנו פה מצלמה, הוא יודע בוודאות. זו ההזדמנות האחרונה שלהם.
הוא מושך אותה קדימה. היא מתקדמת, מועדת על הקופסאות המאובקות שניצבו ליד שולחן הכתיבה.
אך. יוסוף גוהר מעליה, חסר סבלנות. היא מנסה להתרומם, מצליחה בקושי.
ידיה מסדרות חזרה את הקופסאות, רועדות. הגומייה העבה נופלת, משאירה יד ריקה.
היא מתקדמת משם, משתעלת. רואה את אחיה ליד המגירות. שוב.
הוא פורס מולה דפים, אותיות צפופות מרקדות מול עיניה. בחילה אוחזת בה, והיא קוראת.

 

[אלישבע קיי]

זה מיוחד!
מצליחה להכניס אותי לשם..