היה לי הרבה מה לכתוב.לא קראתי את הסיפור הנ"ל. אבל אם יורשה לי להסיט מעט את הנושא לדיון כולל יותר, הרי שאני רוצה להעלות נושא שמאז ומתמיד הציק לי.
(סליחה אם אני זורקת פצצה בפורום שכולו סופרים, אבין בהחלט אם לא תבינו אותי. לוקחת בחשבון שייתכן שאהיה חיה יחידה במערכה):
מה הטעם בכתיבת סיפורים לא אמיתיים?
או, אשאל זאת אחרת,
מה טעם בקריאתם?
פעם הייתי אוהבת לקרוא סיפורים. למה לא, זה מעניין. היום אני לא מסוגלת. (קוראת, ברור. בשביל הסטאז' הספרותי. אבל לא נהנית מעצם הקריאה).
מה לי לקרוא על מה שחלם ההוא בלילה? והרי אוכל לכתוב ביום על מה שחלמתי אני בלילה!
מחדדת: מה טעם מוצאים אנשים בקריאת סיפורים, אם הם פרי דמיון של מישהו?
לא מזמן קראתי את הספר "מען לא ידוע" של חיים גרינבויים.
הכתיבה טובה. העלילות טובות.
אבל לא הצלחתי לשרוד את הסיפורים. רפרפתי עליהם ונהניתי מהכתיבה, לא יותר.
למה? כי מה הטעם לקרוא אותם? הם לא קרו באמת.
אך ראשית, חשוב שתחדדי מה משמעותי בעינייך בסיפורים אמיתיים, אני מאמין שזה יוכל למקד את הדיון כולו.