הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מאת הניקית @דמות מהאגדות
והשם יאספני
בואכה טבריה, שנת 1954
עזרא נושך את אגודלו. לפני זמן מועט היה מבטו משתאה.
"בוא הנה, פרחח קטן, סוף סוף מצאתי אותך!" מתנשף הוא מתקרב לכיוון אתר עתיקות. הילד המקפץ שולח לעברו חיוך מרגיז.
"מלאכי, צא מפה עכשיו. מסוכן להיות פה. יש כאן בורות!".
מלאכי מגחך ממעלה גבעת אבנים.
עזרא מקשיח את מבטו. מחשבות חולפות בראשו, אך הבעתו נותרת יציבה.
הילד יתום טרי. הוא לא יכול להיות קשה מידי.
הוא מגרד בעורפו. הילד יתום, נכון. אבל גם הוא עצמו יתום, ונותר שפוי למרות הכול. בקצב הזה נראה שמלאכי משתגע.
חובה עליו להציב לו גבולות.
"מלאכי. רד למטה ובוא לכאן עכשיו, בלי חוכמות" קולו נעשה רם ותוקפני יותר.
הוא מעיף מבט לכיוון הגדר הסובבת את האתר, גבוהה מידי בשביל ילדון בן תשע לטעמו, ואז תוקע את מבטו בשלט אזהרה ענק.
"אני לא מאמין עליך. אתה טיפסת על הגדר, והתעלמת מהשלט. אתה ידעת שאסור להכנ.."
מטר אבני חצץ מושלכות לעברו מכיוון הגבעה. הילדון שמעליה מצחקק.
אבל כשעזרא מפנה את גבו ומתרחק, מלאכי מזעיף פנים וקופץ את אגרופיו בתחושת נטישה. הוא מתיישב על אחת הגדרות ובוהה בשום מקום.
עזרא נאנח, משעין את גופו על גזע עץ עבה. הוא לא מתכוון להותיר את אחיו הצעיר לבדו.
תוך זמן קצר חוזר אל היעד, מקווה לא להיסקל כמו בפעם הקודמת.
אבל כשמגיע למקום מלאכי לא נראה בשטח.
הוא מוצא את עצמו ניצב לבדו תחת שמיים שחורים כמעט ללא כוכבים. אתר העתיקות מזכיר לו מראה בית קברות ישן בשעה זו של היממה.
פחד אופף אותו. ליבו אומר לו לשוב הביתה.
מלאכי שוכב על הספה, מרוכז בגירוד זרועו בעקבות האבק שנדבק על גופו המיוזע. עינו צדה תזוזה כלשהי. עזרא ניצב בפתח הבית ופולט אנחה.
הוא נותר עומד בכניסה זמן מה, "חיפשתי אותך" אומר תוך ניסיון להסדרת נשימתו מההליכה החפוזה.
"אבל הלכת" מלאכי ניצת.
"נכון. לא יכולתי להישאר. מישהו זרק עלי אבנים". עזרא עוצר לרגע מדיבורו "אבל בכל אופן חזרתי ולא מצאתי אותך".
הוא מוזג לעצמו מים בספל מקושט עיטורים זעירים, ומתיישב על הספה על יד אחיו שעסוק עדיין בגירודים חוזרים ונשנים.
"נפצעת" אומר כשעיניו מכווצות.
"איפה?"
"פה" עזרא מצביע לכיוון לחיו השמאלית של מלאכי.
מלאכי שולח את ידו לכיוון השריטה.
"לא לגעת!" עזרא מסיט את זרועו של מלאכי מכיוון המכה ומתבונן בה מקרוב "זה נראה עמוק".
"אני בכלל לא הרגשתי שנפצעתי" מלאכי מבוהל מעט, מביט מעלה לכיוון פניו של אחיו הגדול ממנו בשמונה שנים.
"חכה. נראה מה אפשר לעשות. רק אל תיגע". עזרא פונה לכיוון הארון ומוציא ממנו חתיכת בד בהיר.
הלילה נעשה עמוק יותר, מלאכי יוצא מהמקלחת רענן פחות מתמיד, ראשו יבש בשל התחבושת שעל לחיו.
כשעזרא מבחין בו הוא פותח את פיו כדי לומר משהו אבל סוגר אותו חזרה. מלאכי חכם מספיק כדי להסיק שלא משתלם להיכנס שוב לאתרי עתיקות לסוגיהם, כך מקווה. הוא מביט אל תוך עיניו הנבונות של אחיו כמו לאשר את מסקנתו, ונרדם.
לב העיר טבריה, שנת 1958
אתרי העתיקות הופכים משעממים מידי, כך גם אתגרי טיפוס על עמודי חשמל. מלאכי מעביר את שנות נערותו המוקדמות בשיטוטי רחוב, דמותו הצנומה והמרושלת מוכרת בכל רחבי העיר. במקום בו דורכת כף רגלו נוהג להותיר עקבות של קטטות או נזקים, ועזרא נאלץ לעמוד מאחוריו ולספוג ביזיונות.
"היית צריך לראות אותו. נער מגודל שיער וגלוי ראש. בעל ציפורניים ארוכות ומטונפות יותר משל חתולי רחוב".
עזרא מניח את הסימנייה בסוף הסוגיה וסוגר את הספר.
רפאל בוחן אותו מן הצד, ביציאה מבית המדרש מוריד מהמתלה כובע קסקט משובץ וחובש אותו לראשו.
"אולי במקום להיאבק בו צריך למצוא נקודת מפגש כלשהי?" הוא מחבר את כריות אצבעות ידיו השונות.
עזרא מגחך ביובש. "אתה צוחק, רבי רפאל. הוא נטש כמעט הכול. כְּבודו רוצה שאסתובב אתו בחוץ כמו הומלס?"
מבטו של רפאל מרצין. "לא אמרתי את זה. אני מתכוון שבסופו של דבר הוא בן אנוש. שאוהב לאכול, לישון ולעשן בדיוק כמוך". הוא לוטש את עיניו לכיוון כיס חולצתו של עזרא, שמכיל בתוכו חבילת סיגריות גדושה. אחר כך מצליף בה באצבעו, מה שגורם לפניו הנאות של עזרא להאדים.
"אז מה אתה אומר בעצם?" שואל עזרא לאחר שתיקה.
"שתשקיע בזמן איכות. טייל אתו במקומות שהוא אוהב. תן לו לפרוק תסכולים על עצים ואבנים וליהנות יחד אתך".
"משהו משותף" מסכם עזרא בעייפות תוך גירוד בזקנו הדליל.
"בדיוק" מאשר רפאל בכניסה לחדר האוכל הצר, "נסה את הכינרת, נראה שזה יעשה לו טוב".
רעש מזלגות מתנגשים בצלחות חרס מעורב בקולות צחוק מותיר את עזרא במעין בועה מבודלת של מחשבות, והמון שקט.
אבל אין ספק שללא השיחה הקצרה בסוף זמן הלימוד עם רפאל, היה מרגיש כעת גרוע יותר.
טפיחה על הכתף הימנית מעוררת אותו מחלומו. "למזוג לך פול?" שואל רפאל תוך כדי סלסול מנגינת פיוט עליז.
עזרא מחייך, מתבונן בשמש הנוטה לשקוע מבעד לחלון המוקף ברזל כחלחל.
רפאל מסובב את ראשו השקוע בתוך מזוודתו החומה, קול מוכר קורא לו בשמו.
"קח אותי לבית של יוסף, דוד שלך" עזרא מתנשף,
"מאיפה אתה מכיר את דוד יוסף?" רפאל מכווץ את גבותיו.
"מבית הכנסת המרוקאי" קולו של עזרא נעשה להוט יותר, "לא חשוב, נמשיך לפטפט בדרך" הוא מושך את רפאל בזרועו.
צמד הידידים צועד במעלה מדרגות אבן חלקלקות בשעת ערב.
עזרא שולח שיעול מאולץ אל האוויר הלח,
"אני צריך שתשכנע אותו לבנות חכה במחיר זול"
"את מי?"
"את יוסף הדייג"
רפאל נעצר במקומו. "לא בא בחשבון. מה לבן ישיבה ולדיג?"
עזרא דוחק בו. "אתה זוכר את ההצעה שלך, שאצא לטייל עם מלאכי?"
"נו"
"יצאתי אתו פעמיים. הילד נרגע קצת מאז"
פני רפאל מתרככות.
"הוא מאוד אוהב את החוף, ואני רוצה לעודד אותו".
שתיקה. רפאל ממקד את מבטו בנקודה נעלמת ומיישר את כובעו.
"אתה בעצמך אמרת שצריך להפסיק להיאבק בו!" עזרא כמעט צועק.
שפתיו של רפאל מתעקמות לחצי חיוך.
"וצדקת". מוסיף בקול נמוך.
רפאל מצחקק בשעשוע. "אתה לא צריך להתחנף עד כדי כך. אני שמח מאוד על החדשות הטובות, ונראה שהרעיון מבריק בהחלט". הוא מתכופף ומסלק מסוליית הנעל שלו אבן פולשנית.
"כמו שאני מכיר את דוד יוסף, מחרתיים תהיה לך חכה. לא תצטרך לשלם לו על כך".
"בחינם?" גבותיו של עזרא נמתחות ועל מצחו נחרשים קמטים דקים.
"בשביל אבא שלך אם לא בשביל מלאכי לבדו, אני בטוח שהוא לא ידרוש אפילו לירה".
רפאל מספיק להתחרט על מילות המשפט הראשונות מחשש שהכאיב לחברותא היתום, בזמן שעזרא מכפיל את קצב צעדיו, נעמד בין כדי צמחיה במרפסתו של יוסף, ומסמן לו לבוא.
השמש שולחת קרניים נעימות ורוח חרישית מלטפת את שערות ראשו השחורות של מלאכי, מפזרת אותן לכל עבר.
רגליו מסוקלות על גבי סלע ומבטו בוהה במים התכולים, נקודות אור מעטרות אותם בחלקם החשוף לשמי התכלת.
עזרא שולח מבט נוסף לעבר החכה המרשימה, וכשמבחין בגבו של אחיו הוא מדלג על הסלעים
ושורק לעברו.
מלאכי מתנער, מביט בעזרא ששולח אליו חיוך חשוף שיניים, ומגיש לו את החכה.
הוא בוחן את החפץ במבט שואל שמתחלף בזיק הבנה המאיר את עיניו השחורות.
"תוצרת יד" מציין עזרא בגאווה.
מלאכי מקפץ בעליזות, "מאיפה השגת?"
"סודות של אחים גדולים" עזרא מניח את אצבעו על פיו, ועוצם את עיניו בסמכותיות שציניות מעורבת בה.
מלאכי משחק בגלגלת החכה ומסובב אותה הלוך ושוב, אחר כך מישיר מבט מבויש לעזרא.
"תודה" הוא כמעט לוחש, החיוך שמרוח על שפתיו מדגיש את הצלקת שעל לחיו.
עיניהם הנבונות נפגשות, כמו מחברות פיסות זמן של עבר והווה.
בשעת אחר צהריים צועד מלאכי בבית הקברות. הוא מהלך בין מצבות צפופות, וכשמוצא את השם "חכם שאול בן ברכה" חרוט על גבי אבן, נעצר.
המון זמן שותק, בוהה באותיות. מהרהר באביו ובאמו הקבורה בעיראק.
מידי פעם סוקר את המצבות השכנות, מחפש מילים ולא מוצא.
שפתיו רוטטות פתאום ובכי אצור שוטף אותו, מקלף מעליו שכבות שכבות של סערות חסרות מנוחה. העורבים שסביבו מפסיקים לקרוא וקולו העדין נשמע לאוזנו.
מלאכי נרגע אט אט ושולף מכיסו ממחטה מלוכלכת וחסרת שימוש. מרגע זה יודע שיוצא לדרך חדשה.
השמיים נעשים כתמתמים, וזוהר נפרש עליהם. הוא יוצא מבית הקברות, נוטל את ידיו ופונה לכיוון ביתו הישן.
לב העיר טבריה, 14 שנה לאחר מכן
השַׁמָּשׁ הצעיר מתדפק על דלתות מתפללי בית הכנסת של עדת הבבלים, צלליתו מוקפת הילה צהובה מאור העששית שבידו.
"סְלִיחוֹת. סְלִיחוֹת" נשמע קולו מעבר לקירות הבתים, מקיץ ישנים משנתם.
השַׁמָּשׁ משתהה לזמן קצר כאשר נעמד על סף דלת חלודה, ואז מתופף עליה בקצב בעזרת מקל.
"עזרא. קום. סְלִיחוֹת!"
עזרא מתעורר לשמע קולו של אחיו, לאחר התארגנות חפוזה הוא מכפתר את אחרון הכפתורים בחולצתו ופוסע לכיוון בית הכנסת. מלאכי כבר שם, מארגן את מקומות המתפללים ומיישר את המפה הרקומה על שולחן החזן.
השמיים מתחילים לקבל גוון בהיר יותר כאשר שב עזרא מתפילת הבוקר ומקפל את טליתו. ריח פולי קפה קלויים מתפזר בעת מזיגת המים הרותחים אל תוך ספל ישן ומעוטר.
הוא מתיישב על אדן החלון, מביט בציפורים שותקות על חוטי חשמל. יודע שכשהבוקר יתבהר יותר יתחילו לצייץ בעליזות.
דמות אדם שזוף רכוב על אופניים תופסת את מבטו, נעלמת לפרקים משדה ראייתו ומגיחה שוב מאחת הסמטאות. כשמתקרב לשפת הימה מסיר האיש מעליו אפודה מסוגננת שניכר שנקנתה באחד הדוכנים בטיילת העיר.
עזרא מצמצם את עיניו, מביט בדמותו של מלאכי משעינה את האופניים בין שני סלעים ומתיישבת על יד דייג זקן בשם יוסף.
רוח קרירה נושבת, גורמת למלאכי להניח את ידו על כובעו כדי שלא יעוף.
עזרא שולף סיגריה מכיסו ומפריח ענן עשן, עיניו העמוקות בורקות. הוא מחייך.
בוקרו של יום שישי מאיר, ריח תבשילים עולה מכיוון המטבח. עזרא אוחז בידו קופסה עטופה במגבת וצועד לכיוון ביתו של רפאל, ילד קטן פותח לו את הדלת. הוא צובט אותו בלחיו, מגיש לו את קובה הסלק שהכינה מרים אשתו ויורד במדרגות הבניין. פיקת גרונו עולה ויורדת כשקולו הערב של רפאל מהדהד באוזניו מחלון הקומה הראשונה, מסלסל את מילות הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
סוף
והשם יאספני
בואכה טבריה, שנת 1954
עזרא נושך את אגודלו. לפני זמן מועט היה מבטו משתאה.
"בוא הנה, פרחח קטן, סוף סוף מצאתי אותך!" מתנשף הוא מתקרב לכיוון אתר עתיקות. הילד המקפץ שולח לעברו חיוך מרגיז.
"מלאכי, צא מפה עכשיו. מסוכן להיות פה. יש כאן בורות!".
מלאכי מגחך ממעלה גבעת אבנים.
עזרא מקשיח את מבטו. מחשבות חולפות בראשו, אך הבעתו נותרת יציבה.
הילד יתום טרי. הוא לא יכול להיות קשה מידי.
הוא מגרד בעורפו. הילד יתום, נכון. אבל גם הוא עצמו יתום, ונותר שפוי למרות הכול. בקצב הזה נראה שמלאכי משתגע.
חובה עליו להציב לו גבולות.
"מלאכי. רד למטה ובוא לכאן עכשיו, בלי חוכמות" קולו נעשה רם ותוקפני יותר.
הוא מעיף מבט לכיוון הגדר הסובבת את האתר, גבוהה מידי בשביל ילדון בן תשע לטעמו, ואז תוקע את מבטו בשלט אזהרה ענק.
"אני לא מאמין עליך. אתה טיפסת על הגדר, והתעלמת מהשלט. אתה ידעת שאסור להכנ.."
מטר אבני חצץ מושלכות לעברו מכיוון הגבעה. הילדון שמעליה מצחקק.
אבל כשעזרא מפנה את גבו ומתרחק, מלאכי מזעיף פנים וקופץ את אגרופיו בתחושת נטישה. הוא מתיישב על אחת הגדרות ובוהה בשום מקום.
עזרא נאנח, משעין את גופו על גזע עץ עבה. הוא לא מתכוון להותיר את אחיו הצעיר לבדו.
תוך זמן קצר חוזר אל היעד, מקווה לא להיסקל כמו בפעם הקודמת.
אבל כשמגיע למקום מלאכי לא נראה בשטח.
הוא מוצא את עצמו ניצב לבדו תחת שמיים שחורים כמעט ללא כוכבים. אתר העתיקות מזכיר לו מראה בית קברות ישן בשעה זו של היממה.
פחד אופף אותו. ליבו אומר לו לשוב הביתה.
מלאכי שוכב על הספה, מרוכז בגירוד זרועו בעקבות האבק שנדבק על גופו המיוזע. עינו צדה תזוזה כלשהי. עזרא ניצב בפתח הבית ופולט אנחה.
הוא נותר עומד בכניסה זמן מה, "חיפשתי אותך" אומר תוך ניסיון להסדרת נשימתו מההליכה החפוזה.
"אבל הלכת" מלאכי ניצת.
"נכון. לא יכולתי להישאר. מישהו זרק עלי אבנים". עזרא עוצר לרגע מדיבורו "אבל בכל אופן חזרתי ולא מצאתי אותך".
הוא מוזג לעצמו מים בספל מקושט עיטורים זעירים, ומתיישב על הספה על יד אחיו שעסוק עדיין בגירודים חוזרים ונשנים.
"נפצעת" אומר כשעיניו מכווצות.
"איפה?"
"פה" עזרא מצביע לכיוון לחיו השמאלית של מלאכי.
מלאכי שולח את ידו לכיוון השריטה.
"לא לגעת!" עזרא מסיט את זרועו של מלאכי מכיוון המכה ומתבונן בה מקרוב "זה נראה עמוק".
"אני בכלל לא הרגשתי שנפצעתי" מלאכי מבוהל מעט, מביט מעלה לכיוון פניו של אחיו הגדול ממנו בשמונה שנים.
"חכה. נראה מה אפשר לעשות. רק אל תיגע". עזרא פונה לכיוון הארון ומוציא ממנו חתיכת בד בהיר.
הלילה נעשה עמוק יותר, מלאכי יוצא מהמקלחת רענן פחות מתמיד, ראשו יבש בשל התחבושת שעל לחיו.
כשעזרא מבחין בו הוא פותח את פיו כדי לומר משהו אבל סוגר אותו חזרה. מלאכי חכם מספיק כדי להסיק שלא משתלם להיכנס שוב לאתרי עתיקות לסוגיהם, כך מקווה. הוא מביט אל תוך עיניו הנבונות של אחיו כמו לאשר את מסקנתו, ונרדם.
לב העיר טבריה, שנת 1958
אתרי העתיקות הופכים משעממים מידי, כך גם אתגרי טיפוס על עמודי חשמל. מלאכי מעביר את שנות נערותו המוקדמות בשיטוטי רחוב, דמותו הצנומה והמרושלת מוכרת בכל רחבי העיר. במקום בו דורכת כף רגלו נוהג להותיר עקבות של קטטות או נזקים, ועזרא נאלץ לעמוד מאחוריו ולספוג ביזיונות.
"היית צריך לראות אותו. נער מגודל שיער וגלוי ראש. בעל ציפורניים ארוכות ומטונפות יותר משל חתולי רחוב".
עזרא מניח את הסימנייה בסוף הסוגיה וסוגר את הספר.
רפאל בוחן אותו מן הצד, ביציאה מבית המדרש מוריד מהמתלה כובע קסקט משובץ וחובש אותו לראשו.
"אולי במקום להיאבק בו צריך למצוא נקודת מפגש כלשהי?" הוא מחבר את כריות אצבעות ידיו השונות.
עזרא מגחך ביובש. "אתה צוחק, רבי רפאל. הוא נטש כמעט הכול. כְּבודו רוצה שאסתובב אתו בחוץ כמו הומלס?"
מבטו של רפאל מרצין. "לא אמרתי את זה. אני מתכוון שבסופו של דבר הוא בן אנוש. שאוהב לאכול, לישון ולעשן בדיוק כמוך". הוא לוטש את עיניו לכיוון כיס חולצתו של עזרא, שמכיל בתוכו חבילת סיגריות גדושה. אחר כך מצליף בה באצבעו, מה שגורם לפניו הנאות של עזרא להאדים.
"אז מה אתה אומר בעצם?" שואל עזרא לאחר שתיקה.
"שתשקיע בזמן איכות. טייל אתו במקומות שהוא אוהב. תן לו לפרוק תסכולים על עצים ואבנים וליהנות יחד אתך".
"משהו משותף" מסכם עזרא בעייפות תוך גירוד בזקנו הדליל.
"בדיוק" מאשר רפאל בכניסה לחדר האוכל הצר, "נסה את הכינרת, נראה שזה יעשה לו טוב".
רעש מזלגות מתנגשים בצלחות חרס מעורב בקולות צחוק מותיר את עזרא במעין בועה מבודלת של מחשבות, והמון שקט.
אבל אין ספק שללא השיחה הקצרה בסוף זמן הלימוד עם רפאל, היה מרגיש כעת גרוע יותר.
טפיחה על הכתף הימנית מעוררת אותו מחלומו. "למזוג לך פול?" שואל רפאל תוך כדי סלסול מנגינת פיוט עליז.
עזרא מחייך, מתבונן בשמש הנוטה לשקוע מבעד לחלון המוקף ברזל כחלחל.
רפאל מסובב את ראשו השקוע בתוך מזוודתו החומה, קול מוכר קורא לו בשמו.
"קח אותי לבית של יוסף, דוד שלך" עזרא מתנשף,
"מאיפה אתה מכיר את דוד יוסף?" רפאל מכווץ את גבותיו.
"מבית הכנסת המרוקאי" קולו של עזרא נעשה להוט יותר, "לא חשוב, נמשיך לפטפט בדרך" הוא מושך את רפאל בזרועו.
צמד הידידים צועד במעלה מדרגות אבן חלקלקות בשעת ערב.
עזרא שולח שיעול מאולץ אל האוויר הלח,
"אני צריך שתשכנע אותו לבנות חכה במחיר זול"
"את מי?"
"את יוסף הדייג"
רפאל נעצר במקומו. "לא בא בחשבון. מה לבן ישיבה ולדיג?"
עזרא דוחק בו. "אתה זוכר את ההצעה שלך, שאצא לטייל עם מלאכי?"
"נו"
"יצאתי אתו פעמיים. הילד נרגע קצת מאז"
פני רפאל מתרככות.
"הוא מאוד אוהב את החוף, ואני רוצה לעודד אותו".
שתיקה. רפאל ממקד את מבטו בנקודה נעלמת ומיישר את כובעו.
"אתה בעצמך אמרת שצריך להפסיק להיאבק בו!" עזרא כמעט צועק.
שפתיו של רפאל מתעקמות לחצי חיוך.
"וצדקת". מוסיף בקול נמוך.
רפאל מצחקק בשעשוע. "אתה לא צריך להתחנף עד כדי כך. אני שמח מאוד על החדשות הטובות, ונראה שהרעיון מבריק בהחלט". הוא מתכופף ומסלק מסוליית הנעל שלו אבן פולשנית.
"כמו שאני מכיר את דוד יוסף, מחרתיים תהיה לך חכה. לא תצטרך לשלם לו על כך".
"בחינם?" גבותיו של עזרא נמתחות ועל מצחו נחרשים קמטים דקים.
"בשביל אבא שלך אם לא בשביל מלאכי לבדו, אני בטוח שהוא לא ידרוש אפילו לירה".
רפאל מספיק להתחרט על מילות המשפט הראשונות מחשש שהכאיב לחברותא היתום, בזמן שעזרא מכפיל את קצב צעדיו, נעמד בין כדי צמחיה במרפסתו של יוסף, ומסמן לו לבוא.
השמש שולחת קרניים נעימות ורוח חרישית מלטפת את שערות ראשו השחורות של מלאכי, מפזרת אותן לכל עבר.
רגליו מסוקלות על גבי סלע ומבטו בוהה במים התכולים, נקודות אור מעטרות אותם בחלקם החשוף לשמי התכלת.
עזרא שולח מבט נוסף לעבר החכה המרשימה, וכשמבחין בגבו של אחיו הוא מדלג על הסלעים
ושורק לעברו.
מלאכי מתנער, מביט בעזרא ששולח אליו חיוך חשוף שיניים, ומגיש לו את החכה.
הוא בוחן את החפץ במבט שואל שמתחלף בזיק הבנה המאיר את עיניו השחורות.
"תוצרת יד" מציין עזרא בגאווה.
מלאכי מקפץ בעליזות, "מאיפה השגת?"
"סודות של אחים גדולים" עזרא מניח את אצבעו על פיו, ועוצם את עיניו בסמכותיות שציניות מעורבת בה.
מלאכי משחק בגלגלת החכה ומסובב אותה הלוך ושוב, אחר כך מישיר מבט מבויש לעזרא.
"תודה" הוא כמעט לוחש, החיוך שמרוח על שפתיו מדגיש את הצלקת שעל לחיו.
עיניהם הנבונות נפגשות, כמו מחברות פיסות זמן של עבר והווה.
בשעת אחר צהריים צועד מלאכי בבית הקברות. הוא מהלך בין מצבות צפופות, וכשמוצא את השם "חכם שאול בן ברכה" חרוט על גבי אבן, נעצר.
המון זמן שותק, בוהה באותיות. מהרהר באביו ובאמו הקבורה בעיראק.
מידי פעם סוקר את המצבות השכנות, מחפש מילים ולא מוצא.
שפתיו רוטטות פתאום ובכי אצור שוטף אותו, מקלף מעליו שכבות שכבות של סערות חסרות מנוחה. העורבים שסביבו מפסיקים לקרוא וקולו העדין נשמע לאוזנו.
מלאכי נרגע אט אט ושולף מכיסו ממחטה מלוכלכת וחסרת שימוש. מרגע זה יודע שיוצא לדרך חדשה.
השמיים נעשים כתמתמים, וזוהר נפרש עליהם. הוא יוצא מבית הקברות, נוטל את ידיו ופונה לכיוון ביתו הישן.
לב העיר טבריה, 14 שנה לאחר מכן
השַׁמָּשׁ הצעיר מתדפק על דלתות מתפללי בית הכנסת של עדת הבבלים, צלליתו מוקפת הילה צהובה מאור העששית שבידו.
"סְלִיחוֹת. סְלִיחוֹת" נשמע קולו מעבר לקירות הבתים, מקיץ ישנים משנתם.
השַׁמָּשׁ משתהה לזמן קצר כאשר נעמד על סף דלת חלודה, ואז מתופף עליה בקצב בעזרת מקל.
"עזרא. קום. סְלִיחוֹת!"
עזרא מתעורר לשמע קולו של אחיו, לאחר התארגנות חפוזה הוא מכפתר את אחרון הכפתורים בחולצתו ופוסע לכיוון בית הכנסת. מלאכי כבר שם, מארגן את מקומות המתפללים ומיישר את המפה הרקומה על שולחן החזן.
השמיים מתחילים לקבל גוון בהיר יותר כאשר שב עזרא מתפילת הבוקר ומקפל את טליתו. ריח פולי קפה קלויים מתפזר בעת מזיגת המים הרותחים אל תוך ספל ישן ומעוטר.
הוא מתיישב על אדן החלון, מביט בציפורים שותקות על חוטי חשמל. יודע שכשהבוקר יתבהר יותר יתחילו לצייץ בעליזות.
דמות אדם שזוף רכוב על אופניים תופסת את מבטו, נעלמת לפרקים משדה ראייתו ומגיחה שוב מאחת הסמטאות. כשמתקרב לשפת הימה מסיר האיש מעליו אפודה מסוגננת שניכר שנקנתה באחד הדוכנים בטיילת העיר.
עזרא מצמצם את עיניו, מביט בדמותו של מלאכי משעינה את האופניים בין שני סלעים ומתיישבת על יד דייג זקן בשם יוסף.
רוח קרירה נושבת, גורמת למלאכי להניח את ידו על כובעו כדי שלא יעוף.
עזרא שולף סיגריה מכיסו ומפריח ענן עשן, עיניו העמוקות בורקות. הוא מחייך.
בוקרו של יום שישי מאיר, ריח תבשילים עולה מכיוון המטבח. עזרא אוחז בידו קופסה עטופה במגבת וצועד לכיוון ביתו של רפאל, ילד קטן פותח לו את הדלת. הוא צובט אותו בלחיו, מגיש לו את קובה הסלק שהכינה מרים אשתו ויורד במדרגות הבניין. פיקת גרונו עולה ויורדת כשקולו הערב של רפאל מהדהד באוזניו מחלון הקומה הראשונה, מסלסל את מילות הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
סוף
