אני בכלל הייתי הולך על הורמונים שמשתחררים לנו במוח כשאנחנו מתרגשים.
זהו.
אנשים רוצים לחוות רגש, ובעוצמה. אנשים נהנים מחוויה של רגש.
הם רוצים לחוות פחד. אבל הם לא רוצים ששודד אמיתי יאיים עליהם בסכין. מצד שני, אם הסיפור לא כתוב טוב, הם לא יפחדו באמת. בא הסופר המוכשר, ומציע להם לחוות פחד בצורה מבוקרת.
כנ"ל כל הרגשות. אדם רוצה לחוות עצב. בדידות. בושה. השפלה. (כן, כן, כל מנעד הרגשות) הוא לא רוצה להרגיש אותם באמת בחייו האמיתיים, כי זה יותר מדי בשבילו. בא הסופר ומביא לו את הרגש בצורה אכילה ונעימה, ועל כן הוא קורא בשקיקה.
בעבר רצו האנשים לחוות חוויה מסעירה, הלכו לצפות בהוצאה להורג. זה היה ספורט המוני. אנשים עמדו וצפו, אולי אכלו פופקורן תוך כדי. (כן, אני יודעת שעוד לא היה) אולי שתו מים או יין. נשימתם נעתקה מחרדה כשהם ראו את התליין ואת הנידון ואת הדם הניתז...
ואחר כך חזרו הביתה ונפשם מלאה מן הרגש.
חלפו כמה ימים או שבועות, והם שוב רצו לחוות את הרגש המסעיר ההוא, את האדרנלין שמציף כל תא... ושוב הלכו לעמוד התלייה.
המכובדים יותר הלכו לצפות במלחמת שוורים או גלדיאטורים.
העולם צמא לריגוש. הנפש צמאה לחוויות. הדם אוהב את האדרנלין התוסס בו.
היום ברוך השם התעדן העולם לאין ערוך, יהודים ולהבדיל גויים, ולא תראו את מחזות הזוועה הללו. כן תראו אנשים צמאים לסרטים אלימים, אבל תודו שזה לא אותו דבר.
אנחנו ברוך השם נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של עידון המידות. אפילו הטרגדיות והאקסטרים שלנו עדין. אבל כמו כל העולם, אנחנו צמאים לו. כל אחד במינון המתאים לו.