סיפור משותף בהמשכים

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
השקט הפתאומי שהשתרר בבית המדרש, שלף את שימי מריכוזו העמוק. הוא הרים את ראשו מעם ערמת הספרים המאובקת שלפניו. מבטו נתלה בייאוש במזגן המיושן, שפתע החליט על הסבת מקצוע. ממשיב הרוח, הפך למוריד הגשם. "יופי" אמר לעצמו בשקט. "הצטרפת לקואליציה נגדי?"
הכול כל כך מרגיז היום!
הבוקר התחיל דווקא באווירה טובה, כשקם עוד לפני השעון המעורר. אך אז, קמו נגדו כל מי שיכול היה להרגיזו. החולצה שתלתה בארון, לא היתה מגוהצת. ומכיוון שגיהוץ חולצות לא היה אחד מכשרונותיו, נאלץ לבקש את עזרת אחותו הגדולה, דבר שהיה בבחינת מסירות נפש עצומה עבורו.
תוך כדי ריצתו לבית הכנסת השכונתי לתפילת שחרית, הבין כי את המניין הקבוע כבר אחר, וכעת נותר לו להמתין למניין הבא שיחל רק בעוד רבע שעה. במניין עצמו נעמד ר' יצחק הקשיש כשליח ציבור, נתון שהאריך את התפילה בעשרים דקות מעבר לממוצע.
ארוחת בוקר לא באה בחשבון, מכיוון שישיבת בין הזמנים שנרשם אליה, הוסיפה מילגת "מקדימים" למגיעים בזמן, ואותה לא רצה לפספס. "נו טוב, אשתה קפה בבית המדרש" הפטיר.
בחדר הקפה המתין קרטון חלב שראה ימים טובים יותר. הוא החליט לוותר על הניסיון להפיק ממנו את מנת הקפאין הנדרשת, ונכנס ישר לבית המדרש הממוזג, שוקע עד מהרה בסוגיות האהובות עליו.
ועכשיו זה!
סגר באנחה את הגמרא, נשק לה קלות, והחזירה למקומה.
הוא פשפש בכיסו האחורי, תר אחר שני שקלים שנותרו מיום האתמול. ניגש אל ארון החשמל במבואת בית המדרש, שלשל את המטבעות לכוס חד-פעמית, ושלף סיגריה בודדת מתוך הקופסה.
העשן שהפריח סביבו הצטרף לעשן האוטובוסים המחניק, גורם למועקה שחש להפוך לגוש רירי אפור.
מחשבותיו נדדו אל חדר הפנימיה הקטן בישיבה. שם לפחות, נמדד ביכולותיו המוצלחות ובכישרונותיו, ולא על פי לבושו, או האפשרויות הכלכליות שלו, כמו כאן בשכונה.
סיגריה שלימה היה נותן כדי לחזור אל הקיטון הצר, אך המלא בשמחת חיים ובהערכה, מאת חבריו הטובים.
חבטה קלה על כתפו, העירה אותו מחלומותיו. "מה קורה, כהן?" הקול מוכר ואהוב.
"היי, נתי. מה עניינים?"
"לא אמרת שאתה מפסיק לעשן?" נתי נוזף בחיבה.
"ביום כזה ברירת המוות שלי היא ריאות שחורות, או שילוב של צליה ובישול איטי. איכשהו, האפשרות הראשונה מועדפת עלי".
"נו נו, לפחות נזכה להתקרר קצת בשבוע הבא" מפטיר נתי.
"אתם נוסעים בסוף לצימר ההוא בצפון שדיברתם עליו?" עוד באמצע הזמן הודיע להם שלא יוכל להצטרף. אבא לא יאשר יציאה שכזו.
"אה, בסוף לא. מצאנו כרטיסים זולים לקערסטיר".
בום!
אזניו כמו נסתמו לפתע. עשן האוטובוסים צורב בעיניו.
אין סיכוי. אין סיכוי!!!!
ליבו מסרב להאמין. מוחו מכחיש את הפער הנורא שנחשף.
אכן כן, חבריו יטוסו לחו"ל, בשעה שהוא יתמודד כאן עם חולצות מקומטות ומזגנים מטפטפים.
שאף שאיפה ארוכה משאריות הסיגריה.
"וואו, תהנו! ותתפללו עלי, אה?"
 
נערך לאחרונה ב:

אריאלל34

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
כמה שהעולם הזה לא הוגן. פשוט לא הוגן.

שימי החל ללכת לכיוון הבית, בועט בתסכול אבן שהזדמנה אל בין רגליו.

"הי, זהירות בחור!" קול חביב עם מבטא מתגלגל חדר אל הרהוריו. הוא הביט במבוכה באיש שספג את האבן אותה בעט. "סליחה, מתנצל, לא שמתי לב..." גמגם בהתנצלות.

"אוה, זה בסדר", צחק האיש בטוב לב, "משמים יצא שזה יפול דווקא עלי".

שימי הביט בו בתמיהה והאיש הסביר. "תסלח לי, אבל שמעתי מקודם שאתה טס עם חברים לקרעסטיר..."

"אז שמעת לא נכון". שימי הביט בו בזעף. מה הסיפור של הבן אדם המוזר הזה?! "הם טסים. לא אני".

"למה אתה לא? אה!" חייך כשחשב שהבין. "ההורים דואגים, שומרים אותך קרוב..."

שימי עיקם את פניו. "אהמ, בערך, גם... יותר עניין של תקציב". מה אכפת לו לשתף? הרי כולם כבר מדקלמים בעל פה על שימי, הבחור המסכן שלא מצטרף לטיול בגלל בעיותיו הכספיות. טוב, אולי יותר נכון לומר מתלחששים.

האיש הנהן בהבנה מעורבת בהתלהבות. "אז ההצעה שלי תתאים לך בדיוק! תשמע, יש לי חבילה שאני צריך להעביר לקרובי משפחה באזור שם, חשבתי לשלוח להם בדואר אבל זה יקח זמן והחבילה רגישה. שירות אנושי זה יהיה הדבר המושלם בשבילי!" עיניו סרקו את פניו של שימי, כמבקש להבין האם קלט את בקשתו.

"תגיד, יש לך אולי בעיה בשמיעה? אני ל-א נוסע! אז איך בדיוק להעביר את החבילה?!" שימי ניסה לשמור על סבלנותו אך לא נחל הצלחה.

"רגע, רגע! תשמע עד הסוף", האיש לא נבהל מהרמת קולו של שימי, "זו בדיוק הנקודה!" היה נראה שהאיש גאה ברעיון שהבריק לו, וקולו גבה ממילה למילה. "אני מוכן לשלם בשביל השליחות הזו! אתה נראה בחור אחראי, והשליחות הזו תתאים בדיוק בשבילך!"

"אה כן?" שימי תלה בו מבט מעומעם, "כמה אתה משלם על כזה דבר?"

"משלם טוב". האיש הניח יד על ליבו. "וכמובן שהטיסות עלי". נענע את ראשו כאומר דבר המובן מאליו.

"אתה רציני איתי כאילו?" שימי התקשה להאמין. "לא יותר משתלם לך לנסוע בעצמך?" תהה.

"כמו שאתה רואה אותי", החווה האיש על עצמו, "אני אדם עסוק. אין לי זמן לטיסות עכשיו, וחוץ מזה, אם אתה במילא צריך לטוס ומימון הכרטיס יעזור לך, אז למה לא לעשות חסד עם יהודי?"

שימי סרק את האיש במבטו, לפי ממדי גופו היה נראה שהוא בהחלט עסוק. בלאכול. אבל מה זה עניינו?...

"וואו, תשמע, אני צריך עוד לעכל את הרעיון, אבל התשובה בכיוון החיובי. תוכל להביא לי מספר ליצירת קשר?" בתוכו עוד חש נקיפות מצפון על הסכמתו המהירה מדי. זה לא חוסר אחריות ככה להיענות לבקשה תמוהה של איש זר?
אך הטיול המצפה לו סנוור ודחק הצידה את הלבטים. הוא נראה אדם טוב. והפתרון למשאלת ליבו נמצאת בארנקו. מה כבר אפשר להפסיד?

הוא הושיט את ידו אל הפתק בו שרבט האיש את פרטיו ופסע בצעדים קלילים יותר, הפעם בלי לבעוט באבנים, אל נתי. הוא צריך להודיע להם על חבר נוסף בקבוצה.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה



שבועיים וחצי לאחר מכן, כשהחבילה המסתורית תחובה היטב במזוודה, עלה שימי, יחד עם יענקי ונתי, על המטוס לכיוון קרסטיר. ההתרגשות בתוכו הייתה מורגשת כשהמטוס המריא, והוא צפה בפליאה איך העולם מתכווץ מתחתיו.

הטיסה הייתה ללא אירועים, וכשהמטוס נחת בנמל התעופה הבינלאומי קרסטיר, ליבו של שימי דהר בציפייה. הוא אסף את מזוודותיו והלך עם חבריו לכיוון היציאה, בתקווה להשלים את המשלוח במהירות בכדי שיוכלו להתחיל לחקור ביחד את הארץ החדשה.

אולם, בדיוק כשעמד לעבור במכס, ביקש קצין ביטחון חמור סבר לבדוק את המזוודה שלו. החרדה התגנבה אל עמוד השדרה של שימי, אבל הוא ניסה להישאר רגוע, מתוך מחשבה שלא יכול להיות שום דבר רע בחבילה שמסר לו איש עסקים אמין לכאורה.

קצין הביטחון פתח את המזוודה של שימי והחל לחטט בתכולתה. עיניו של שימי התרחבו באימה כשהשוטר חשף את החבילה ונתן בה מבט חשוד. "אדוני, יש לך מושג מה יש בתוך החבילה הזו?" שאל הקצין בחומרה.

שימי גמגם, "אני... אני לא יודע. שכן שלי ביקש ממני להעביר את זה לשותף העסקי שלו כאן בקריסטיר. הוא אמר שזה לא מזיק".

הבעת פניו של הקצין התקשתה עוד יותר. "נראה שהחבילה הזו אטומה בחומר יוצא דופן. יש לנו סיבה להאמין שהיא עלולה להיות מסוכנת. אתה בא איתנו".

לבו של שימי דפק בחזהו כשהוא לווה לחדר מאובטח להמשך חקירה. הוא חש תערובת של פחד, בלבול וחרטה על כך שאי פעם הסתבך במשלוח החשוד הזה.





כשחבריו של שימי, יענקי ונתי, צפו בו נלקח לחקירה, הפחד כרסם בליבם. הם לא היו מוכנים להשתלשלות העניינים, וכובד הסיטואציה התיישב בכבדות על ליבם. ההרפתקה חסרת הדאגות שדמיינו הפכה לפתע לסיוט.

כשהמתינו מחוץ לחדר החקירות, הדקות הפכו לשעות, והחרדה גברה. יענקי ונתי ניסו להסיח את דעתם באמצעות שיחת חולין וצעד קדימה ואחורה, אך מחשבותיהם המשיכו להיסחף אל חברם.

לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, פנה אליהם פקיד בשדה התעופה. הבעת פניו הייתה רצינית, ומילותיו העבירו צמרמורת על עמוד השדרה.

"אני חושש ששימי לא יוכל להמשיך איתכם ליעד", אמר הפקיד ביובש. "בהתבסס על החקירה, עדיין יש כמה בעיות לא פתורות, ועלינו לעכב אותו להמשך חקירה".

יענקי ונתי היו המומים, לא הצליחו להבין את חומרת המצב. שימי, חברם התמים וההרפתקן, עמד כעת בפני אפשרות למאסר.









גם GPT רצה לקחת חלק :cool:
 
נערך לאחרונה ב:

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד פרק ג' המשך לפרק ב':

תובנות הן מתנות שמימיות, כאלו שמותירות עקבות במסע החיים, ומעצבות את תפיסת העולם.
כזו הבריקה לשימי, בעת שהפך צד, בניסיון להירדם.
דווקא המכשולים שחוששים מפניהם, מתגלים כדאגות קטנות, ואילו הבעיות המינוריות מתגלות כאבני נגף.
מי פילל שכרטיס טיסה לקערסטיר הוא ישיג תוך כדי הליכה, אך בניסיון להוציא אישור מהוריו לנסיעה, ינחל כשלון גורף.

הוא באמת ניסה, במהלך כל היום שינן לעצמו שהכול עניין של עיתוי מוצלח, ולפיכך המתין לשעת הכושר.
אממה, שעה כזאת לא הגיע, ולכן, כשהשמיים הפכו לשחורים והשעון כמעט הורה על חצות, החליט שימי שאם לא עכשיו, אין מתי.

הוא תפס את אמא תוך כדי מיון זוגות גרביים, ובקש מאבא להצטרף לדיון.
"מי שמע על בחור ישיבה שטס לחו"ל? ועוד עם חברים?" אמא הופתעה מהרעיון.
זוג גרביים אומלל, לא תואם בעליל, קופל יחד.
"אני מכיר חמישה כאלו, ובמקרה ממש הם יהיו חברי לטיסה".
"שום חברים לטיסה, אתה יכול לשכוח מכך", אמא אמרה בנחרצות, "אנחנו מארגנים בבית מספיק תוכניות בשביל לגוון לכם את בין הזמנים".
הם באמת עושים השתדלות, ובמסגרת התקציב המצומצם שלהם, שימי רק יכול להעריך אותם.
"אני באמת מודה לכם על כך", הוא לקח נשימה עמוקה, "אבל תבינו, היציאה הזו באמת חשובה לי, חברים טובים שלי טסים, ואני לא מסוגל לפספס את זה".
"אמור לי מי חבריך, ואמור לך מי אתה", אבא חתם את הדיון, "אין על מה לדבר".

אילולא הודיע לנתי על הצטרפותו לנסיעה, ואילולא ראה את המבט המופתע שבעיניו, היה שימי מוותר על הרעיון.
אך כעת, לאחר מעשה, הוא לא ישפיל את עצמו. אין סיכוי שהוא מבטל את הנסיעה.
למה לו להתייאש מהר כל כך? מחר תזרח השמש מחדש ותביא בקרניה הזדמנויות חדשות.
עוד סיבוב במיטה. הלילה מתחיל להתקצר. הוא חייב להירדם.

הבוקר התחיל באווירה טובה, כשקם עוד לפני השעון המעורר.
ונראה כאילו הטוב כאן כדי להישאר, החולצה הייתה מגוהצת, הוא הספיק את המניין הרגיל, ויש לו עוד זמן לארוחת בוקר בנחת שלא תתנגש עם מלגת המקדימים שלו.
הבית מקבל את פניו עם ריח של אפיה, הוא נכנס למטבח, תופס את אורית בזילוף שושנים תכלת מעל עוגה עגולה.
"לכבוד מה זה?" שימי הביט בעוגה בחמדנות, "יש שמחה מתקרבת ואני לא ידעתי?"
"יש חלאקה לאחיין שלך", אורית מלכסנת אליו מבט, "וכדאי שתתחיל להיכנס לעניינים בבית, במקום לחפש ישבות בין הזמנים בכל שעות היום שיכניסו כמה אגורות לכיס שלך".
שימי משפיל את עיניו, מוטי קטן מאורית בשנתיים, ובנו כבר חוגג יומולדת שלוש.
הוא נשאר ליד אורית, ממשיך לעקוב אחרי ידיה המיומנויות, יוצרות את הספרה שלוש משושנים אומנותיות.
ואז, בדיוק כשזולפה השושנה האחרונה, מבריק בתוכו רעיון, שכמו חוצה את מוחו לשניים.
"ידוע שרבים נושעו בקברו של רבי ישעילה קרעסטירער זצ"ל", התחיל בפאתוס.
"אתמול בהשגחה פרטית, לאחר הלימוד של הבוקר, אני שומע על קבוצת בחורי ישיבה שמתכננים לטוס לקערסטיר עם כרטיסים מוזלים".
אורית אורזת את העוגה, מתחילה לאבד עניין.
הוא מחליט להטיל את הפצצה.
"החלטתי להצטרף אליהם, אני לא יכול לתת להזדמנות כזו לחמוק לי מבין הידיים, אולי משם תבוא הישועה שלך, זה מינימום השתדלות".
אורית מחייכת, מבט משועשע בעיניה: "ככה? בהשגחה פרטית? החלטת להצטרף אליהם? ועוד רק בשבילי?"
טון הדיבור של אחותו הגדולה מכיל מגוון משמעויות, ושימי, מבולבל מן התגובה, מחפש מילים לענות לה.
"זה בסדר, בחור ישיבה צריך להתרענן מידי פעם" היא מפתיעה אותו בחיוך, "ואם על הדרך תתפלל על אחותך המעוכבת, תהיה לך גם זכות של שלוחי מצווה", מעט ציניות נשזרת בקולה, "אנסה לדבר על כך עם ההורים".
שימי משפיל את עיניו, מתלבט אם לספר לה שהוא שלוח מצווה של יהודי נוסף, אך לבסוף שומר את סודו לעצמו.
מה אכפת לו אם כל אחד מהם ירגיש שהוא נוסע רק לכבודו?
עוד נקודה טובה התווספה ליום הזה, ותחושה ענוגה של אושר מציפה אותו, וכך מחויך כולו, הוא יוצא לעבר בית המדרש.
שוכח כליל מארוחת הבוקר.
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אורית השיגה תמיד את מה שרצתה. זאת מחשבה שהוא מנסה להתעודד בה כבר יותר מחצי שעה, מסתובב סביב עצמו בחצר מאחורי הבית, בועט באבנים קטנות ומרגיש אומלל כאחרון הילדים.

היא, תמיד היו לה מכתביות בגוון ובכמות שרצתה, גם כשמיצתה לכל הדעות את זכויות מתנת האפיקומן שלה עד תום; היא ביקשה ונסעה עם חברות לשבת של התעלות במירון; היתה בנופש על הכינרת מטעם ארגון התנדבות כלשהו, ואפילו כשביקשה שישירו כל ליל שבת סדר מסויים של ניגונים – התקבלה בקשתה בהנהון של הסכמה.

זה אמור לעודד אותו. היא תדבר עם אבא ואמא, והם ישתכנעו מיד. הם סומכים עליה.

הוא בועט שוב באבן גדולה מידי, וקופץ מיד אח"כ כשאצבעותיו מחוצות בכאב. הוא לא תינוק, לא ילד, ואפילו לא נער. הוא כבר בחור, כמעט איש, שעומד ברשות עצמו, ויכול ומסוגל לתכנן את עתידו ואת טיוליו לבד.

אבל הוא לא יעשה שום דבר בלי אישור שלהם. זה ברור לו ומתסכל אותו בו זמנית. החיוך בעיניה של אמא עומד בראש מעייניו, והוא לא יעמוד במבט של אבא, אם הוא לא מאה אחוז מרוצה בזווית הנכונה.

החיים מסובכים.

"שימי?" הקול מאחוריו מקפיץ אותו, ולא רק בגלל ההפתעה. אורית.

"חיפשתי אותך שעה שלמה בכל השכונה!" היא מטיחה, קצרת נשימה.

"באמת!" הוא מלגלג. מתוח מידי בשביל לשמוע את הגיגיה. "נו, מה קורה?"

"יש שינויים". היא דוחסת את המילים מהר, נועצת בו עיניים. "ואתה תשמח בהם. מאוד. דוד שמעון – אח של אבא, נוסע שבוע הבא לאירופה". היא מתנשפת. "הוא יהיה איתך בטיסה, ואח"כ ימשיך לעסקים בבודפשט. אבא מסכים. אמא אפילו אמרה שהיא תשמח שתהיה עם דוד שמעון – "

"ואני אשמח מאוד!" הוא לא יודע כמה הוא מסמיק. "להיות עם ה – הדוד הזה שאף פעם לא היתה לי איתו שפה משותפת, בו זמנית באותה טיסה עם חברים שלי – " נשימתו מתקצרת. "אורית – "

"מה אתה רוצה?" אורית נועצת בו מבט מוכיח. "ביקשת – קיבלת. וזאת אפילו לא הסכמה בחצי פה, זאת הסכמה מלאה. תלך, תטוס, תשמח".

הוא נושם עמוק, מהדק את שפתיו.

היא צודקת. היא צודקת לגמרי. הוא לא צריך להפגע כל כך. הוא ביקש, וקיבל.

ועוד בלי מצמוצי עיניים ועקימת פה. בלב שלם. ואמא תשמח.

אבל בכל זאת הוא מוצא את עצמו פגוע. פגוע ועלוב כמו גוזל יונה שסיים קרב מריטת נוצות ונותר עם נוצה שמוטה בפיו.

"תתחיל להתארגן". ממליצה אורית, רואה ולא רואה את ההבעות שחולפות על פניו. "אתה יכול להשתמש בתיק הסגול שלי, שקניתי שנה שעברה".

"זה תיק של בנות". הוא אומר בגמלוניות. "אבל תודה".

"ציפיתי לתודה נלהבת יותר". היא מציינת בביקורתיות עצלה. "אבל לא נורא, אני מוחלת על כבודי".

"תודה, באמת!" הוא מעלה על פניו את אחד החיוכים הגדולים שלו, ומשהו מהחיוך דבק גם בעיניו. "את אחות טובה".
 

בנדו

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
פרק ה'

שימי ישב בבית כנסת, המזגן שמעליו עבר סדרת חינוך ע"י טכנאי מזגנים שהסביר לו בעזרת טפיחות עידוד ומיני תמריצים שתפקידו הוא רק להשיב את הרוח ונראה שהוא אכן הפנים את תפקידו ופסק מהפצת מימיו חוצה, הגמרא הייתה מונחת על הסטנדר לפניו והחברותא לימינו, מסביר בנמרצות ובהתלהבות מכעיסה איזה שהוא מהלך בגמרא.

והראש שלו, הראש שלו שייט במרחבי יקום הרגשות, סלעי ענק דוהרים לעברו ובידיים חשופות ושבריריות הוא מנסה להסיט אותם ממסלולם ההרסני.

זהו, הטיסה היום בלילה, התיק ארוז היטב, הדרכון יושב לו בבטחה בכיס החיצוני ממתין לאיש ביקורות הגבולות ההונגרי שיכה בו בעוצמה מנהלית ורבת חשיבות עם החותמת ספוגת הדיו.
ומי שעדיין לא מוכן כלל ועיקר הוא לא אחר מאשר שימי עצמו.

ובשל כך דוהרים הסלעים.

קודם כל החבילה שהוא צריך להעביר, הוא יצטרך מתי שהוא להיפגש עם האדם החביב כדי לקחת ממנו את החבילה ועדיף בלי ליידע את אבא ואמא או אורית, הם יתחילו לשאול שאלות ואין לו כוח עכשיו לפתוח את הדיון מחדש.
ויש את העניין של הדוד הפחות חביב שיש לו תחושה עמומה אך עקשנית שהוא ישים את כל כובד משקלו על התפקיד שהונח לפתחו, לשמור על שימי.

הוא כבר הריץ במוחו איך הדוד מבצע חילופים רעשניים במושבי המטוס כדי לשבת לידו ואיך הוא רואה את חבריו יושבים בחלק הרחוק יותר של המטוס, פטפטנים וצוהלים מתמיד והוא מייגע את מוחו איך לענות תשובות לשאלותיו של הדוד בתמצות ובענייניות כדי לא לפתח את השיחה אתו יתר על המידה ומאידך גיסא לא להגזים עם האדישות...

והיה את העניין עם ההסכמה של אבא, משהו שם לא היה שלם. דוקא את אמא העובדה שדוד שמעון ילווה אותו לפחות בתחילת הטיול הרגיעה, היא סמכה על אחיה הצעיר של בעלה וכל חששותיה פרחו.

אבל אבא עדיין חשש.

וזה עיצבן אותו. ועוד יותר עיצבן אותו שזה מעצבן אותו. 'למה אני צריך לרצות את אבא עד שהוא יהיה מפסוט לגמרי? למה לא מספיק לי שהוא הסכים וזהו, משהו בי לא תקין, אני בטוח שנתי ושאר החברה מרגישים שלמים עם עצמם אפילו אם ההורים שלהם מתפרצפים אפילו כפול מאבא'

"אז למעיישה יוצא שהרמב"ם הוא דעת יחיד מכל הראשונים שפסק כמו רב המנונא ואין מוציאין מיד התוקף---" שימי ננער, נראה שהחברותא שלו משבר סלעים אחרים ומעומק שקיעותו איננו מבחין כלל בשקיעותו המקבילה של היושב לידו, שימי ניסה לחזור לעניינים, הוא זכר במעומעם את השעור כללי בסוגיא ואת המהלך המבריק של הרשיב'ע ליישב את הרמב"ם התמוה, הוא כבר הצליח לחלץ ממעמקי מוחו את עקרי הדברים כשלפתע קלט שהמקום שלידו התרוקן. כשהרים את עיניו, ראה את החברותא היקר עומד לפני העמוד, עטור בטלית בית הכנסת הגדולה ממידותיו ומזכירה משום מה גלימה יותר מאשר טלית, ובגרון ניחר צועק "...וגדולתך אספרנה. זכר רב טובך יביעו..."

תפילת מנחה החלה.

אחרי התפילה שימי מתקשר לבעל החבילה ועל הדרך מגלה ששמו הוא בועז קופרשטיין, שבזריזות מפתיעה מחנה את רכבו ההדור בקדמת בית הכנסת תוך כדי שיחת טלפון שאמנם לא נשמעת מחמת חלונות הזכוכית אבל נראית כשיחה טעונה וקצת מקלפת שכבת חביבות מהאיש שפגש כמה ימים קודם לכן.

הוא מחווה לשימי בידו שיכנס אל מושב הנוסע שלצידו וראה איזה פלא, כששימי פותח את הדלת, בועז ממהר לסיים את שיחת הטלפון במלמול חטוף ובלתי שמיע ושכבת החביבות שבה למקומה ומנהלת עם שימי שיחה רגועה ופטפטנית שבסופה שימי יוצא מהרכב הממוזג אל החום של בין-הזמנים-אב כשבידו שקית של חנות ספרים ידועה ובתוכה חבילה קטנטונת שמשום מה, עם כל פסיעה ופעימת מחשבה שעוברת, צוברת היא משקל רב ובטבעיות מוצאת את מקומה ביקום הרגשות של שימי כסלע שלא מבייש בכלל את חבריו.
 
נערך לאחרונה ב:

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
היא סגרה את הקופסא והניחה אותה על השיש, אין לה כוח יותר. היא אפתה עוגות ועוגיות כבר למעלה משלוש שעות, היא עייפה. היא דשדשה לכיוון האור וסגרה אותו יוצאת מהמטבח, סוף סוף.

הטיסה של שימי תהיה מוקדם בבוקר, היא חייבת לסיים לארגן לו את התיק, אמנם אחות, אך אמא פולניה

היא סיימה לארוז לו את הדברים, ועוד לא התחילה לארוז מחשבות, היא רוצה שהוא יתפלל עליה, אך היא לא מאמינה בסגולות, היא לא אמרה את זה, כי בכל אופן אין לה מה להפסיד, אבל עדיין היא לא מאמינה בזה. היא רצתה לעזור לו, לכן היא ביקשה בשבילו, אבל היא לא אוהבת את הרעיון, קרעסטיר, ר' שעיה בן ר' מוישה. זה לא בשבילו, הוא לא באמת הולך להתפלל, הוא הולך לכייף, הוא אחד שנשרך אחרי החברים, אין לו מספיק עמוד שדרה לעמוד מולם. ולא תמיד הרעיונות של החברים לובשים צורה כזו צדיקה וטובה. למשל הפעם ההיא שהם גררו אותו למסעדה עם הכשר מפוקפק... אחרי הסיפור הזה אבא הגביל אותו, אבל עדיין, הם גררו אותו לעוד מקומות.

והיא פחדה עליו, היה לה הרגשה לא טובה. אז היא הלכה לישון, בידיעה שיבוא יום, אחרי הלילה.
 

אבי 10000

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מונסי, ארצות הברית.

הבוקר היה שליו מתמיד,
השקט ששרר השרה אוירה רגועה ונעימה,
ציוצי הציפורים שעל העצים הרבים שמסביב הוסיפו את שלהם לאווירה, ונראה שהעולם קצת נח מעמלו,

מדי פעם נשמע רעש של מנוע מרכב שנסע בכביש הראשי,
זה שיצא ממנו שביל הגישה הארוך שהוביל לבית תלת קומתי גדול ויפה, ששכן בתוך אחד מהיערות הרבים שמקיפים את העיר,

אייב גולדבלום עמד ליד החלון והביט לעבר האופק,

מבטו נדד לרגע למראה שלוש איילות שקיפצו בשולי האחוזה, וחזר להתמקד בנקודה העלומה באופק אי שם בין השמש וצמרות העצים,
היום הוא לא נסע למשרד ונשאר בבית, זה מה שהיה עושה תמיד כשסוגיה סבוכה ניצבה לפיתחו,

הוא נהג אז פשוט לעמוד ליד חלון הסלון, ולתת לשקט להשיט את ספינת מחשבותיו,
עד שבסוף מתוך הדממה היה עולה משב הרוח המדויק שהסיט את המפרשים והספינה לחוף מבטחים,

או אז ניגש היה אייב למקרר, מגשש אחר פחית הספרייט האהובה עליו, לוגם כמה לגימות, וצועד לכיוון הרכב בצעדים עליזים,
עוד בעיה עומדת להיפטר על הצד הטוב ביותר...

אך לא היום,

היום הספינה היטלטלה בתוך סערה עצומה, עולה לגבהים ויורדת לתהומות וכמעט שמתפרקת בין הגלים,
שום משב רוח לא עולה מתוך הדממה, וחוף המבטחים לא נראה באופק,

המידע שקיבל היה מפחיד מידי, מבוסס מידי, מסובך מידי,

באנחה עמוקה התיישב אייב על אחת הכורסאות, ושוב עלתה לה דמותו של אביו שמואל ברוך (ובקיצור שמיל) מול עיניו,
מה הוא היה עושה עכשיו ?

אוי, כמה שחסרה לו דמותו של אביו, שתמיד ידע מתי לומר את המילה הנכונה, לייעץ את העצה המדויקת, ובשעת הצורך לקחת את הגה הספינה לידיו ולא משנה באיזה מצב הים היה, תמיד תמיד מגיעה היתה הספינה לחוף המבטחים,

אביו ששתה את כוס התרעלה בשואה האיומה, שנשאר יחיד מכל משפחתו הענפה, מהבודדים שנשארו מעיר מולדתו בהונגריה, אביו שלא איבד אף פעם את התקווה,
אביו שנסע לאמריקה כשכל רכושו הסתכם בבגדים שלבש, שהתמודד לבדו עם כל הסערות הגשמיות והרוחניות, שניווט בנחישות, בעמל, בדם ויגע, דמעות ויזע, ובנה את עצמו, משפחתו, ועסקיו,

בעיני רוחו רואה אייב את אביו חוזר הביתה כשהוא עצמו עדיין ילד, בגדיו של אביו מוכתמים בשחור אחרי יום עבודה מפרך, ואבא הולך ישר לכיוון הספה כשגמרא בידיו וגומע את הדף היומי,
אחר כך שכבר היה נער זוכר אייב איך אביו מספר בהתרגשות לאמו על ההשקעה שהצליחה, ושהם הולכים לעבור לבית החדש,

וכעבור מספר שנים כשנתיים לפני נישואיו של אייב, יסד אביו את התאגיד S.B.G השקעות בע"מ, ואז הם היו כבר ממש עשירים, ובנוסף למפעלים שלהם התחיל אביו להשקיע ברחבי העולם, וההצלחה האירה לו פנים,

ואז היה את הסיפור הזה של הונגריה,
 

אבי 10000

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מסתבר שגם אם אביו יצא או יותר נכון גורש מהונגריה, הונגריה לא יצאה מאביו,

הוא פשוט לקח את זה כפרויקט חיים, להפוך את המדינה שלו לשעבר למקום טוב, למקום שלא יהיה עוד אנטישמיות נגד יהודים, מקום שיהודים יוכלו לחיות בראש מורם ללא חששות,
והוא עשה את זה ע"י השקעות מסיביות במדינה המזרח אירופית, ושפך ממון רב על מנת לקדם מעומדים ראויים בעיניו, תוך דחיקת אחרים שנחשדו בשנאת יהודים,

"אבל אבא אנחנו כבר בארצות הברית, הונגריה לא רלוונטית, בקושי יש שם יהודים"
היה מקשה עליו אייב כשכבר החל להכנס לעסקיו של אביו, ומתשובותיו של אביו למד אייב שיש דברים שלא נמדדים בשכל והגיון,

יש דברים שתקועים עמוק מידי אי שם בעולמות הרגשיים,

"עזוב אתה לא תבין" אמר לו אביו לא פעם אחרי שהשיחה נקלעה למבוי סתום, "אבל תדע לך שזה המדינה שחיו בה אבותיך מאות בשנים ולא תוך דור נהפכים למשהו אחר"
זה השלב שבו אייב שתק והזכיר לעצמו שכל מה ששלו – של אביו הוא,

וכך עברו להם השנים ואביו החל להזקין, ואט אט נכנס אייב בנעליו הגדולות ולקח את הגה הפיקוד בידיו, גם בעסקים הרגילים כמו גם בעסקים בהונגריה,

וכך בשיבה טובה, מוקף בצאצאיו הרבים הלך שמיל לעולמו לא לפני שקרא לבנו אייב לחדר והפקיד בידיו את צוואתו,
"אייב יקרי תמשיך לדאוג לעולם התורה בישראל, ואייב, תמשיך לדאוג ליהודי ואנשי הונגריה, בבקשה תבטיח לי אייב"

והמילים האלה, אוי המילים האלה, שהבטיח בזמנו לאביו, הם שהכו כעת במוחו של אייב שוב ושוב כמו גלים שמתנפצים על החוף בסערה שלא פוסקת ללא שום יכולת לעצור אותם,

פתאום אייב קם מהכורסה, התקרב שוב לחלון ועיניו התמקדו באותה נקודה עלומה באופק, מצחו התכווץ ועיניו הצטמצמו לכדי סדק קטן ,
נראה היה שמאבק לא קטן מתחולל, ואז ברגע אחד פניו לבשו נחישות, ונראה שההחלטה נפלה,

זה ברור לו, הוא יקיים את צוואתו של אביו ויהי מה,
גם אם ידרש למאמצים עצומים, גם אם זה יהיה מסוכן, הוא לא ירתע, כי בדיוק כמו אביו הוא לוחם,

וגם אם ציפור קטנה לחשה לו שהוא קנה כמה אויבים מרים ובעלי כוח בהונגריה, והם מתכננים משהו שיפיל אותו אחת ולתמיד,
הוא לא ירתע,

הוא יחשוב ויתכנן, ויגלה מה הדבר והוא יהפוך את זה על אויביו,
ופתאום אייב הרגיש שגם אם חוף המבטחים לא נראה באופק, הספינה בכיוון הנכון,

ובהחלטה נחושה זו הוא נשם נשימה עמוקה, והוציא את הפלאפון המאובטח מכיסו,

וחייג את המספר שכבר לא חייג הרבה זמן...
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שימי הרכיב את המשקפיים, הוא קצת הסתחרר, המשקפיים של אחותו היו במידה 2 והראייה שלו היא 6/6.
ובדיוק לכן הוא הלביש אותם, בדיוטי פרי היו הרבה פרסומות, הוא העדיף לא להסתכל, ולא להסתכן. זה עזר לו להתגבר על עצמו. ככה הכי טוב.
הם ישבו באמצע, וחיכו שהזמן יעבור, אוכלים ארוחת בוקר טובה, כל אחד כפי שציידו אותו.
"אולי נלמד משהו?" הציע נתי, כנראה שממש שיעמעם לו.
"אנחנו כבר צריכים להתארגן, תברכו ברכה אחרונה, ונזוז, עוד מעט ייפתח כבר הבורדינג" זירז יענקי
אחרי שלוש דקות ושני שניות בדיוק ע"פ שעון ה"קסיו" של נתי, הם כבר עמדו בפתחו של השרוול, ממתינים להיכנס.
***
"פעם ראשונה שאתה טס?" שימי עזב את החלון סוף סוף והביט בנתי
"כן, ואני מקווה שזה לא הפעם האחרונה" הוא שב לחלון, מתחת הים היה פרוש, למלוא רוחב העין
"אחרת איך תחזור, אם לא בטיסה?" גיחך יענקי. למזלם הם הצליחו לשכנע את הגברת שהייתה אמורה לשבת בין יענקי לשימי לעבור למקום של נתי שהיה אמור לשבת בין זוג ערבים לא שמנים.
"תצלם אותי" יענקי נעמד והגיש מצלמה לשימי, שימי תקתק כמה תמונות והחזיר את המצלמה ליענקי שהתיישב לבנתיים
דיילת ניגשה אליהם והצביע על המצלמה, תוך דיבור מהיר באנגלית מזוויעה
"היא אומרת שצילמת גם אותה, אתה צריך למחוק את התמונות" תרגם נתי
"איזה אנטישמיות" נאנח יענקי, הוא לקח את המצלמה ועבר על התמונות, הדיילת המתינה לידו, לראות שהוא מוחק, היא חייכה אליו חיוך קר, רק הפה בלי העיניים.
"היא לא סתם אנטישמית, היא אנטישמית נחמדה"
 
נערך לאחרונה ב:

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
"שימי?"
אהמ. אמ. נשימה ארוכה ועוד אחת. הוא הספיק לשכוח את הנוכחות של דוד שמעון שש שורות מאחוריו.
"יש לך אולי מטען?"
אה, זו לא סדרת חינוך. גם לא הצעה לחברותא משותפת.
"יש לי. בלי ראש". הוא שולף חוט ארוך שחור ומסולסל. לוקח לו דקה ארוכה ומורטת עצבים להתיר את הקשרים המסתלסלים. דוד שמעון עומד בינתיים בנחת ונועץ מבטים מלאי עניין בנתי ויענקי המתווכחים בהתלהבות.
"חמש מאות!" יענקי מצרף תנועות ידיים לשם המחשה. "והיקרנים יכולים להגיע לאלף פלוס!"
"לא יותר ממאתיים". נתי שומר על אנפוף יהיר. "אולי - אולי שלוש מאות - שלוש מאות חמישים".
"על מה הם מתווכחים?" תוהה דוד שמעון בקול חרישי, מזכיר לשימי בחור צעיר חובב הרפתקאות יותר מדוד כבד גוף, רציני ותורני. הוא גם נשמע סקרן.
"אין לי מושג". הראש כואב לו. ההמראה גם ככה היתה לא קלה, ועם הנוכחות של נתי ויענקי - שנעימה בדרך כלל ובמקרים רבים מאוד - כרגע הוא מרגיש מחנק ממשי.
בעיניים של דוד שמעון דווקא יש ניצוץ. הוא מחייך בתודה כששימי מגיש לו את המטען הנכסף, ואחר כך קורץ לעברו. "תנצל את ימי הנערות, ילד". הוא ממליץ. "אחר כך מתגעגעים".
והוא הולך.
כל כך הרבה חשב ותכנן את הנסיעה הזאת. דוד שמעון עמד שם תמיד כמו צל שחור שמקשה על הנשימה. את האמת - הוא פשוט לא הכיר אותו מעולם. לא לטוב ולא למוטב.
אולי בגלל זה אורית אמרה שאמא שמחה. שיכיר קצת את הדוד שלו, מה רע?
"אני מכיר מישהו - " הקול של נתי יורד אוקטבה, ומאלץ את שימי להתרכז בעל כורחו. "הוא לוקח ארבע מאות - והוא הכי יקרן בשוק!"
"הההה!" יענקי חוגג את נצחונו. "יפה יפה! לפני רגע אמרת גג שלוש מאות חמישים! אה!"
"די!" הוא צועק. פשוטו כהגדרתו. ושתי הידיים שלו לוחצות על האוזניים. בכל הכח. "קצת שקט, ברחמים!"
הם בוהים בו לרגע, ואחר כך עולה חיוך מעט נחשי על פניו של נתי.
"אתה מתרגש מידי, הא?"
"לא. לחוץ". הופך גם יענקי לפסיכולוג עם חיוך שמנוני.
"אז מה!"
"אז כלום". יענקי מניח יד עוטפת על כתפו. "התחלנו את הטיול, חביבי. תרפה, תנשום עמוק. עוד שעתיים ואנחנו נושמים אוויר קר וארופאי".
"שיגרום לי להרגיש משוחרר ושמח". מהנהן שימי בקדרות. "אני לא יודע למה. אני פשוט לחוץ, וחנוק, ו - "
"טבעי והגיוני". נתי שומר על התפקיד המכיל, ומשהו בהבעתו מעורר בשימי צחוק מוזר. צרוף של מתח, עצבים מפורקים ושעשוע פראי.
דוד שמעון, שמגיע עם המטען השחור שבסוף לא התאים לחיבור של הנגן, מחייך בקורת רוח.
 
נערך לאחרונה ב:

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
פרק י"א

המסוע התקדם באיטיות שמרטה מחד את עצביהם של שלושת הבחורים הנלהבים ושעשעה מאידך עד למאד את הדוד המבוגר שעקב בעניין אחר כל מזוודה וגודלה.

"תראה. תראה, שימי, לאן אנשים מגיעים" הניח יד שאמורה היתה להיות ידידותית ובמציאות היתה חונקת ולא נעימה על כתפו של שימי. "בשביל מה אנשים צריכים כזה גודל של מזוודה, תגיד לי. תראה את האדומה הענקית שם- מה הם ארזו בה? אוכל? וכי חסר אוכל בבודפשט? בגדים? לכמה בגדים בן אדם זקוק- חמישה, עשרה?". אולי זו משפחה, חשב שימי ולא אמר. כשדוד שמעון מתמקד על דבר מה על מנת להופכו לשיחת מוסר, שום דבר לא יעצור בעדו. שימי נאנח בשקט.

דוד שמעון התקרב אליו יותר ולחש על אוזנו: "לכמה טיולים בחור זקוק על מנת לחוש מאוורר כל צרכו? לכמה? אבא דבר איתי לפני שנסענו-" כעת זו כבר נראתה שיחת מוסר רצינית וארוכה, ושימי חשב איך לרמוז לדוד שכעת, ליד מסוע המזוודות וליד יענקי ונתי, זהו לא זמן מתאים. "הנה המזוודה שלי!" קפץ נתי וקטע את שיחת המוסר באיבה, גורם להם להביט קדימה ולחכות ביתר כוננות לשלהם.

שימי הרגיש את הציפיה מטפסת ועולה בו. במטוס היה מעט מתוח, אפילו כמה מחשבות על חבילתו של בועז קופרשטיין ותכולתה הטרידו אותו. אבל כעת, כשהוא עומד על קרקע יציבה לצד שני חבריו ודודו, פתאום שום דבר לא נראה מאיים כל כך. להפך, האוויר ההונגרי שינשום תיכף והנופים שיענקי לא הפסיק לדבר עליהם כל הנסיעה, גרמו לו להמתין ולצפות בהתרגשות לבאות ולשכוח לגמרי מכל הספיקות והחששות שליוו את הנסיעה הזאת. עכשיו הכל מאחוריו.

"הו, הנה שלי" שימי הושיט יד וחלץ את המזוודה הכבדה. שלוש דקות נוספות הם חיכו עד שהפציעו גם מזוודותיהם של דוד שמעון ושל יענקי ולאחר מכן התקדמו לכיוון המכס. נתי אחז ביד אחת במזוודה וביד השניה במצלמה, לוחץ על הכפתור העליון אחת למספר שניות.

"תגיד, נתי" ברר יענקי בעליזות "כמה תמונות כבר צילמת מאז שנחתנו?". נתי חייך בתגובה ולא ענה.

הדוד שמעון הצביע קדימה על מעבר המכס: "משם אנחנו צריכים לעבור",

"נס שאתה איתנו" לחש נתי וחייך שוב.

"כן, אחרת איך היינו מסתדרים?" המשיך יענקי.

דוד שמעון חייך בקורת רוח. "אתם בחורים טובים, אבל באמת צריך ללמוד לבקש עזרה כשצריכים, חבל שתכננתם לנסוע לבד".

יענקי ונתי הנהנו. "חשבתי שיהיה פה יותר גדול," הפנה יענקי את תשומת ליבו של נתי לשטח שמסביבם, "אח שלי אמר לי ששדה תעופה זה דבר ענק" והשיחה החלה לגלוש למחוזות נעימים. שימי לא הצטרף, עיניו שייטו במרחבי שדה התעופה, גומאות את הנופים הלא מוכרים בהתרגשות.

"בואו" אמר שוב דוד שמעון וכוון את השלושה לעבר השער, כשלפתע רחש עבר בין כל הצועדים מסביבם והם חדלו מללכת. דוד שמעון, יענקי, נתי ושימי נעמדו אף הם, מסתכלים אחד על השני ואז לכיוון לעברו הביטו כולם.

שלושה שוטרים חמושים התקדמו הישר לכיוונם, מסמנים להם להישאר במקומם, ולכל שאר הנוסעים להמשיך.

"תפתחו את המזוודות שלכם!" הורה הגבוה שביניהם באנגלית מעט משובשת.

"סליחה, כבר עברנו בדיקה ב..." ניסה דוד שמעון,

"תפתחו, אמרתי" ולמקרה שלא הובן מספיק סימן לשני השוטרים שאיתו והם משכו את המזוודות מידיהם ופתחו באגרסיביות, מושכים את תכולתן ומשליכים על הרצפה ללא התייחסות או כבוד. לאחר שרוקנו את המזוודות ונראה היה שלא מצאו את מבוקשם, סגרו אותן והחלו לבדוק בכיסיהן החיצוניים, מוציאים שלוש חפיסות אקמול ממזוודתו של דוד שמעון ומטען ונרתיק למצלמה מזו של נתי.

כשאחזו במזוודה של שימי והשחילו את ידיהם מבעד לרוכסנה החיצוני, נראה היה שמצאו את שחיפשו. הם הוציאו באיטיות שקית קטנה של חנות ספרים ידועה ונפנפו בה אל מול עיניו של שימי.

שימי הביט בה מבולבל, השקית של בועז קופרשטיין. מה הם רוצים ממנה? מה הם רוצים ממנו?!

השקית עברה בפנים חתומות לידיו של הגבוה, והוא הוציא מתוכה חבילה קטנה עטופה בנייר חום. השקית נשרה על הרצפה בדממה כאשר קישוריה של החבילה נפתחו למול עיניו הגדלות של שימי. הוא רצה להתפלל, אבל שום מילה לא יצאה לו מהפה. הלב שלו כבר לא הרגיש שום דבר, הוא לא הצליח לחשוב כלום. הוא הרגיש לרגע כצופה מן הצד ורק החרדה שהציפה אותו בבת אחת גרמה לו להבין שהוא- הוא גיבור המחזה.

השוטר הגבוה נער קלות את העטיפה וקבוצת דפים המאוגדים בגומיה נגלתה לעיניו. הוא נעץ בשימי עיניים שברקו בברק מוזר וחיוך שטני התעקל על פניו. הוא העביר את ערימת הדפים לשוטר העומד לימינו, השוטר עיין בהם מספר שניות בריכוז ולאחר מכן הביט במפקדו והנהן הנהון קצר.

"אתה" הצביע הגבוה לכיוון שימי "בוא אתנו". שימי קפא על מקומו, משותק מאימה. יענקי ונתי הביטו בו ובמסמכים לסירוגין. הדוד שמעון צעד קדימה באומץ מזויף: "לאן אתם רוצים לקחת אותו? מה הוא עשה?" השוטר הגבוה לא חנן את הדוד שמעון ולו במבט קצר: "הוא עצור" אמר בקול קפוא, שני השוטרים שבצדדיו התקדמו ותפסו את שימי בזרועותיו. "למה?" פחד השתלט על קולו של דוד שמעון. שני השוטרים עקרו את שימי ממקומו והחלו לפסוע אל הכיוון ממנו באו. "תעצרו אותי איתו" רדף אחריהם דוד שמעון, מתחנן. הם המשיכו ללכת כאילו לא שמעו אותו.
 

.Etti G

משתמש פעיל
פרק י"ב

דממה שררה במונית.
דוד שמעון בחר לשבת מקדימה, נותן לבחורים הצעירים להשתרע על המושבים האחוריים.
ידו של נתי זפזפה בעצבנות בין התמונות במצלמה. הוא לא יכול היה להתרכז ולו לשניה. יענקי לעומתו, סובב ראשו מתוך רפלקס כל כמה רגעים, מנסה לבדוק אם מישהו יושב על הזנב של המונית הצהובה.
נתי, שבדיוק הרים את עיניו הרכונות וקלט את מבטו הרדוף של חברו, בעט ברגלו בעדינות. "אתה מתנהג כמו פושע נמלט". סנט בו.
שמעון הסתובב בחדות. "אני מקווה שאתם לא רוצים להסתבך".
"מה אפשר להסתבך?" אמר נתי בידענות. "הנהג הזה לא יודע מילה עברית, וחוץ מזה, לא עשינו כלום".
"גם שימי לא". מיהר יענקי לומר, מביט בחשש על אוזניו של הנהג, שהאיץ פתאום, מגביר את הווליום של הרדיו.

יענקי היה מוטרד. בעצם, זאת לא המילה המדויקת. הוא היה מפוחד. בדמיונו רצו עשרות תסריטים, כולם מסתיימים כשהוא אזוק, יושב בבור מצחין וחשוך, מתחנן למזון.
'מי יודע איך בתי המשפט עובדים במדינה המפגרת הזאת...'
נתי פתח את פיו שוב. "אני אומר שנמשיך במסע המתוכנן שלנו. גם ככה אין לנו איך לעזור לשימי".
"איך אתה מעז?" דוד שמעון הרים את קולו במפתיע. "אנחנו לא הולכים לשום מקום, אלא הישר לאכסניה כשרה שאני מכיר באזור. שניכם הולכים לשבת שם בשקט, מקסימום לומר כמה פרקי תהילים. אני אצא להפעיל כמה קשרים".
"אבל... נוכל להתפלל על שימי בקרעסטיר אפילו יותר טוב. זה מקום מסוגל". הבליע נתי את קולו, והביט באומללות על מצלמתו החדישה. כעת היא לא תזכה לצלם את כל התמונות שחלם עליהם.
הוא כבר תכנן להדפיס יומן מסע מרגש, מלווה בתמונות. "המסע לקרעסטיר"....
זה כבר לא יקרה.
מתוך עצבנותו, הוא הביט ביענקי. שמצחו היה לח באופן חשוד ולחייו סמוקות.
הוא מזיע לגמרי, קלט פתאום.
יענקי שוב נעץ מבט בשמשה האחורית. ידיו רעדו באיבוד שליטה. "אני אומר לך, עוד שניה יעצרו אותנו. מי יודע מה היה לו שם, בשקית הזאת..."

נתי שתק. לא היה לו שום דבר חכם לומר.
 

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק י"ג

הקור חדר לעצמותיו, ידו כאבה ומצב רוחו הכללי לא היה מזהיר.

שעות חלפו מאז נזרק שימי לתא, לו יכול היה לשער כמה. דבר אחד ידע בוודאות. איתו בתא יש עוד שני אנשים לפחות. בחושך היה קשה לראות מי הם ומה הם, והדבר רק הוסיף לפחדיו. מי יודע עם אלו פושעים הוא יושב כרגע?

בעודו מתלבט אם לנסות לפתח שיחה צולעת באנגלית רצוצה, נשמע קרקוש מפתחות, והדלת נפתחה. האור היה מסנוור לרגע, רק דבר אחד הצליח שימי לראות. לתא נדחף בגסות עוד מישהו, נזרק על הרצפה, והדלת נסגרה.

"מה אתם רוצים ממני?!" צעק החדש, "בסך הכול בחור ישיבה! לא עשיתי כלום!"

כל יושבי התא קפצו ממקומותיהם, "מה?? אתה בחור ישיבה?" שאלו באחת, כאילו תיאמו ביניהם.

שקט של הלם השתרר. שימי הביט סביב, לא מבין. "גם אתם בחורי ישיבות??????? מאיפה? איך?"

הבחור ממרכז החדר התעשת ראשון, "אני שמואל מוועד שני בחברון, ואתם?"

"אני בעיקרון קיבוץ ב' בגרודנא" ענה העציר החדש, "עכשיו אני בחיזוק בישיבה בצפון, או אולי יותר נכון לומר, בחיזוק בכלא ההונגרי" גיחך בקול נכאים.

שיעול נשמע מפינת התא, "אני עפתי מזמן מהישיבה על ספרים אסורים, ועכשיו אני במעצר על דפים אסורים. אה, וקוראים לי קובי".

"מה? גם אתה נעצרת על ערימה של דפים?" ההבנה התחילה לחלחל במוחו של שימי, "כלומר, גם אתם קיבלתם מימון לנסיעה תמורת העברת דפים?"

"אפילו לא ראיתי מה יש בשקית הארורה ההיא" השיב הבחור החדש, "ברגע ש'ההם' ראו שקית של חנות ספרים הם לקחו אותנו לכאן".

"אותנו?" ניסו כולם להבין מי עוד בעצורים מלבדם.

"אותי ואת השקית" הסביר, "כבר חשבתי שאסור להכניס לכאן שקיות של חנויות ספרים יהודיות".

"כנראה כולנו לקחנו שקית של אותה חנות" הבין שמואל החברונאי, "ככה הם יכלו לדעת מיד שגם השקית שלך עם דפים בעייתיים".

"אבל", הקשה שימי "מה כבר יכול להיות בדפים האלה? בסך הכול דפים?"

קובי ננער ממקומו "אם תדעו לשמור סוד, אולי נוכל להבין מה כתוב בדפים האלו".

"סוד??"

"הצלחתי לקחת..." התחיל לומר קובי, והשתתק. צעדים נשמעו מכיוון המסדרון.

את המתח היה ניתן לחתוך אפילו בסכין לחיתוך ירקות. שמעו משהו מבחוץ? לא שמעו?

לאחר כמה דקות של דממה, מלמל קובי "כנראה סתם פטרול", הרגיע. "תכלס, הצלחתי להחביא בנעל שני דפים מהערמה בלי שאף שוטר שם לב" אם לא החושך, היה שימי רואה איך זיק שובב ניצת בעיניו של קובי.

"אם רק נצליח להשיג אור קטן, אולי נוכל לקרוא ולהבין משהו מהדפים" אמר קובי, בעודו משחרר דפים מקומטים מתוך הנעל.

"מה כבר תבין משני דפים?" זלזל החדש.

" לפחות תדע מי גרם לך להיעצר" טען שימי, "אם בדפים יש חומר מודיעיני של מדינה כלשהי, או איזה מאפיה" הצטמרר.

שוב נשמע קרקוש מפתחות מכיוון הדלת.

קובי זינק בניסיון להחזיר את הדפים למקומם.
 

brachy 100

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עריכה והפקת סרטים
"אמא, את לא חושבת שזה פשוט התנהגות נבזית מצידו?"

אורית הסתובבה בבית עצבנית ונסערת. את כל היום היא העבירה בצעקות על הקטנים, ועכשיו, כשסוף סוף אמא חזרה מהעבודה היא פרקה את מה שעמד לה בלב.

"אני טורחת בשבילו כ"כ, עובדת קשה לשכנע אתכם לתת לו לנסוע, מכינה לו עוגות, נותנת לו את התיק שלי. אפילו עזרתי לשימי לארוז את המזוודה!

לא ביקשתי שיבוא ויגיד תודה נרגשות. אבל מינימום להתקשר להגיד שהוא הגיע, גם את זה הוא לא יכול לעשות?" אורית התנשפה.

אימם של אורית ושימי, שולמית, צנחה על הספה באנחת רווחה.

"מה יקרה אם תשפילי קצת את כבודך ותתקשרי אליו את?"

מאז שאורית עברה את גיל 22 משהו בה נהיה רגיש מאוד לכבודה העצמי. ואמה לא אהבה את זה בכלל...

"אמא", אורית גלגלה את עיניה לתקרה. "התקשרתי אליו כבר חמש פעמים. הפלאפון שלו לא זמין מאז שעלה למטוס".

"נו, אז נגמר לו הבטריה. מה את דואגת כ"כ?"

וכאילו כדי לאשר את דבריה צלצל הטלפון בשעה טובה, אך לאורית שרצה אליו במהירות נכונה אכזבה. כי על הצג היה מספר לא מזוהה.

"הלו"

"אורית, זה שמעון. תביאי את אמא דחוף"

אורית מיהרה להעביר את הטלפון למצב רמקול והגישה אותו לאמה.

שולמית התפלאה קצת, ושאלה "קרה משהו?"

דוד שמעון נאנח מעבר לקו.

"את שואלת אם קרה משהו? אז כן, קרה. התכשיט שלך מבלה עכשיו בתא מעצר במשטרה המקומית בהונגריה".

אורית החווירה כסיד. "הכל בגללי".
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"מה תאכל בטיסה?" אורית הכניסה לתיק של אביה חבילת עוגיות, הבלאגן היה בלתי נסבל, היא לא הפסיקה לעזור, לא נותנת למחשבות זמן להיכנס אליה

"היא קצרה יחסית, זה לא משנה. איפה הדרכון שלי?" הוא חיפש אותו בכיסים

"הוא בכלל בתוקף?" אשתו שאלה בדאגה, כשהיא מגישה לו את הדרכון

"כן" הוא ניסה להכניס את זה לכיס החליפה, אך זה נפל החוצה, אורית הזדרזה להרים

"הצדיק שעוזר לך עם הכרטיסים, כמה הוא לוקח?"

"הוא, כלום, הוא רק ביקש שהוא ישלם בכרטיס אשראי שלו ונביא לו את הכסף אח"כ, זה עוזר לו למשהו" הוא סגר את המזוודה במהירות

"מה עוד אתה צריך?" אשתו הגישה לו שקית עם אוכל. הוא בהה לרגע בשקית של "משכן התכלת" והרים את הראש במהירות

"מה עם תפילין?"

"אני אביא אותם" אורית הזדרזה

"מה תעשה שם?" רציונאליות השייכת לנשים

"אני אראה כבר"

"אתה תדבר עם עו"ד מהארץ, או מחו"ל?"

"לא חשבתי על זה, ניראה כבר"

"אתה חייב לחשוב על זה עכשיו"

"הטיסה עוד מעט, אני אחשוב על זה במונית"

אורית נכנסה לחדר, היא החזיקה בתפילין ובכבל ומטען נייד לטלפון

"אבא, המונית בחוץ, אולי שאמא תיסע איתך לשדה, ככה תוכלו לדון ביחד"

"רעיון טוב" הוא נטל את הטרולי ביד אחת, וביד השנייה הוא החזיק כיתף את התרמיל, התפילין הוכנסו לשקית

"אורית צדיקה שלי" אבא נישק אותה ויצא, אמא אחריו

זהו, עכשיו שקט, אורית לא רצתה את זה, היא לא הייתה צריכה לאשר לשימי לקחת את השקית, זאת הייתה אשמתה. באשמתה הוא עצור כרגע בהונגריה, היא בטוחה שזה רק כרגע, הוא בוודאי ישוחרר בקרוב.

***
אורית ישנה. אימה הורידה לה את הנעליים ויצאה מהחדר, כשהיא מנסה כמה שיותר בשקט. זה לא עבד, אורית התעוררה, היא מצמצה בבלבול, מביטה סביבה ומבינה שהיא נרדמה מחוסר אונים.
"אמא" אורית יצאה מהחדר. אימה הסתובבה לעברה
"הערתי אותך?"
"לא התכוונתי בכלל לישון" אורית ניגשה ליטול שש
"אנחנו צריכות לעשות שיחה, את יודעת"
אורית שטפה את פניה, שמחה שאימה לא הבחינה בשיירי הדמעות שעל פניה
אורית הניחה את המגבת במקום וניגשה לספה, היא התיישבה ליד אימה
"מה עושים?"
"אבא יצר קשר עם עו"ד בהונגריה שירד מהארץ, הוא יטפל בזה. אמנם הוא קצת יקר, אבל אני מאמינה שהתיק לא יהיה מסובך ושימי יחזור לארץ בריא שלם וחפשי תוך כמה ימים"
"בעז"ה"
"כן, בעז"ה, לבנתיים אנחנו פה נמשיך את החיים כרגיל, כמובן ניתפלל המון, אבל לא צריך להשתגע"
"קצת קשה להמשיך את החיים כשאח שלך עצור"
"עוד יותר קשה להמשיך את החיים כשהבן שלך עצור, תחשבי גם עלינו, ההורים"
"מצטערת"
 

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק ט"ז

דוד שמעון יישב על קצה הספסל, מגלגל עוד שערה בשפמו.

הידיעה שגיסו, אביו של שימי, מגיע עכשיו להונגריה, לא הקלה על הרגשותיו.

בלב כבד הוא יצא לקבל את פניו, ותחושת המצפון העיקה עליו.

"לא הייתי צריך לסמוך עליהם. בסופו של דבר, הם ילדים בגיל העשרה. הייתי חייב לחשוב על בעיות אפשריות. יש כל כך הרבה סיפורים כאלה, על בחורים שמתפתים לבלדר חומרים. איך לא שאלתי אותו כבר בטיסה למה הוא מתוח? כבר אז הוא היה בלי מצב רוח. מה אני אגיד לגיסי? שלא חשבתי על זה? למה הוא לא חשב על זה? הוא לא היה צריך לאפשר לו לטוס בכלל! איפה האחריות שלו כהורה? מה שימי חשב בכלל כשהוא לקח את החבילה? ובסוף הכול נופל עלי! אני עוד צריך להספיק לחזור לארץ עד תחילת הסוגיא! אני מקווה שגיסי יסתדר פה ויבין אותי כשאני אחזור".

"נהג! חכה פה! עוד רגע מישהו יצטרף אלי חזרה לעיר!" מלמל דוד שמעון, תוך שהוא זורק מבטים סביב, מחפש את גיסו בהמולה.

ליבו החסיר פעימה למראה גיסו המבוהל. "מרדכי! בוא! בוא! יש לי מונית!"

"הו!" נאנח מרדכי, כאביו של שימי, שמח לראות ששמעון גיסו לקח אחריות ובא לעזור לו בארץ הזרה. "מפחיד אותי כל כך להסתובב בארץ הזאת, כל אדם עם מדים נראה לי מסוכן" נכנס למונית מתנשף.

"לא נפתח פה לשטן. למיטב ידיעתי זה לא מקום מסוכן כל כך. אחרת, לא הייתי מסכים לשימי להגיע לכאן".

"שוין, זה לא הזמן לחרטות, זה הזמן למעשים! דיברתי כבר עם עורך דין שטוען שיוכל לעזור".

"אה, כבר טיפלת בזה?" הוקל לשמעון נוכח תושייתו של מרדכי גיסו, "קבעתי פגישה אצל אחד המאכערים הוותיקים פה בהונגריה. הבעיה היא, שהוא רוצה הרבה כסף. מסתמא העו"ד שלך גם לא עובד בחינם, נכון?"

"אסיא דמגן, מגן שויא" ציטט מרדכי, "השאלה היא, האם עדיף ללכת למאכערים, או לעורך דין בצורה מסודרת וחוקית? ועוד שאלה, אתה כבר צריך לחזור לארץ, לא?"

"לא! מה פתאום! אנכי אערבנו מידי תבקשנו! אמרתי לך שאני שומר עליו, אז אני נשאר כאן עד הסוף הטוב".

"אתה את שלך עשית, מחכים לך בארץ!" פסק מרדכי.

"הוא לא סומך עלי" חלפה המחשבה במוחו של דוד שמעון, ספק פגוע ספק מרוצה, "נו, אם ככה, חוזרים לשאלה הראשונה. אם תדבר עם העו"ד, אז אני יכול לחזור. אבל אם תחליט כן ללכת לפגישה שאני קבעתי, אני צריך להישאר. אתה תסתדר כאן בהונגריה?"

"אמנם 'כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק', אבל בכל זאת נראה לי עדיף שתחזור. רק תספר לי בדיוק מה היה לפרטי פרטים, ואני אסתדר בעזרת השם".

-----------

"הנה הוא מתקשר" היסה הראש את היושבים בחדר, "אני אעביר את השיחה לרמקול?"

"האבא יצא עכשיו משדה התעופה" נשמע מלמול חטוף מהעבר השני, "הוא פגש מישהו שחיכה לו, והם נכנסו יחד למונית".

"את מי הוא פגש?" בירר הראש.

"אני לא יכול לדבר עכשיו". ניתוק.

"את מי בדיוק הוא פגש בהונגריה?" קימץ הראש את מצחו בדאגה.

"יכול להיות הרבה אפשרויות" הציע מישהו.

"אפשרויות רלוונטיות?" הפנה הראש את מבטו.

"יכול להיות שזה חבר או קרוב משפחה מהונגריה שהאבא סומך עליו שיעזור לו, יתכן שזה איש מקצוע שהוא מסתייע בו, ואולי זה בכלל אייב בעצמו".

"מזה פחדתי. אנחנו יוצאים לשם עכשיו. אתם זוכרים מה כל אחד צריך לעשות במצב כזה, נכון?"
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק י"ז

בילדותו הוא אהב להאזין לסיפוריה של אחותו הגדולה על פריצים ובעלי פונדק, על מושקה וסוהר שיכור. הוא היה מדמיין את הקירות הטחובים העשויים מלבנים עתיקות וצוהר קטנטן לעולם שמחביא שמיים מאחורי הסורגים ומייבא קרני תקווה זעירות.

אבל בתא המעצר אין צוהר ואין תקווה, רק פחד. סביבו גועשים הונגרית מתגלגלת וצחוק מבחיל של שיכור, והוא לבד. הכי לבד שיש.

בסיוטים שפקדו אותו בלילה הוא חלם על חוקרים שקורעים את גופו, מאלצים אותו במקל וגזר להסגיר מידע עלום. בהזיות הוא דמיין חבורת מצוות של בני ישיבות שמבריחה אותו מהכלא בעזרת דפים המוחבאים בנעלים ואומץ לב לא מוסבר. במציאות הוא פשוט יושב על הרצפה, ידיו האזוקות עוטפות את רגליו הצמודות לליבו, מניחות לראשו לשקוע ביניהן. הוא לא בוכה, רק דומע, ממש כמו ילדה קטנה.

צליל מתכתי מרגיע מעט את הרעש, שני שוטרים פותחים את דלת הפלדה ומצביעים עליו, "!Come on".
הוא נעמד, עיניו ממצמצות בבלבול. הם חוזרים על הפקודה ומצרפים אליה תנועת ידיים בינלאומית של 'בוא איתנו'.

הם מובילים אותו בין המסדרונות, אחד מימינו ואחד משמאלו. הפנים שלו מושפלות, לא רוצות לפגוש מבטים של אחרים.
בסוף הצעידה הוא מוכנס לחדר קטן הצבוע בלבן בוהק. עיניו סוקרות את החדר באימה, מפחדות למצוא בו מכשירי עינויים ונרגעות לגלות בו כיסא מנהלים ושולחן לא גדול שעליו מחשב ומקלדת עתיקים. לפני השולחן עומד כיסא נטול משענת העשוי ברזל, רגליו מוצמדות לרצפה ומצדדיו יוצאות שתי ידיות עבות. לפי ספרי המתח האהובים עליו כנראה שהוא הגיע לחדר חקירות, נעים מאוד.
אחד השוטרים מושיב אותו על כיסא הברזל, אוזק את אחת מידיו לידית המתכתית ואחר כך הם יוצאים, מותירים אותו לבד. שוב.
 

פנינה שחורה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
פרק י"ח

מונסי ארצות הברית


"אני חושב שעלו עלי" אייב נשאב מיד אל תוך השיחה. על הקו היה צ'ונאד נציג לשעבר במפלגת יוביק האנטישמית. מאז שחשף את יהדותו לרבים הוא החל להתקרב אל היהדות . נטש את המפלגה ועזב את הונגריה. אייב כבר לא זכר מתי התוודע לצ'ונאד סגדי לראשונה, אך מאז שהכירו דרכיהם לא נפרדו.

"כמדומני שהפעם זו האמת, קיבלתי מידע לפני זמן קצר שרשויות המס עתידות לבקר במשרדי החברה שלך בבודפשט" קולו של צ'ונאד חד וצלול נשמע היטב מעבר לטלפון.

"מה אתה חושב שעלי לעשות? אני לא מסתיר דבר , מאז שהטילו את מס הרווחים על העסקים הגדולים, אני עושה זאת על אף שזה נוגס חלקים גדולים מרווחי החברה, את הכסף הזה יכולתי לתרום לקהילה היהודית במקום לממשלה שאינה עושה דבר לשיקום הכלכלה" אייב יורה את מילותיו בצרורות הוא מביט אל החלון כעת הציפורים וציוציהן נשמעים לו כמו צרמוניה אחת גדולה המשתלטת על כל הייקום.

"קודם כל אתה צריך להירגע . אם אתה תכנס ללחץ והיסטריה אתה כבר נותן להם לנצח" צ'ונאד נותר רגוע "ויש עוד משהו שאני צריך לברר את. האם יש מידע נוסף שאתה לא משתף אותי בו? כי המקורות שלי מרננים אחריך ניסים ונפלאות" הוא לא שם לב לאוקטבות הצורמות בקולו.

"מה? אהה . כן , יש עוד דברים מהצד אבל אייך זה קשור לרשויות המס? אני מנהל קשרים עם גורמים ישראלים" הוא מתחמק מהחקירה שתגיעה אך נראה כי זו בלתי נמנעת.

"תגיד לי אתה אם אני עובד קשה כדי להגן עליך ואתה מארגן עוד כמה עסקים מהצד , איך אוכל למנוע מ"יוביק" לפגוע בך? אתה צריך להבין שהם חזקים , יש להם זרועות בכל פינה, נראה כי הם מנסים להפיל אותך במשהו." צ'ונאד נאנח מצית סגריה במצית המוכספת ויוצא אל מרפסת ביתו הקטנה .

"אז איך אני מתקדם מכאן?" אייב מרגיש מחנק בגרונו , הוא לוגם מפחית הספרייט הגזים שנותרו מקפצים בגרונו כאילו לועגים לו על טיפשותו.

"קודם כל לגבי המשרד תעדכן את אנשיך שם. דבר שני אתה צריך לבדוק עם אנשי הקשר שלך בישראל אם יש משהו שאתה לא מעודכן בו. זה לא סתם שהם מתכננים פשיטה על המשרדים מחר תעשה ברור ותעדכן אותי"

אייב מטיל את הפלאפון על שולחן העבודה השחור הוא צונח על הכורסא ידיו עולות אל מעל ראשו אוחזות בו מנסות להקל על כאב הראש שתקף אותו.

מרשויות המס הוא לא דואג. אך מה שכעת מטריד אותו אלו כל המסמכים שהיו אמורים להגיע מאנשי המוסד בישראל.

יש שיאמרו עליו שהיה פזיז שהכניס את עצמו למציאות הזו אבל הוא חייב לאבא וחייב ליהודי הונגריה וחייב לעם היהודי כולו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  54  פעמים

אתגר AI

תרפיה בבעלי חיים • אתגר 143

לוח מודעות

למעלה