הנושאים החמים
הנושאים החמים
התחלתי לכתוב סיפור חדש כמובן שצריך המון שיפוץ (אם זה יענין אשלח את ההמשך) :
חצות לילה, הלילה היה ערפילי ומבשר רעות.
אף לא אחד מתושבי ק. שכונה בפאתי העיר בני ברק, הרגיש בתכונה מיוחדת שהתרחשה מתחת לאפם, ברחוב השקט והשומם בשעה לילה זאת.
שתי מכוניות מסחריות זרות מדגם פורד קורולה, שחורות ומבריקות, חנו בצורה שקטה, תמימות למראה ולא העידו על המתחולל בקרבם.
זגוגיות הרכב הכהות, שמשו כמחסה וצינה לפעילות שחרשה בתוכם.
בבנין מגורים רגיל בעל שתי קומות, ישן ומתקלף, שגרתי לשכונה, ישב לו משה במרפסת ביתו.
לצדו כוס נס קפה, מהול בחלב חסר סוכר, ועוגה אפויה קמח מלא.
משה חיבב שעה זאת, שעה של שקט ושלווה, ילדיו כבר מזמן עלו על יצועם, הרחוב היה שקט ואפלולי, מלבד מכוניות מועטות שנצלו את הכביש הריק לנסיעה מהירה.
בחלונות הבתים כבו האורות בזה אחר זה. תריסים הוגפו בטריקה, אישה כועסת צרחה משהו, כנראה על ילד סורר שמיאן לישון.
חש איך ראשו מתרוקן אט אט מעמלו של יום, מן הרגשת רוגע זחלה אל תוך גופו העייף.
עיניו כמעט נעצמו כשצלצל הטלפון.
כמו ניעור בבת אחת מחלום מתוק, למציאות קודרת ואפילה.
מחוגי השעון החוו על השעה 12 דקות אחר חצות הלילה.
רעייתו ענתה לשיחה.
נופף לה בידו בחזקה, כשהוא מנסה למשוך את תשומת לבה, הכה באצבע צרידה. כשהוא מנסה לרמוז לה לומר לאותו מתקשר אלמוני חצוף שהוא משה אינו בבית.
אך היא במפגין בחרה להתעלם...
"כן הוא נמצא! כן עדיין ער לחלוטין!" שמע אותה אומרת ברוגע, וחש איך דם חם ובשפע, זורם מגופו לראשו.
"איני יכולה לשקר, אני מצטערת" לחשה לו שמסרה לו את השפופרת.
"ער לחלוטין" חזר אחריה בלעג, חטף מידה את הטלפון, כשהוא שולח לעברה מבט זועם.
"הלו!" קרא בקול מנומנם וצרוד.
התכוון להשמיע לאותו מתקשר, עד כמה זה לא נימוסי ואף מחוצף להתקשר בשעה מאוחרת כזאת, בשעה שילדיו הקטנים כבר נמים את שנתם, לאחר מסע ארוך ומפרך של השכבה, שדלו ממנו את שארית הכוחות שעוד נותרו בו, שלא לדבר על התינוקות, שכל רחש קטן מעיר אותה, והיא עם יללותיה עלולה להעיר את כל השכונה.
אבל משהו בקולו של המתקשר האלמוני עצר בעדו.
היה לו קול רגוע, בטוח וסמכותי "משה מה שלומך? חשבתי שלא אמצה אותך ער בשעה זו?" פתח הלה בשיחה.
משה התבלבל "הא... כן טוב ברוך ה' הכל בסדר" זרק לבסוף בגמגום.
שתיקה קצרה.
"אני מאד מצטער על השעה המאוחרת" אמר בנימוס "פשוט ידיד נתן לי את מספר הטלפון שלך לפני מספר דקות".
חצות לילה, הלילה היה ערפילי ומבשר רעות.
אף לא אחד מתושבי ק. שכונה בפאתי העיר בני ברק, הרגיש בתכונה מיוחדת שהתרחשה מתחת לאפם, ברחוב השקט והשומם בשעה לילה זאת.
שתי מכוניות מסחריות זרות מדגם פורד קורולה, שחורות ומבריקות, חנו בצורה שקטה, תמימות למראה ולא העידו על המתחולל בקרבם.
זגוגיות הרכב הכהות, שמשו כמחסה וצינה לפעילות שחרשה בתוכם.
בבנין מגורים רגיל בעל שתי קומות, ישן ומתקלף, שגרתי לשכונה, ישב לו משה במרפסת ביתו.
לצדו כוס נס קפה, מהול בחלב חסר סוכר, ועוגה אפויה קמח מלא.
משה חיבב שעה זאת, שעה של שקט ושלווה, ילדיו כבר מזמן עלו על יצועם, הרחוב היה שקט ואפלולי, מלבד מכוניות מועטות שנצלו את הכביש הריק לנסיעה מהירה.
בחלונות הבתים כבו האורות בזה אחר זה. תריסים הוגפו בטריקה, אישה כועסת צרחה משהו, כנראה על ילד סורר שמיאן לישון.
חש איך ראשו מתרוקן אט אט מעמלו של יום, מן הרגשת רוגע זחלה אל תוך גופו העייף.
עיניו כמעט נעצמו כשצלצל הטלפון.
כמו ניעור בבת אחת מחלום מתוק, למציאות קודרת ואפילה.
מחוגי השעון החוו על השעה 12 דקות אחר חצות הלילה.
רעייתו ענתה לשיחה.
נופף לה בידו בחזקה, כשהוא מנסה למשוך את תשומת לבה, הכה באצבע צרידה. כשהוא מנסה לרמוז לה לומר לאותו מתקשר אלמוני חצוף שהוא משה אינו בבית.
אך היא במפגין בחרה להתעלם...
"כן הוא נמצא! כן עדיין ער לחלוטין!" שמע אותה אומרת ברוגע, וחש איך דם חם ובשפע, זורם מגופו לראשו.
"איני יכולה לשקר, אני מצטערת" לחשה לו שמסרה לו את השפופרת.
"ער לחלוטין" חזר אחריה בלעג, חטף מידה את הטלפון, כשהוא שולח לעברה מבט זועם.
"הלו!" קרא בקול מנומנם וצרוד.
התכוון להשמיע לאותו מתקשר, עד כמה זה לא נימוסי ואף מחוצף להתקשר בשעה מאוחרת כזאת, בשעה שילדיו הקטנים כבר נמים את שנתם, לאחר מסע ארוך ומפרך של השכבה, שדלו ממנו את שארית הכוחות שעוד נותרו בו, שלא לדבר על התינוקות, שכל רחש קטן מעיר אותה, והיא עם יללותיה עלולה להעיר את כל השכונה.
אבל משהו בקולו של המתקשר האלמוני עצר בעדו.
היה לו קול רגוע, בטוח וסמכותי "משה מה שלומך? חשבתי שלא אמצה אותך ער בשעה זו?" פתח הלה בשיחה.
משה התבלבל "הא... כן טוב ברוך ה' הכל בסדר" זרק לבסוף בגמגום.
שתיקה קצרה.
"אני מאד מצטער על השעה המאוחרת" אמר בנימוס "פשוט ידיד נתן לי את מספר הטלפון שלך לפני מספר דקות".
